1. פלוני נולד להוריו, התובעים 2 ו-3, בבי"ח סורוקה בבאר-שבע ביום 14.11.79, בלידה מכשירנית תוך שימוש במכשיר הנקרא "שולפן ריק", לידה המוכרת יותר כלידת ואקום.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם פלוני סובל משיתוק מוחין שמקורו ברשלנות בלידה, כטענת התובעים, או מתסמונת גנטית, כטענת הנתבעים.
ההיריון של האם הוגדר כהריון בסיכון גבוה מפאת סכרת הריונית שאובחנה בשבוע ה-35 להריונה וחשד לרעלת הריון. לאור החשש שמדובר בעובר גדול הוחלט על זירוז הלידה (רישום מיום 13.11.79) על ידי מתן פיטוצין כשבמקביל ניתנו פטידין ופנרגן לאלחוש, כשתובעת מחוברת למוניטור. עד השעה 19:20 רישום המוניטור היה תקין עד כי במקטע 83 הופיעו האטות משתנות, על-כן הוחלט על סיום הלידה באמצעות שולפן ריק.
התובע נולד במשקל 3,080 גרם, ציוני אפגר: 7, בדקה הראשונה ו-10 בדקה החמישית. התובע נולד עם שטף דם בקרקפת cephalhematoma)) ובדיקתו נקבעה כתקינה.
עמדת התובעים
2. התובעים סומכים תביעתם על שתי חוות דעת שהוגשו על ידי פרופ' אלכס שיינפלד, מומחה בתחום הגניקולוגי, אשר מנה הכשלים שנפלו בתהליך הלידה ורישומים הקשורים להליך זה. כך לדוגמא, אין למצוא בטופס הלידה של פלוני זכר לקיומה של אותה מצוקה עוברית fetal distress)), הבאה לידי ביטוי בת/3 ואין רישום לגבי אופי המצוקה וזמן הופעתה. אין תיאור לגבי אופי הלידה המכשירנית, תחילתה, הטכניקה בה בוצעה, מספר משיכות כפית השולפן הריק ותיאור התובע לאחר שחולץ, אף כי בטופס תיאור הלידה (ת/4) יש שדה למילוי מצב העובר במהלך הלידה ואחריה, תוך פירוט המרכיבים הרלוונטיים כמו, דופק, נשימה, טונוס ותגובה בבדיקת האפגר שלאחר הלידה.
בנוסף, קיים רישום סותר, באשר למשקלו של הילוד. בגליון שחרור הילוד נרשם משקל 3,080 גרם (ת/6) ואילו בטופס תיאור הלידה, נרשם משקל 3,430 גרם (ת/4, אם כי ב"כ התובעים מתעלם מכך שבמסמך זה נרשם תחילה משקל הילוד 3,080 גרם ורק בהמשך 3,430 והרושם הוא שהרישום המאוחר מקורו בטעות סופר).
ביצוע הלידה בשולפן ריק על ידי מתמחה, מוכשר ככל שיהיה, ללא רופא מיילד מנוסה, בלידה שהוגדרה בסיכון גבוה, הינה בגדר רשלנות, במיוחד כשההערכה הקיימת שמדובר בילד גדול. הנתבע 2 לא הזמין רופא תורן בכיר ממנו לסייע לו בפעולותיו, שעה שכל נסיונו הסתכם בשמונה חודשי התמחות בבי"ח הקריה בתל-אביב ובארבעה חודשים בסורוקה.
טענת הנתבע 2 כי הזעקת רופא כונן באמצעות ביפר אורכת זמן, על כן החליט לסיים הלידה בעצמו, כדי למנוע נזק לאם או לעובר, מביאה למסקנה כי גם הנתבע 2 סבר שהוא זקוק לעזרתו של רופא מומחה ומשמעות הדבר כי בית החולים לא יצר נוהל מהיר ויעיל למקרה של מצוקת יולדת, שבו ניתן להיעזר ברופא מיומן.
התובעים סבורים שלא מדובר בארוע דחוף וממילא עבר זמן בהכנות הפעולה לשימוש בשולפן הריק, גם לאור עדותו של פרופ' הרמן, המומחה מטעם הנתבעים, הסבור כי יש להמתין כ-20 עד ללידה מכשירנית לאחר הופעת ההאטות במוניטור. לכן היה די והותר זמן להזעיק רופא כונן בביפר או לקבל הנחיות טלפוניות, אלא שהנתבע 2 בחר לבצע פעולה מעל כישוריו באותה עת, בסוברו שיכול לעשות כן לבדו. היה על הנתבע 2 להמתין לרופא הבכיר - שגם לעדותו - נמצא בסביבה, במיוחד בהתחשב בעדותו של פרופ' שינפלד, לאור תפקידו הבכיר באותה עת, שבכל לידה מכשירנית בשנת 79 השתתפו שני רופאים, זו הפרקטיקה שהיתה מוכרת לו והטענה כי הפרקטיקה בבית חולים סורוקה שונה מזו שבמחלקתו של פרופ' שיינפלד לא הוכחה.
3. פרופ' שינפלד סבור כי מכשיר הואקום לא מוקם נכון על השקע האחורי של הקרקפת, אלא על הצד הימני של הגולגולת. על כן, בהעדר כל סימן אחר ולאור הסימנים בצד הימני של גולגולת התובע, יש לקבוע כי כפית השולפן הריק לא מוקמה נכון. לא הובאה ראייה לגבי המכשיר בו נעשה שימוש בעת הלידה. אין התיחסות, כאמור, למספר המשיכות וללחץ האטמוספרי בו השתמש הרופא ולהדרגתיות הנדרשת ביצירת הלחץ.
מכאן מסיק פרופ' שיינפלד כי ללא רישום טכניקת הביצוע, המסקנה היא שהחילוץ נעשה בצורה שגויה, חפוזה וטראומטית, תוך יצירת שטף דם נרחב בגולגולת.
בלידת ואקום קיים סיכון של דמם מתחת לחלק הגרמי של הגולגולת ודמם תוך מוחי. ניתן היה לבצע בדיקת PH מחבל הטבור כדי לבדוק את רמת החומציות בדם העובר ולבחון מצבו לאחר הלידה. ללא בדיקה זו לא ניתן לדעת מה ארע אצל התובע בעת לידתו, כיוון שזו הבדיקה האמינה ביותר לבחון נזק נוירולוגי, כפי שקבעה ד"ר קורן- לובצקי, המומחית בתחום הנוירולוגי. לבדיקת האפגר אין בכלל ניבוי נוירולוגי ולא ניתן להשתמש בציוני האפגר לחיוב או לשלילה.
באפגר גבוה בסמוך לאחר הלידה, בהתחשב בכך כי הוזרק לתובע נרקן ששיפר את מצבו, אין כדי לשלול קיום פגם מוחי.
4. תמיכה לקיומו של דימום אצל התובע, בתחבושת הסטרילית על ראשו לאור החבלות הקשות שנגרמו לו בקרקפת, כפי שהעידו הוריו.
פרופ' שיינפלד מגיע למסקנה כי לתובע נגרם דימום מוחי מסוג subgaleal hemorrhage, שגורם לשינוי בפרופיל הדם הקרישתי של העובר. בבדיקה מיום 18.11.79 (ת/28) עמדה ספירת הטרומבוציטים (טסיות דם) על 68,000 בעוד שככלל ספירה זו צריכה להיות כ- 150,000 טרומבוציטים. הספירה של התובע מתאימה לדימום. מאחר ולא היה דימום חיצוני, הרי שהדימום היה לתוך רקמת המוח. דימום פנימי מסוג צפלוהמטומה אינו נרחב ואינו גורם לירידה בטרומבוציטים.
5. בנוסף, הנתבע 2, בהיותו מתמחה, התעלם מתרשימי הניטור של קצב לב העובר ולמצוקה שנקלע אליה ולא הורה על הפסקת מתן החומר המזרז, סינטוצינון לאם, אשר גרם לרחם להיות היפרטונית, דהיינו בגירוי יתר, כאשר במצב זה שריר הרחם המתכווץ בעקבות ציר, אינו נח בין ההתכווצויות, מצב שגורם לעייפות השריר. הזלפת הסינטוצינון ללא בקרה הביאה לגירוי יתר של הרחם. רחם היפרטונית שמתכווצת באופן בלתי מבוקר, בתדירות גבוהה, מביאה לסגירת כלי דם מהשיליה לעובר ומגדילה את החמצון הלקוי. כך במקטעים 72-73 מהם ניתן ללמוד על רחם היפרטונית ומקטע 83 שוב ניתן לראות עלייה בקצב הלב של העובר, דבר המצביע על מצוקה עוברית קשה.
פרופ' שיינפלד סבור כי המצוקה העוברית נמשכה כ-40 דקות. הוא מגדיר את המצוקה כתשניק בלידה, לומד זאת מתוך הרישום שלfetal distress כיוון שבשנת 79 המשמעות היתה זהה. מסכים שכיום נעשות אבחנות שלא היו נהוגות בשנת 79.
6. ד"ר קורן לובצקי, המומחית בתחום הנוירולוגי, קבעה כי התובע סובל משיתוק מוחין שהוא מצב נוירולוגי הנגרם על ידי פגיעה חד פעמית ולא פרוגרסיבית ברקמת המוח במהלך הלידה. לתובע שיתוק בארבע גפיים. לא מדובר במצב תורשתי כטענת הנתבעים ל- HSP: hereditary spastic paraparesis, כיוון שאין רקע קודם במשפחה ולא נערכה בדיקה גנטית כדי לאשש מצב זה. מחלתו של התובע אינה מחלה מתקדמת שמתאימה לרקע מולד אלא לפגיעה בתהליך לידה.