1. בפני תביעה כספית בסכום של 143,525 ש"ח שהגישה התובעת, כנגד הנתבע, בגין טענתה, כי הינו חייב בגירעון שותפות שהתקיימה בין הצדדים וכן בחיובים כספיים נוספים אותם נותר חב, לטענתה.
2. בחודש 6/05, הסכימו התובעת והנתבע על הקמת שותפות לצורך הפעלת סניף של התובעת בטבריה.
לטענת התובעת, בהמשך להסכם העקרונות להקמת השותפות אשר נחתם בין הצדדים ביום 3/6/05 (להלן גם: "ההסכם הראשון"), נחתם הסכם שותפות בין הצדדים ביום 4/7/05.
בהתאם להסכמת הצדדים, הזכויות בשותפות נחלקו בשיעור של 60% לתובעת ו-40% לנתבע. לטענת התובעת, תמורת קבלת 40% מהזכויות בשותפות, שילם הנתבע לתובעת סכום של 200,000 ש"ח והוסכם כי הנתבע ינהל את החנות בסניף השותפות בטבריה.
הנתבע קיבל משכורת בסך 5,000 ש"ח לחודש, הועמד לרשותו רכב ליסינג מטעם התובעת וכן פלאפון סלולארי. לטענת התובעת, השותפות הייתה פעילה בין התאריכים 7/05-31/12/06, כשבמועד הפסקת פעילותה, נותר גירעון בסכום של 351,743 ש"ח, אשר כוסה במלואו ע"י התובעת.
לפיכך, תבעה התובעת כי הנתבע ישלם לה 40% מסכום הגירעון - סכום של 140,697 ש"ח.
התובעת הפנתה לסעיף 10 בהסכם השותפות על פיו נקבע כי הרווחים החיוביים והשליליים (הפסדים) יחולקו ע"י הצדדים בהתאם לאחזקות הצדדים בשותפות. הזרמת ההון בסעיף 8 לעיל, לא תחשב כהזרמה לכיסוי הפסדים לעניין זה.
התובעת טענה, כי הסכום בסך 200,000 ש"ח ששילם הנתבע, היה לצורך רכישת זיכיון ולפיכך, אין לקבל טענתו כי יש לקזז סכום זה בעת חישוב הגירעון. בנוסף, טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבע בחוב בגין שימוש והחזקת פלאפון של התובעת, לאחר פירוק השותפות ובסכום שלקח לטענתה, מקופת השותפות ללא רשות. בנוסף, תבעה התובעת מהנתבע סכום, אשר לטענתה, קיבל מלקוח ולא העביר לקופת השותפות וכן שווי סחורה אישית שנטל, לטענתה, מחנות השותפות, ללא ששילם בעבורה.
3. הנתבע טען, כי יש לדחות את התביעה והכחיש חתימתו על ההסכם מיום 4/7/05 (להלן: "ההסכם השני"). הנתבע טען, כי חתימתו על ההסכם השני זויפה. לטענת הנתבע, הסכם השותפות שנכרת בין הצדדים הינו הסכם העקרונות מיום 3/6/05 והוא המחייב את הצדדים. לטענת הנתבע, העביר לתובעת סכום של 200,000 ש"ח לצורך ניהול השותפות ולפיכך, יש לקזז סכום זה מהפסדי השותפות.
הנתבע הכחיש את דו"ח רווח והפסד שהגישה התובעת (אשר כלל נתוני ההכנסות, ההוצאות, הגירעון וקביעה שהתובעת נשאה בגירעון), וטען כי אין הקבלה בין נתונים אלו לדיווחים לרשויות המס. לטענת הנתבע, התובעת הפסיקה את השותפות באופן חד צדדי, תוך שמנהל התובעת לקח מחנות השותפות את כל מערכת הנהלת החשבונות. לפיכך, טען הנתבע, נאלץ להגיש תביעה למתן חשבונות, אשר בעקבותיה נודע לו כי הסכום של 200,000 ש"ח שהעביר, כלל לא נוכה מההפסדים.
מטעם התובעת העיד מי שהיה הבעלים והמנהל בפועל של התובעת, מר אלי צוברי (להלן: "צוברי"), מטעם הנתבע, העיד הנתבע עצמו.
דיון:
4. אין חולק כי בין הצדדים נכרת ההסכם הראשון מיום 3/6/05.
לעניין ההסכם השני, למרות שהנתבע הכחיש את חתימתו על ההסכם השני, לא טרחה התובעת להציג את ההסכם המקורי עליו מתנוססת, לטענתה, חתימת הנתבע ואף לא המציאה חוות דעת גרפולוגית, הקובעת (על בסיס השוואה בין חתימת הנתבע על מסמכים אחרים שהיו בידיה), כי המדובר בחתימת הנתבע.
ההלכה הינה, כי כאשר צד מכחיש חתימתו, על הצד השני מוטל נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה. הדין המהותי הולך בעניין זה אחר הדין הראייתי וכאשר מוטל ספק באמיתות חתימה על מסמך, אזי חובת ההוכחה על מביאו ולא על הטוען טענת זיוף (ראה ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח פ"ד נ(1) 499, 504, ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פ"ד מ"ז (3) 240, ת"א (מחוזי חיפה) 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ).
כל שעשתה התובעת על מנת להרים את הנטל המוטל עליה, הינו לטעון לדמיון בולט לחתימות אחרות של הנתבע. אודה, כי אכן קיים דמיון בין החתימות. יחד עם זאת, כבר נקבע כי ביהמ"ש אינו מומחה לכתבי יד ובעת שעולה שאלה מורכבת ביחס לאמיתות חתימה, רצוי כי ביהמ"ש ייעזר בחוות דעת גרפולוגית (ראה ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עיזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן).
בהערת אגב אציין, כי בדיון ביום 1/2/11, הצעתי לצדדים, כי ימונה גרפולוג ואולם הצעתי לא נתקבלה.
מאחר שהתובעת, עליה מוטל נטל ההוכחה בעניין, לא המציאה חוות דעת מקצועית מטעמה אשר תסתור את טענת הנתבע כי המדובר בזיוף חתימתו, אין די בדמיון לחתימות הנתבע, על מנת שאקבע באופן מקצועי, כי אין המדובר בזיוף, כטענת הנתבע.
זאת ועוד, התובעת אף לא הציגה את ההסכם המקורי ולא הגישה כל בקשה, או תצהיר, אשר יתייחסו לנסיבות העדרו של ההסכם המקורי, אשר הנתבע הכחישו. בהתאם לכלל "הראיה הטובה ביותר", שומה על בעל דין להציג בפני ביהמ"ש את הראיה הטובה ביותר שניתן להביא להוכחת העובדה שאותה הוא מבקש להוכיח. לפיכך, תכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה, אלא ע"י הצגת המסמך בפני ביהמ"ש. אמנם, כלל משפטי זה התרכך בשנים האחרונות, והוכרו חריגים לכלל, על פיהם, בין היתר, די כיום שבעל דין יציג טעם ראוי לאי הצגת המסמך המקורי, בגין אובדנו וכיוצ"ב.