1. התובע יליד 23.6.78 כיום בן 34, ונפגע בתאונת דרכים מיום 6.6.08, בהיותו כבן 30. הנתבעת היא מבטחת החובה האחראית לפצותו בגין נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה.
2. הפגיעה העיקרית בתאונה התבטאה בשבר פריקה בפרק הירך (שברים בעמודה קדמית ואחורית של האיצטבלום). פגיעה נוספת של שבר בצלע רביעית - לא הותירה נכות (אף שאין לחלוק כי מדובר בפגיעה כואבת לתקופת ההחלמה).
התובע נותח בגין השברים בירך בבית החולים הלל יפה והועבר כעבור יומיים לטיפול ניתוחי משלים בבית החולים שיבא, ממנו שוחרר ב 17.6.08. הניתוח כלל שחזור השברים וטיפול בקיבוע מתכתי. התובע עבר סדרה מקיפה של טיפולי פיזיותרפיה במסגרת טיפולי ההמשך . התיעוד הרפואי צורף לתצהירו. נדרש פרק זמן של ממש להחלמה, ועל ידי הרופאים המטפלים אושרו ימי מחלה לתקופה שמיום התאונה ועד סוף פברואר 2009, היינו כמעט 9 חודש. על פני הדברים מדובר בפרק זמן ההולם חומרת הפגיעה ותהליך השיקום וההחלמה.
3. א. מומחה רפואי מטעם בית המשפט, האורטופד ד"ר דוד קרת, קבע כי נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20%. ממצאים ראויים לציון שנזכרו בחוות דעתו הנם הגבלה שנותרה בתנועות הסיבוב של פרק ימין, הבדל קל של 1 ס"מ באורך הרגליים, וסימנים להתפתחות נמק בראש ירך ימין עם אי סדירות קלה של ראש הירך. הנכות ניתנה לפי סע' 48(1) (ו) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). הסעיף קובע 20% בשל הגבלה של הטייה, קירוב או סיבוב של פרק הירך.
ב. למומחה נשלחו שאלות הבהרה, ולאחר העיון בתשובות ניתן לקבוע כי הנכות בשיעור 20% כבר שיקללה מכלול הממצאים בהתייחס למידת ההגבלה הקלינית, וממצאי בדיקות הדימות. קיים אמנם חוסר וודאות מסוים ביחס להתפתחויות עתידיות באשר למפרק הירך, אך אין הוא חורג ממקרים רבים נוספים של חוסר וודאות ביחס לעתיד הרפואי, ואין מדובר ביותר מאשר אפשרות היפותטית שאין להתחשב בה.
המומחה נשאל מה עתידו של המפרק לאור הממצא של אי סדירות בראש הירך ונמק. הוא השיב שמדובר באי סדירות קלה שעשויה להחמיר בעתיד. אך לא ברור אם בכלל תהא החמרה, באיזו מידה, ומתי. עם זאת ציין שחלפו שנתיים מן התאונה ונחזה שהמצב הנוכחי יתמיד לתקופה ארוכה, כך שאם יהא בכלל צורך בניתוח מתקן הוא יבוצע לפחות בעוד 20-30 שנה. האפשרות להחמרה הנה כאמור בתהליך אי הסדירות, ולא ביחס לנמק. ביחס לנמק - מתשובה ה' עולה שתהליך הנמק הגיע למיצוי ולא יוסיף להתפתח.
באם תהא החמרה ויבוצע ניתוח מתקן של החלפת מפרק הירך, הרי אורך חיי מפרק תותב נע בין 15 עד 20 שנה. הנכות שלאחר ניתוח יכול שתהא חמורה יותר, זהה או קלה יותר. עם זאת באם יהא צורך ויבוצע ניתוח כזה מירב הסיכויים (קרוב לודאי) שהוא ישפר את טווח התנועות, ואז עשויה הנכות לפחות לשעורים שבן 0% ל 10%.
ג. אם נסכם: הנכות הרפואית כיום עומדת על 20%, והזכאות לה נובעת מעצם ההגבלה הקלינית בתנועות הסיבוב של מפרק הירך. אין כלל ודאות שתחול החמרה, אך אם תחול, מדובר על עוד 20 עד 30 שנה, ואם יבוצע אז ניתוח מתקן אין וודאות ביחס לתוצאותיו; אך סביר שישפר את טווחי התנועה.
יש מצבים בהם יש צפי רפואי להתפתחות עתידית החורג מגדר אפשרות, וגם אם אינו עולה כדי וודאות מדובר בצפי סביר. כשזה המצב - ניתן להביא הדבר בחשבון בין לענין עלות של טיפול עתידי ותקופות החלמה, ולעתים לטעמי אף לענין שיעור הנכות. מאידך, בענייננו אין להתחשב בסיכויים לשינוי מצב בעתיד הרחוק, שכלל לא חרגו מגדר האפשרות ההיפותטית. הן ביחס להיתכנותם והן ביחס לתוצאותיהם. אין די באפשרויות רחוקות הן בענין עצם ההיתכנות והן בענין התוצאה הסופית, על מנת להציב נתון בר שקלול בראשי הנזק השונים.
4. המומחה התבקש להתייחס גם לנפקות תאונת דרכים אחרת שעבר התובע, ב 17.10.09. באותה תאונה סבל התובע משבר בעצם הזרוע. מומחה מוסכם אורטופדי קבע את הנכות בגין אותה תאונה בשיעור 10%, בגין פגיעה קלה בעצב הרדיאלי. ד"ר קרת קבע כי כיום לא נמצאה הפרעה עצבית ולכן הנכות שהותירה אותה תאונה נוספת הנה בשיעור 10%, אך מדובר בנכות אסתטית ולא תפקודית בגין צלקות ניתוחיות.
ממילא לא מתעוררת אפוא התלבטות ממשית בשאלה כיצד אם בכלל, יכול להקרין מצב רפואי שבעבר, על הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות שהוסבו בתאונה נשוא תיק זה.
5. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נוגעת להשפעת הנכות הרפואית על הנכות התפקודית וכושר ההשתכרות.
6. השכלה ועבר תעסוקתי: עיסוקו של התובע עוזר טכנאי גז (אם כי לא עובר לתאונה ממש). הוא העיד כי מדובר בעיסוק משפחתי. הוא בוגר 12 שנות לימוד, והעיד כי עם תום לימודיו החל לעזור בעסק המשפחתי, בחלוקת בלוני גז. בהיותו בן 19, בשנת 1997 עבד מספר חודשים במפעלי נייר חדרה עד שנפגע באותה תאונה קודמת שאוזכרה. לדבריו בעקבות אותה תאונה לא יכול היה לשוב לעבודתו מהלך שנה וחצי (נחזה שמדובר בפרק זמן נטען לא מבוטל, לאור טיב הפגיעה). אין תלושי שכר ממקום העבודה האמור, כמו גם מרוב מקומות העבודה הזמניים: בין אלו שנזכרים בתצהיר התובע ובין אלו המופיעים במוצג נ/1 (פירוט מקומות העבודה המדווחים בענף רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי).
לדברי התובע, בשנים 2000 - 2001 עבד בחלוקת מצרכים בסניף קוקה קולה. שוב - אין לדבר תימוכין בתלושים או במוצג נ/1. התובע טוען שלאחר מכן שב לעזור בעסק המשפחתי בחלוקת בלונים. בחקירתו ציין שעבודתו בעסק המשפחתי לא היתה עבודה מסודרת אלא עזרה, בלא שכר קבוע או מדווח (הוא נשאל על תקופה מאוחרת יותר, אך יש להבין התשובה כמתייחסת לעזרתו בעסק המשפחתי ככלל).
אם נתייחס לנתונים שהוצגו ועולים מ נ/1 (להבדיל מטענות על תעסוקת עבר וגובה שכר שלא גובו בתיעוד נדרש), נמצא שבין 7 השנים שמ 1998 ועד 2004 לא עבד התובע או שעבד באופן חלקי ביותר בתעסוקות מדווחות מהלך חודש עד חמישה חודשים למירב בכל שנה. וגם השכר היה נמוך. היו 3 מקומות עבודה מדווחים בשנים אלה. יצוין כי התובע לא טען לתעסוקה לא מדווחת , מעבר לאותה עזרה בעסק המשפחתי.
בשנת 2005 עבד 12 חודשים בשלושה מקומות היינו לאורך השנה כולה, בשכר מצטבר של 41285 ש"ח, היינו 3440 ש"ח בממוצע חודשי.
בשנת 2006 עבד 4 חודש בארבעה מקומות בסך מצטבר של 8457 ש"ח.
בשנת 2007 עבד 11 חודש בארבעה מקומות בסך מצטבר של 46092 ש"ח היינו בחלוקה ל 12 - שכר חודשי של 3841 ש"ח.
שנת 2008 היא שנת התאונה כאמור. התובע החל לעבוד בחודש התאונה, 6/08, בחברה בשם א. מואסי חלפים (חלקי חילוף לרכב). הוא צירף התלוש המלמד על שכר של 725 ש"ח לאותם חמישה ימים עד שנפגע בתאונה נשוא התביעה.
לכאורה יכול היה להשתכר 3625 ש"ח לחודש עבודה במקום עבודה זה, לו התמיד בו (אם נביא בחשבון 5 ימי עבודה בשבוע ו 25 יום לחודש). לדבריו השתכר 40 ש"ח לשעה, והיה עובד 3 עד 4 שעות ליום.