1. לפני תביעה כספית לפיצוי התובעות בסך 3,087,465 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו להן, לטענתן, כתוצאה מאופן התנהלותו של הנתבע (להלן - הבנק), בכל המתייחס להעמדת אשראי לתובעת 1.
רקע
2. התובעת 1 (להלן- התובעת)היא חברה לייצור ולשיווק בגדי עבודה, שפעלה עד לשנת 2005. התובעת 2 הייתה באותה העת בעלת מחצית ממניות התובעת. התובעת ניהלה את פעילותה הפיננסית בבנק, במסגרת חשבון מס' 110800/39 בסניף המלך ג'ורג' בירושלים, וחשבון המשך מס' 444200/02 בסניף לב העיר, כחשבון עו"ש חוזר דביטורי וחשבון מט"ח. כדי לממן את פעילותה העסקית, העמיד לה הבנק מסגרת אשראי, וכן אשראי באמצעות הלוואות שקליות והלוואות מט"ח.
3. לטענת התובעת, בשנת 1996 היא התקשרה עם חברת מרצדס-בנז בהסכם לייצור ואספקת מדי עבודה, בעקבותיו העבירה את פעילותה מהמבנה בו פעלה עד לאותה העת, למבנה אחר במישור אדומים. על מנת להתאים את המבנה החדש לצרכיו של הפרויקט, ולצורך תשלום דמי זכיינות לחברת מרצדס, נדרשה התובעת למימון. לצורך כך, פנתה לבנק וביקשה להעמיד לה הלוואות לטווח ארוך, אולם הבנק לא אישר את מבוקשה.
4. אין חולק כי ביום 8.6.98 שיעבדה התובעת לטובת הבנק, להבטחת פירעון חובותיה, נכס מקרקעין ברחוב אגריפס 10 בירושלים, שהיה בבעלות התובעת 2 (להלן-הנכס). אין גם חולק כי ביום 9.11.99 העניק הבנק לתובעת, בהתאם לבקשתה, שלוש הלוואות ארוכות טווח לתקופה של עשר שנים, בסכום כולל של 3,400,000 ש"ח.
5. ביום 29.9.05 נמכר הנכס ע"י התובעות לצורך פירעון חובותיה של התובעת. התובעת פרעה את ההלוואות ארוכות הטווח שנטלה בפירעון מוקדם, וסגרה את החשבון בבנק.
6. בסמוך לאחר סגירת החשבון, פנתה התובעת לחברת "נצרים ניהול ויישום בע"מ", המתמחה בבדיקת חשבונות בנק, העבירה לה את דפי החשבון וביקשה כי זו תבדוק את החשבון מתוך מגמה לקבל מן הבנק "לפחות 2 מיליון ש"ח" (מכתב מנהל התובעת, אלי סאן, לנצרים מיום 23.11.05, נ/2). פניית מנהל התובעת לנצרים באה לאחר שאולץ, לטענתו, למכור את הנכס במחיר הנמוך משוויו לצורך פירעון חובותיו לבנק, ואף חויב בעמלת פירעון מוקדם בסך 65,000 ש"ח בגין פירעון ההלוואות שנטל מן הבנק. בעקבות ממצאי בדיקתה של נצרים, הגישו התובעות את התביעה שלפני.
7. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 31.12.05 העבירה התובעת את פעילותה העסקית לחברת סריגי ירושלים בע"מ, שהוקמה למטרה זו. התובעת 2 מצויה בהליכי פירוק מרצון.
טענות התובעות
8. התובעות טוענות כי על הבנק לפצותן בגין נזקים שגרם להן, בשתי עילות מרכזיות:
האחת
, כי הבנק לא הקדים והעמיד לתובעת אשראי ארוך טווח, ואף לא גילה לה כי היא זכאית לקבל אשראי ארוך טווח, ותחת זאת העמיד לה הלוואות קצרות מועד יקרות יותר (ס' 10 לכתב התביעה). לטענת התובעת, כבר בשנת 96', בשעה שנזקקה לאשראי לצורך מימון פרויקט מרצדס, ולכל המאוחר ביום 8.6.98, המועד בו שועבד הנכס לטובת הבנק, חייב היה הבנק, מכוח חובות הנאמנות והגילוי החלות עליו, להעמיד לה הלוואות ארוכות טווח, כנגד שעבוד הנכס. חלף זאת העמיד לה הבנק אשראי קצר מועד, צמוד ריבית פריים, אשר הסב לה נזקים והוצאות מימון מיותרות. התובעת מוסיפה וטוענת כי לו היה ניתן לה אשראי ארוך טווח כנגד הבטוחה שהעמידה, במועד בו הועמדה הבטוחה, היה ההחזר החודשי בגין ההלוואות שנטלה עומד ע"ס כ-35,000 ש"ח או לחילופין, כ-32,000 ש"ח, תחת כ-40,000 ש"ח, ששילמה בפועל. בשל התנהלות הבנק וכתוצאה מאי מתן הלוואות אלו במועד נגרמו לתובעת נזקים בסך 1,254,665 ש"ח.
השניה,
כי הבנק הפעיל על התובעות לחצים כבדים לפירעון חובות התובעת. הלחץ הנטען התבטא, בין השאר, באמצעות אי כיבוד המחאות שמשכה התובעת, בשעה שחריגתה ממסגרת האשראי הייתה בסכום נמוך (23,000 ש"ח בלבד), ועל אף שהיתה בידי הבנק בטוחה (שעבוד הנכס), שערכה עלה עשרות מונים על סכום החריגה. כתוצאה מאי כיבוד ההמחאות, הוגבל חשבונה של התובעת. בשל לחצי הבנק, נאלצה התובעת 2 למכור את הנכס, אשר שועבד להבטחת חובותיה של התובעת, במחיר הפסד של 1,000,000 דולר, תחת 1,400,000 דולר, שוויו של הנכס בעת מכירתו, ולפרוע את חובותיה מן התמורה שנתקבלה. בשל כך נגרמו לתובעת 2 נזקים בסך 400,000 דולר בתוספת מע"מ ( 1,832,800 ש"ח).
טענות הבנק
9. הבנק טוען להתיישנות התביעה בכל המתייחס לעילה הראשונה. לגוף הטענות הוא טוען כי כל ההלוואות ותנאי האשראי שניתנו לתובעת, ניתנו על יסוד הסכמת הצדדים, לרבות תנאי האשראי, שיעורי הריבית והביטחונות. רק על יסוד הסכמות אלה, העמיד הבנק אשראי לתובעת. עוד טוען הבנק כי אין התובעת יכולה לכפות עליו בדיעבד להעמיד לה הלוואות חדשות בתנאים דמיוניים עליהם החליטה, תחת ההלוואות שניטלו בפועל, 12 שנה לאחר שניטלו. הבנק מוסיף וטוען כי לא חלה עליו החובה להעמיד לתובעת אשראי בכלל או בשיעור מסוים מהביטחונות, וכי תנאי האשראי שניתנו לתובעת הותאמו להערכות הבנק, בזמן אמת ולא בדיעבד, באשר לרמת הסיכון הקיימת בענף העסקי בו פעלה התובעת ולנתוניה של התובעת. גובה האשראי ותנאיו נקבעו, בין היתר, על פי מטרות הקצאת האשראי, המחזור הכספי של התובעת, מקורות סילוק החוב, יכולת הפירעון של התובעת, חריגותיה ממסגרת האשראי, הביטחונות שהועמדו ועוד. לענין זה מציין הבנק כי התובעת היתה שרויה בהפסדים במשך שנים רבות, כפי שעולה מדו"חות רווח והפסד של התובעת, כי לא עמדה בהתחייבויותיה לבנק וכי חרגה ממסגרת האשראי. מכל מקום, כל ההלוואות ניתנו לתובעת בעקבות בקשות התובעת ופגישות שנתקיימו בין הצדדים, בעקבותיהן הוסכמו תנאי האשראי. לצורך תהליך זה נעזרה התובעת ביועצים חיצוניים, ערכה "סקר שוק" ובדקה את עלויות המימון. הבנק מוסיף ומציין כי התובעת ניהלה חשבונות בשלושה בנקים נוספים, ויכולה היתה לקבל אשראים מאותם בנקים כרצונה.
10. ביחס למכירת הנכס טוען הבנק כי המתין בסבלנות לפירעון חובה של התובעת, מבלי להגיש תביעה, שעה שבנק אחר ונושים נוספים פעלו והגישו תביעה נגד התובעת. עוד הוא טוען כי התובעות פעלו במשך שנתיים למציאת קונה לנכס, והנכס נמכר לבסוף ע"י התובעות לפי שוויו הריאלי, לאחר שהתובעות ניהלו מו"מ עם גורמים שונים למכירתו. ככל שהמחיר שקיבלו נפל משוויו הריאלי של הנכס, רובץ המחדל לפתחן בלבד.
דיון והכרעה
11. לאחר ששמעתי את הראיות ובחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, הן בשל התיישנות העילה הראשונה, והן לגוף הטענות. אפרט את טעמיי.
הלוואות ארוכות טווח - התיישנות
12. כאמור, טוענת התובעת כי היה על הבנק להקדים ולהעניק לה הלוואות ארוכות טווח כבר בשנת 96', בשעה שנזקקה לאשראי לצורך מימון פרויקט מרצדס, ולכל המאוחר בשנת 98, המועד בו שועבד הנכס לטובת הבנק. יש לדחות את טענת התובעת מפאת התיישנותה.