פסק-דין בתיק ת"א 2401-02-10

כללי

1. בפני תביעת בעלים לפינוי דייר מוגן בעילת "הטרדה והרגזה" (סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972), ובעילות נוספות. הנתבע התנגד לדרישת הפינוי, וטען לסעד מן הצדק. ביום 9.5.2010 הוצא צו עשה זמני לפינוי הדייר, שאושר בערעור (ת/74, פס"ד של כב' הש' ו' פלאוט, רע"א (מרכז) 10825-06-10, מיום 21.9.2010).

2. דרישת הפינוי מבוססת על הרשעת הנתבע, מכח הודאתו, בעבירה של גרימת חבלה חמורה לתובע (ת/7, הכרעת דין מיום 14.2.2010, כב' הש' ע' וינברג-נוטוביץ, ת"פ (שלום ראשל"צ) 2965-09). מחמת חשיבות הדברים, יוצגו כבר עתה הממצאים העובדתיים שנפסקו בהליך הפלילי (ר' עובדות כתב האישום המתוקן, שאומצו בהכרעת הדין, ת/6):

"אסף יניב [התובע] הינו בעל דירה ברחוב סוקולוב 3 ... ומשכיר את הדירה לנאשם [הנתבע]. בתאריך 5.6.2009, בשעה 19:30 או בסמוך לכך, הגיע המתלונן [התובע] אל מחוץ לדירה. בנסיבות אלה ובעקבות סכסוך אזרחי בין הנאשם למתלונן, צילם המתלונן [התובע] את פתח הדירה. בתגובה, ניגש אליו הנאשם ותקף אותו שלא כדין, בכך שהיכה באגרופיו בחזהו ובראשו של המתלונן. המתלונן נשכב על הרצפה וניסה להגן על עצמו מאגרופיו של הנאשם [הנתבע], אך הנאשם המשיך לחבוט בו וכן משך בשערות ראשו של המתלונן.

באותן נסיבות, זמן ומקום, נטל הנאשם [הנתבע] אבן והכה באמצעותה בראשו ובפניו של המתלונן. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמה למתלונן [התובע] חבלה חמורה שהתבטאה בשבר באפו ובסינוס מקסילרי שמאלי וכן חתך על אפו. במהלך הארוע המתואר לעיל, נגרמו לנאשם חבלות של ממש בפניו ובחלקי גופו השונים, באופן שאינו ידוע למאשימה במדויק".

3.  אין חולק כי הנתבע לא פעל מתוך הגנה עצמית (ר' למשל הודאת ב"כ הנתבע בפ' ע' 2 ש' 12). בגזר הדין נגזר דינו לחמישה חדשי עבודות שירות, מאסר ע"ת למשך 6 חדשים שלא יעבור עבירת אלימות במשך שלוש שנים, פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח וקנס בסך 2,500 ש"ח (ת/9).

4. התובע טען כי האלימות הקשה נשוא ההרשעה יוצרת איום נמשך על שלמות גופו, ומסכלת את זכאותו למדור שלו. התובע הוסיף ופירט שורה של "התנכלויות" המיוחסות לנתבע: השלכת תנורים השייכים לתובע; הדלקת אור בחדר המדרגות במשך כל הלילה, השתלטות על תיבת הדואר, הגשת תלונות כזב במשטרה, אחסון חפצים בחדר המדרגות, טלטול וסולם עליו התובע עמד בעת גיזום עץ (ס' 14-15 לתצהירו). הנתבע מצידו טען כי ארוע התקיפה אינו אלא מעידה חד-פעמית שלא נשנתה. מקורה, לדבריו, בהתגרות מצד התובע, ש"נכנס לדירתי כשמסרטה בידו והחל לצלם את הדירה ללא רשות" (ס' 11 לתצהירו). הנתבע הדגיש כי אין לו עבר פלילי (ס' 9 לתצהירו), ושלל את כל ה"הטרדות" המיוחסות לו (ס' 35-30 לתצהירו).

5. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו, גב' חנה מאירוביץ (בעלים קודמים), גב' אסתי טובי (דוורית), אורה יניב (אם התובע), וזומן להעיד מר שמעון כהן (שכן). כן הוגשו חוות דעתה של השמאית אורית שפט (להערכת "עלויות להחזרת מצב הדירה לקדמותו"),         חוו"ד רפואית של ד"ר דניאל ציק -- לפיה התובע סובל מנכות בשיעור 10% בגין הפגיעה באף; וחוו"ד רפואית של ד"ר שלמה ברק -- לפיה התובע סובל מנכות בשיעור 10% בגין הפרעה תיפקודית של פרקי הלסת. מטעם הנתבע הצהירו הוא עצמו, מר עזרא בן יקר (חבר) ומר מתתיהו אהרון (חבר). כל העדים (פרט למומחים הרפואיים), זומנו להחקר. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. להלן אדון בטענותיהם כסדרן.

פינוי דייר מוגן מחמת אלימות כלפי הבעלים

6. סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר קובע כי בעלים של מושכר יהא זכאי לפנות דייר מוגן מן הנכס, אם "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". במקרה הנדון, הצדדים הם שכנים: התובע מתגורר בשכנות ובצמוד לדירה בה מתגורר הנתבע כדייר (ס' 2א לתצהיר התובע ועדותו בפ' ע' 11 ש' 13-12; ס' 6 לתצהיר הנתבע).

7. הלכה פסוקה היא, כי אין די בארוע בודד על מנת להקים עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק. יש להוכיח הטרדה נמשכת וקבועה, המכבידה על יחסי שכירות תקינים (ר' למשל: ד' בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, 2010), בע' 96-95). יחד עם זאת, כל מקרה יישקל לפי נסיבותיו. לעיתים די בארוע בודד על מנת להצמיח עילת פינוי, אם עוצמתו וחומרתו רבות, והן מקימות חשש אובייקטיבי להכבדה משמעותית על מגורי הבעלים בדירתו. ההלכה בענין זה נפסקה בע"א (ת"א) 3309/04 מדני נ' מסיקה, מיום 13.7.2006 (בס' 8 לפסק הדין):

"אנו סבורים שהתקיפה הקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק, וזאת לנוכח מערכת היחסים העכורה בין שתי המשפחות. בנסיבות העניין שלפנינו, נוכחות בני משפחתה של המשיבה [הדיירת] בשכנות לביתה של המערערת [הבעלים], מכבידה במידה משמעותית על אורח חייה של זו האחרונה. עסקינן במקרה חריג ..., שבו תקפו בעלה ובנה של המשיבה את בנה של המערערת, דקרו אותו בסכין וגרמו לו פצעים קשים. בנה של המשיבה הודה במעשיו ואף הורשע. מקובל עלינו שיש באירועים הללו כדי להקים חשש אמיתי בליבה של המערערת, העולה כדי הטרדה המכבידה במידה משמעותית על אורח חייה".

8. במקרה דנא מדובר בארוע אלימות חמור, אשר הסב לתובע נכויות פיסיות, כמתואר בחוות הדעת הרפואיות מטעמו. הנתבע הפגין אלימות משוללת רסן כלפי התובע. דרושה מידה גבוהה של תוקפנות בכדי להתנפל באגרופים על אדם, ולהוסיף ולהכות בפניו באבן בהיותו שכוב על הרצפה, כמתואר בכתב האישום. אמנם, הנתבע נקי מעבר פלילי. ואולם המעשה שעשה מקים חשש משמעותי למסוכנות. התרשמתי כי הנתבע לא הפנים את חומרת המעשה בו הורשע, שהרי טען: "אני לא הודיתי מול אף בית משפט או אף שופט או שופטת שעמד מולי, זו היתה עסקת טיעון דרך העו"ד שעשה את העבודה" (פ' ע' 35 ש' 10-9).

9. מן התשתית הראייתית שבפני עולה כי בין הצדדים נטוש סכסוך נמשך. הנתבע העיד כי "בינואר 2009 נכנס התובע להתגורר בנכס ומאז החל התובע להטריד אותי ולהציק לי ולנסות בכל דרך אפשרית לפנותי מהדירה המוחזקת על ידי בדיירות מוגנת" (ס' 7 לתצהירו). לדבריו, התובע ומשפחתו התקינו מצלמות מול דלת הכניסה לביתו (ס' 13 לתצהירו). הנתבע הוסיף כי התובע השליך עליו כסא וצילמו במצלמת הטלפון הנייד - ארוע מיום 8.3.2009, שבעקבותיו הגיש תלונה במשטרה (ס' 32 לתצהירו; פ' ע' 34 ש' 31-27; ע' 35 ש' 13, ע' 37 ש' 3). הנתבע הוסיף וסיפר שהתלונן לעיריה, "לאחר שהגעתי לביתי וראיתי כי הונחה פסולת רבה בכניסה לביתי וכי התובע הציב את פח האשפה במעבר לכיוון דלת הכניסה לדירה שבה הנני מתגורר" (ס' 31 לתצהירו). הנתבע עוד טען כי התובע איים "שהוא ישרוף אותי", וגם הפעם הגיש נגדו תלונה במשטרה (פ' ע' 37 ש' 27-32).

10. התובע השיב כי מדובר ב"תלונות כזב" (למשל, ס' 15 ג' ו - 15 ה' לתצהירו). התובע מצידו העיד על התנהלות "מציקה" מצד הנתבע: השלכת תנורים (ס' 15א'1 לתצהירו); הדלקה קבועה של האור בחדר המדרגות (ס' 15א'3 לתצהיר); השתלטות על תיבת הדואר (ס' 15ב'1 לתצהיר); הגשת "תלונות כזב" במשטרה (ס' 15ב'2 לתצהירו); אחסון חפצים בחדר המדרגות (ס' 15ו'1 לתצהירו; פ' ע' 12 ש' 30-29); טלטולו מסולם בעת גיזום עץ בחצר (ס' 15ז' לתצהירו; פ' ע' 12 ש' 27-26). הנתבע הכחיש טענות אלה (למשל, עדותו בפ' ע' 35 ש' 29 עד ע' 36 ש' 1).

11. אין מחלוקת כי התובע הגיש בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת, ובית המשפט הוציא צו הרחקה כנגד הנתבע למשך שלושה חדשים (ור' ס' 21-14 לתצהיר הנתבע).

12. למרבה הצער, היחסים המתוחים בין הצדדים מקימים חשש ממשי להישנות האלימות מצד הנתבע. הנתבע העיד על כעס נמשך כלפי התובע, המבוטא בדברים שאמר ליועצת המשפטית בעירית ראשל"צ, אגב תלונתו בענין מיקום פחי האשפה (ר' עדותו בפ' ע' 36 ש' 19-9):

"... היתה שם בעיה שאני קודם כל קצר ראייה, האדון יניב, שלושה וחצי חודשים שם פח, שני מטר וחצי מהדלת. אני הייתי נתקל בזה בלילה. לכן, וזה ממש צמוד, אני פותח את הדלת רואה פח אשפה, אני בכל מצב רואה את פח האשפה. פניתי לפיקוח ולכל מקור אפשרי, ראיתי ששם כנראה יש איזה משהו שלא מקובל עלינו, עשיתי הצעדים החוקיים והלגיטימיים שהיה אפשר לעשות, פניתי ליועצת המשפטית כשהיה סוף הדרך, שאולי להזיז לכל הרוחות את הפח במעבר, אז באתי ליועצת המשפטית והראתי לה דף ממקומון שהיה בראשון, אמרתי לה, גברתי, תראי, הבאתי לה את הדף, היה בדיוק חודש וחצי לפני זה סכסוך בראשון בין שני שכנים והראית לה את זה והיה שם סכסוך בין שני שכנים, אחד שם פח אחד לשני ובאמת איום ונורא, אחד מהם שלח סכין ודקר. אמרתי גברתי, לזה את רוצה שאני אגיע? וזאת הסיבה העיקרית שאני ניגשתי לגב' אהובה, היועמ"ש של ראשון לציון שאמרה שבסופו של דבר הרבה תועלת מזה לא השגנו" (ההדגשה הוספה).

13. ביישום הוראת סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר יש להתחשב באופי השימוש במושכר, במידת הקרבה הפיסית שבין דירת הבעלים לדירת הדייר, בעוצמת האלימות שהפגין הדייר, ובחשש להישנות האלימות בעתיד. במקרה הנדון, מדובר בבית מגורים (להבדיל מעסק). הבעלים זכאי למדור שלו בדירתו, ולמגורים ללא פחד מפני הדייר-השכן. למרבה הצער, החיכוך הצפוי בין הצדדים במקרה הנדון הוא גבוה, מחמת הצמידות הפיסית בין הדירות. עוצמת האלימות שהדייר הפגין כלפי הבעלים היא רבה - שהרי התנפל עליו באגרופים, ושב ותקף אותו באבן כאשר התובע שכוב על הארץ, ושלא מתוך הגנה עצמית. אלימות זו - על רקע האווירה המתוחה ממילא בין הצדדים - מקימה את עילת הפינוי.