1. רקע:
מדובר בתביעה בה נתבעים סילוק יד וסעד כספי. התובעת (להלן "
אביגד") היא בעלת הזכויות בנכס (בעל הבית - כמובן הביטוי בחוק הגנת הדייר). בשלב מסויים, בשל חוב ארנונה לעיריה, מונה לנכס כונס נכסים בהוצאה לפועל. הנתבע (להלן: "
אהרון") הוא דייר מוגן בנכס, מושכר עסקי ובו חנות ומרתף.
התובעת הגישה בקשה למתן פסק דין חלקי שיעניק לה הסעד המבוקש של סילוק יד. הבקשה האחרונה הנה מושא החלטה זו.
הנתבע טען כי מרגע מינוי הכונס , וכל עוד אין הכרעה שיש לבטל מינויו (בין התובעת לכונס או לעיריה מתנהל הליך אחר בענין זה בביהמ"ש לעניינים מנהליים) הרי אין כלל יריבות לתובעת נגדו בתביעה זו.
לפיכך, ובישיבת 14.6.11 בה נוכח אף הכונס, הוריתי על צירוף הכונס לתביעה כצד דרוש. כתב תביעה מתוקן הוגש ב 19.7.11.
הכונס הצטרף לעמדת התובעת ואף לשיטתו יש לתן פסה"ד החלקי ולהורות על סילוק ידו של הנתבע שאינו משלם כבר תקופה ארוכה דמי שכירות, ולפי הנטען אף השכיר הנכס לאחר בניגוד להוראות חוזה השכירות.
בישיבה האחרונה הוריתי לנתבע להגיב לבקשה למתן פסק דין חלקי המחייב בפינויו, עם זכות תגובה לכונס ולתובעת, וזכות תשובה נוספת לנתבע (ולו לפנים משורת הדין, אם כי ממילא לא ראה הנתבע לנצלה).
תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתה "פסק דין חלקי" מורה בזו הלשון:
"בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור."
השימוש בתקנה אינו מוגבל רק למקרים בהם מודה הנתבע בכתב התביעה או חלקו, ובלבד שביהמ"ש סבור שלא יהא בהמשך הדיון כדי להביא לשינוי בממצאים ביחס לשאלות העומדות להכרעה (ראה למשל רע"א 7725/02
מיכאלוביץ נ' כלל פ"ד נז(1) 379). לאחר עיון בתגובת הנתבע ותשובות שני התובעים, שוכנעתי כי מתקיים המבחן המחמיר שקובעת התקנה, ואין בהמשך הדיון כדי להביא לשוני בתוצאה ביחס לסעד המבוקש של סילוק היד. ראיתי לקבל הבקשה ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מן המושכר. להלן אפרט כרונולוגית הסכסוך וההליכים שהביאה אותי למסקנה זו.
2. א. ראשית, יש לציין כי הנתבע לא שלם מעולם דמי שכירות, מאז קבלת חזקה במושכר באוקטובר 2002. הוא לא מתכחש לכך. הרקע המקורי לכך פורט בתביעה שהגיש כנגד התובעת בבית הדין לשכירות בחיפה (תיק שכירות 106/03) . באותה תביעה ביקש לחייב את אביגד בתשלום חלק או כל עלות השיפוץ של המרתף בו נשא לדבריו. לטענתו נשא בסכום של 56758 ש"ח. אביגד מצדה הגישה תביעה שכנגד באותו תיק, לתשלום דמי השכירות לתקופה שמ 10/02 עד 5/03.
פסק הדין באותו תיק ניתן ביום 28.3.04 (ע"י כב' השופט אליקים); העתקו צורף לתביעה שבפני.
ב. כב' השופט אליקים קיבל התביעה שכנגד וחייב אהרון, הנתבע שבפני, לשלם לאביגד דמי שכירות בסך מצטבר של 9545 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.5.03.
תביעתו של אהרון נדחתה הן משום שנקבע כממצא שידע מה מצב הנכס והליקויים במרתף כאשר שכר אותו, ולכן לא היה זכאי להשתתפות בשיפוץ עבור מה שבפועל הנו השבחת הנכס, והוא שכר הנכס במצבו; והן משום שממילא לא הוכיח עלויות השיפוץ בהן נשא לטענתו. בגדר פסק דינו אף התייחס ביהמ"ש לחוסר תום הלב של אהרון שהסתיר מביה"ד בהליך קודם של בקשת רשות, שלא שלם לאשורה חלקו של הדייר היוצא שמכוחו הועברה אליו זכות הדיירות המוגנת.
ג. השלב הבא בהתדיינות היה תביעה נוספת שהגיש אהרון כנגד אביגד בביה"ד לשכירות על סך של מעל 17,000 ש"ח (הפעם בגין נזקי שריפה שפרצה לדבר אהרון במושכר סמוך אחר שהשכירה אביגד, והתפשטה לחנותו). אביגד מצדה הגישה שוב תביעה שכנגד לתשלום דמי השכירות לתקופה שמאז 5/03 ועד הגשת התביעה שכנגד (5/6/05). התביעה והתביעה שכנגד נדונו בבית משפט השלום בחיפה בת.א. 14212/04. שוב נדחתה התביעה העיקרית והתקבלה התביעה שכנגד בפסק דין מ 5.3.07 (כב' השופט טובי). אהרון חויב לשלם לאביגד 34100 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.6.05, והוצאות משפט. תביעת אהרון נדחתה ראשית שכן לא הוכח כלל שפרצה שריפה בנכס הצמוד למושכר שלו; שנית, משום שאף אלמלא כן לא הוכחה אחריות של הנתבעת כבעלת הבית, שלא היא שהחזיקה באותו הנכס הסמוך אלא שוכרים מטעמה; שלישית משום שלא הוכיח הנזק לו טען. בגדר פסק הדין אף נזכר שלא טרח לציין בתביעתו כי קבל סך של 3600 ש"ח ממבטחתו בגין נזקי השריפה הנטענים, והדבר נחשף רק בגדרי החקירה. גם טענותיו כי לא שלם דמי שכירות שכן לא ידע למי לשלם ומנהל אביגד שהה בחו"ל - נדחו כטענות מופרכות. גם באותו פסק דין נזכר כי מצבו של המרתף היה ידוע לתובע עובר להעברת הזכויות, ולראיה מכתב של העיריה עליו ביקש להסתמך הוא עצמו ובו נאותה לתן פטור מארנונה בגין המרתף כנכס לא שמיש החל מ9/02 (כאשר התובע כאמור נכנס לנכס בחודש 10/02).
ד. ב 24.12.06 הגישה אביגד כנגד אהרון תביעה לתשלום דמי שכירות לתקופה שמ 5/6/05 ועד סוף 2006. ניתן פסק דין שחייב אהרון לשלם לאביגד סך של 25697 ש"ח בתוספת הוצאות משפט.
ה. בשנת 2007 ביקש אהרון להעביר זכויותיו במושכר והמציא לאביגד תצהירי דייר יוצא ומוצע. אביגד מצידה הודיעה כי היא מבקש להשיב לעצמה חזקה בנכס תמורת תשלום חלקו של הדייר היוצא (אהרון). אלא שאת חלקו זכאית היתה לשלם באמצעות קיזוז הסכומים שנפסקו לטובתה בשלושת פסקי הדין שניתנו לחובת אהרון; סכומים שכולם כאחד לא שולמו. המחלוקת נידונה בביה"ד לשכירות בתיק שכירות 55/07. מוסכם היה שחלקו של אהרון כדייר יוצא הנו 19998 דולר. טענותיו - חלקן טענות ממוחזרות (ויש לומר כי עיון בפסקי הדין מעלה כי הוא שב וממחזר טענות שכבר נידחו בפסקי דין חלוטים שבינו לבין אביגד) נדחו בפסק הדין מיום 9.10.07 שניתן על ידי כב' השופט אליקים. נקבע כי אהרון חב לאביגד 80631 ש"ח נכון למועד פסק הדין (9.10.07) , ובנוסף 14322 ש"ח בגין דמי שכירות לשנת 2007.
נמצא שיתרת חובו של אהרון לאביגד לאחר קיזוז עולה על 14,000 ש"ח. היות וביה"ד לשכירות לא מוסמך לתן צו לפינוי, לא ניתן צו כזה, אך ביה"ד ציין כי הוא מצפה מאהרון להשיב החזקה ולשלם יתרת חובו. תביעתו נדחתה לאור תוצאת החישוב.
ו. ב 21.12.09 מינה רשם ההוצל"פ את עו"ד זוהר ניסים ככונס במסגרת צו מימוש עיקול במסגרת סע' 11 לפקודת המסים גביה. מדובר בחוב ארנונה לעיריה. הכונס מונה למימוש זכויות החכירה של אביגד כחייבת בבנין ברח' העצמאות 41 חיפה (ובו גם המושכר של אהרון).
3. הכונס בא בנעלי אביגד מיום מינויו. כתב התביעה המתוקן מפרט את חוב דמי השכירות (כפי שהצטבר בשלושת פסקי הדין ולתקופה שמאז (1/07 ועד היום). מדובר בסכום נכבד: