צו הסגירה
1. ביום 23.10.2001 הורה מהנדס העיר ירושלים דאז, מר אורי שטרית, על סגירה זמנית ומיידית של חלקים במבנה הידוע כבניין "לב הגבעה" בשכונת גבעת שאול בירושלים. צו הסגירה, שהוצא חודשים מספר לאחר "אסון ורסאי" שאירע בחודש מאי 2001, התייחס לחלקים במבנה שתקרותיהם נבנו בשיטת "פל-קל". צו הסגירה עמד על כנו כשנתיים. ביום 14.7.2008 הוגשה לבית-משפט זה תובענה כספית על-ידי התובעת, שהייתה הבעלים של חלק מן המבנה. טענתה היא שהצו לסגירת המבנה הוצא ברשלנות. תביעתה היא לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הוצאת הצו ברשלנות. השאלה המרכזית העומדת לפניי לבירור והכרעה היא, אם אכן התרשלה הנתבעת, היא עיריית ירושלים, בהחלטה לסגור את המבנה; ואם אכן כך הדבר, אם חובה עליה לשאת בנזקים הנטענים של התובעת.
התביעה
2. התובעת היא שותפות רשומה בשם "יעל"א השקעות ונכסים". במועד בו ניתן צו הסגירה, היא הייתה בעלת זכויות חכירה מהוונות בשטחים שגודלם 585 מ"ר בבניין - שטחים ששימשו למשרדים (להלן - "
נכס התובעת") נכס התובעת שכן באגף המזרחי של הבניין בקומה השלישית. הנכס נכלל בצו הסגירה הנזכר. באגף המערבי של הבניין שכנו משרדי ממשלה שונים - משרדי רשם הפטנטים וכן מחלקת חקירות שוטרים (מח"ש).
3. בכתב התביעה - על-ידי עו"ד יעקב שרגאי - נטען, שלא היה בסיס עובדתי או הנדסי להורות על סגירת האגף המזרחי בו מצוי נכס התובעת. מדובר בהחלטה שגויה ומוטעית. נכס התובעת לא נבדק כלל ולא הייתה ידיעה אמיתית על מצבו. נעשתה בדיקה רק של האגף המערבי על-ידי מהנדסים שונים. נטען עוד, כי צו הסגירה ניתן מטעמים זרים ובלתי מקצועיים. צו הסגירה איזכר אמנם מסמך שנחתם על-ידי מר דוד שטיינברג - מהנדס שעבד אותה העת במחלקת מבנים מסוכנים בעירייה. אולם אותו מר שטיינברג לא ערך בדיקות עצמאיות, לא ערך חישובים ולא ביקר בנכס התובעת. עוד נטען, כי צו הסגירה ניתן תוך פגיעה בזכות הטיעון של התובעת. התובעת הוסיפה וטענה, כי לפני מהנדס העיר עמדו חוות-דעת הנדסיות, אותן קיבל כמספקות זמן קצר לפני הוצאת צו הסגירה, ועל-פיהן לא היה מקום לפנות את הבניין. חרף זאת, בחלוף זמן קצר, הורה מהנדס העיר - ברשלנות - על סגירת המבנה. נטען עוד בכתב התביעה, כי הרשלנות במתן ההוראה לסגירת האגף המזרחי בו מצוי נכס התובעת, מקורו גם בכך שמבחינה הנדסית קיימת הפרדה בין האגף המזרחי לאגף המערבי, וזאת על-ידי "תפר" המפריד בין האגפים. נטען, כי משמעותו של תפר זה היא ששני האגפים "מתנהגים" כשני בניינים נפרדים, ולכן גם אם הייתה קיימת סכנת קריסה באגף המערבי של הבניין, לא היה בכך כדי לסכן את האגף המזרחי בו שכן נכס התובעת. לתמיכה בטענה אחרונה זו, צירפה התובעת חוות-דעת מומחה - היא חוות-דעתו של המהנדס ד"ר יואב סרנה. בגין טענותיה האמורות בכל הקשור בצו הסגירה שהוצא, תבעה התובעת נזקים בסך של 4,091,126 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה - הוא 14.7.2008).
ההגנה
4. עיריית ירושלים, היא הנתבעת, טענה להגנתה (תחילה על-ידי עו"ד הדס יצחקי ובהמשך, ובעיקר, על-ידי עו"ד יהודה רוזנטל), שיש לדחות את התביעה. צוין בכתב ההגנה, שמרגע אסון קריסת התקרה ב"אולמי ורסאי", בליל 24.5.2001, פעלה העירייה על מנת להסיר כל סכנה אפשרית במקרים דומים. צו הסגירה למבנה - מאוקטובר 2001 - הוצא על סמך נתונים חד-משמעיים וחמורים שעמדו בפניה של הנתבעת. העירייה הוסיפה וטענה כי צו הסגירה הוצא בסמכות ובסבירות. ההחלטה התבססה על נתונים משמעותיים, ובכלל זה חוות-דעת של המהנדסים ד"ר אדי ליבוביץ ושאול נבו (חוות-דעת שצורפה לכתב ההגנה). סגירת המבנה על-ידי מהנדס העיר באה לאחר שהיו לפניו חוות-דעת מהנדסים, אשר המליצו חד-משמעית על פינוי המבנה עד לביצוע תיקונים וחיזוקים, כמו גם הופעת סדקים בבניין אשר העידו על תהליכים הרסניים העוברים על המבנה. בעקבות הסגירה, נערכו חיזוקים במבנה במשך מספר שנים. עוד נטען בכתב ההגנה, כי בזמן אמת ובסמוך להוצאת הצו לא תקפה התובעת את הוצאת הצו בשום הליך משפטי. מעבר לכך נטען, כי הגשת התביעה כשש שנים ותשעה חודשים לאחר הוצאת הצו נגועה בשיהוי חמור, אשר גרם לנתבעת נזק ראייתי והכבדה יתירה על ניהול הדיון. עוד נטען, כי גם הטענה בעניין ה"תפר" שבין האגפים המזרחי והמערבי ונפקותו, מצאה ביטויה לראשונה בכתב התביעה ואין בה אלא משום "חכמה שלאחר מעשה". בנוסף, הכחישה הנתבעת את הנזקים הנטענים. אשר על כן, נתבקש לדחות את התביעה.
ההתפתחויות בהליך ומהלך הדיון
5. הנתבעת, היא כאמור עיריית ירושלים, שלחה הודעת צד ג' לחברת הביטוח "הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ", וזאת בתביעת שיפוי על-פי פוליסת ביטוח. בכתב ההגנה טענה הפניקס להיעדר כיסוי. חברת הפניקס שלחה הודעת צד ד' למהנדסים שאול נבו ואדי ליבוביץ הנזכרים לעיל. ביום 15.6.2009 ניתן פסק-דין חלקי הדוחה את ההודעה לצדדים הרביעיים, ללא צו להוצאות. עוד נציין, כי בקדם משפט שהתקיים ביום 22.11.2009 נקבע בהסכמת הצדדים, שהדיון יפוצל, כך שהמחלוקת בין העירייה לבין חברת הפניקס תתברר לאחר ההחלטה בתובענה העיקרית, כאשר הפניקס תהיה קשורה בתוצאות ההכרעה בתובענה העיקרית. בהמשך לכך, התקיימו הדיונים השונים בנוכחות ומעורבות של ב"כ הפניקס, עו"ד שלמה שטיינר. לבסוף, נוסיף ונציין בשלב זה, כי תחילתו של הדיון בהליך זה הייתה לפני כב' השופט צבי זילברטל (סגן הנשיאה), התקיימו לפניו קדמי משפט שונים, וניתנו החלטות שונות ובכלל זה ההחלטה הנ"ל על פיצול הדיון, החלטה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום ההנדסה וכן החלטות בעניינים דיוניים שונים. התיק עבר לטיפולי ביום 20.12.2010 מכוח החלטת כב' השופט זילברטל ועל-פי הנחיית כב' הנשיאה מוסיה ארד. בהמשך לכך, קדם המשפט המסכם וכן שמיעת ההוכחות והסיכומים - הייתה לפני מותב זה.
עיקר הראיות שנשמעו
6. כמוזכר לעיל, בכל הקשור בטענה לפיה אגפי המבנה היו נפרדים ב"תפר" הנדסי ונפקותו של תפר זה, נתמך כתב התביעה בחוות-דעת מהנדס ד"ר סרנה. הנתבעת הגישה במסגרת ראיותיה חוות-דעת הנדסית נגדית, של מומחה מטעמה, אינג' שמואל אנגל. כב' השופט צבי זילברטל, בהחלטתו מיום 24.6.2010, מינה מומחה מטעם בית המשפט בתחום ההנדסי (ד"ר דורון שלו), וזאת חרף התנגדותם של בעלי הדין לכך. שלושת המומחים העידו ונחקרו לפניי. נוסף על כך, בכל הקשור בשאלת החבות, הוגשו תצהיריהם של שלושה עדים מרכזיים: מטעם התובעת, תצהירו ועדותו של מר יהודה הבר, שהוא מנהל התובעת. מטעם הנתבעת, תצהירו ועדותו של מר אורי שטרית, שהיה מהנדס העיר ירושלים בתקופה הרלבנטית והורה על הסגירה, וכן תצהירו ועדותו של מר מיכה בן-נון, שכיהן בתקופה הרלבנטית כמנהל אגף רישוי ופיקוח בעירייה. נוסף על כך, הובאו מטעם התובעת עדויות שונות וחוות-דעת בכל הקשור לנזקיה.
דיון והכרעה
7. השאלה המרכזית העומדת להכרעה במישור החבות, היא השאלה אם ההחלטה על סגירת המבנה הייתה החלטה רשלנית - אם לאו. טענת הרשלנות של התובעת תקפה לפרטי פרטים את תהליך קבלת ההחלטות של הגורמים השונים בעיריית ירושלים, ובסופו של דבר את ההחלטה על הסגירה עצמה. יש אפוא לבחון תהליך קבלת החלטות זה, שהוא היה עיקר המחלוקת בין הצדדים בהליך שלפניי. במסגרת בחינה זו, יש לבחון הן את ההחלטה על עצם סגירת המבנה והן את טענת התובעת, לפיה סגירת המבנה כולו, להבדיל מחלקו המערבי בלבד, הייתה רשלנית, ולו בשל טענת ה"תפר" המפריד בין שני האגפים של המבנה. זה יהא אפוא, סדר דיוננו להלן. לאחר מכן, נדון גם בטענותיה הנוספות של התובעת: טענות לפיהן ההחלטה התקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון שלה, תוך שקילת שיקולים זרים, ואף טענה לפיה ההחלטה התקבלה שלא בסמכות.
אמת המידה הנורמטיבית
8. בכל הקשור לאמת המידה הנורמטיבית לבחינת טענת הרשלנות במקרה שלפניי, דומה שלא הייתה למעשה מחלוקת של ממש בין הצדדים - וזאת להבדיל מיישומה של אמת מידה זו על נסיבות המקרה עצמן. בכל הקשור בשאלת קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית - הנתבעת טענה אומנם בפירוט מה בסיכומיה. אולם, במהלך הסיכומים בעל-פה שנשמעו לפניי, באה למעשה הסכמה של ב"כ הנתבעת כי בהחלטה של מהנדס העיר על סגירת מבנה מחמת סיכון הקיים בו, העירייה חבה כעיקרון חובת זהירות מושגית כלפי בעלי המבנה ואף קיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה שלפניי (עמ' 578 ש' 17 לפרוטוקול).
9. בהמשך לכך, וככל שדרושה הכרעה לעניין קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית, מסקנתי היא כי קיימת בנסיבות המקרה חובת זהירות - הן מושגית הן קונקרטית. מהנדס העיר שהורה על הסגירה, מר שטרית, ציין במפורש בעדותו שהוא הביא בחשבון שיקוליו את עניינם של בעלי הנכס, ואף צפה כי צו הסגירה יכול לגרום להם לנזקים (סעיף 36 לתצהירו של מר שטרית; עמ' 482-481 לפרוטוקול). הצפיות הפיזית התקיימה אפוא. גם הצפיות הנורמטיבית, במונחי שיקולי המדיניות, מתקיימת בנסיבות המקרה. הוכרה בפסיקה חובת הזהירות של גוף שלטוני למנוע נזק בשל בטיחות לקויה של מבנה (ראו למשל, ע"א 862/80
עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 767-766 (1983)). החלטת העירייה על סגירת מבנה היא החלטה שמצויה בשליטה מלאה של העירייה. הנזק הנובע מהחלטה מעין זו מהווה פגיעה ממשית בקניינם של בעלי הנכסים. בכדי להבטיח שהחלטה מעין זו תתקבל בכבוד ראש, אין מקום לשלול א-פריורית חובת זהירות של העירייה בתהליך קבלת ההחלטות ובסגירה עצמה (ראו ע"א 196/90
ירמיהו עיני חברה לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות ((פ"ד מז(2) 111, 127 (1993); אך השוו,Joanna C. Schwartz,
Myths And Mechanics Of Deterrence: The Role Of Lawsuits In The Law Enforcement Decisionmaking, 57 UCLA L. Rev. 1023 (2010)). אוסיף ואציין, כי אין המדובר לדידי בהחלטה הנכללת במסגרת "חריג שיקול הדעת", המצדיק בנסיבות מסוימות שלילת קיומה של חובת זהירות (ראו ע"א 915/91
מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 69 (1994)). אין המדובר בעניין של מדיניות אלא בהחלטה מקצועית ספציפית שעיקרה בחינה הנדסית. אכן, לא בכדי ניתן למצוא בפסיקה ביטויים שונים לחובת הזהירות של עירייה, בכל הקשור לנגזרות שונות של סמכות העירייה להרוס נכסים (השוו, ע"א 2904/92
עיריית תל-אביב נ' עיזבון המנוח לטרהויז מנהל עיזבונו אפרים אוריון, פ"ד נ(1) 754 (1996); ע"א 2383/93
עיריית תל-אביב-יפו נ' עוזיאל (לא פורסם, 6.2.1997); ע"א (י-ם) 11510/07
עיריית ירושלים נ' דוד (לא פורסם, 8.9.2008)).
10. ממילא, המחלוקת שלפניי אינה ביסוד החובה שבעוולת הרשלנות, אלא בעיקר ביסוד ההתרשלות (וזאת בנוסף למחלוקות שהיו בין הצדדים, בכל הקשור לשאלת הקשר הסיבתי והנזק). נזכיר, כי את שאלת ההתרשלות יש לבחון על-פי השאלה אם התנהגותו של ה"מזיק" - ובענייננו מהנדס העיר - חרגה מהאופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות. בחינה זו יש לערוך על-פי אמת מידה אובייקטיבית בעת התרחשות האירוע הרלבנטי - לא בחכמה שלאחר מעשה אלא "בראיה של חכמה בעת המעשה" (ראו, ע"א 5604/94
חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 508-507 (2004)). אין לנתק את הפעולה מן התנאים שסבבו אותה ואין להעתיקה ל"תנאי מעבדה" (
שם). מעבר לכך, לא כל טעות בשיקול הדעת - משמעה התרשלות (
שם). על רקע נורמטיבי זה, שלא היה למעשה שנוי במחלוקת לפניי, נעבור לבחון את שאלת התרשלותה של הנתבעת.
ההחלטה על סגירת המבנה: התרשלות
?
11. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וסיכומיהם המפורטים והמלומדים, ועיינתי במכלול החומר שלפניי לאחר שמיעת ראיות ממושכת ומפורטת שהייתה בתיק זה, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעת לבסס את טענתה להתרשלות הנתבעת בהחלטה על סגירת המבנה. כך, הן באשר להחלטה על סגירת המבנה עצמו והן בכל הקשור לסגירת האגף המזרחי - בנפרד מן האגף המערבי (טענת ה"תפר"). בכדי להסביר מסקנתי זו, יש לעמוד בפירוט על תהליך קבלת ההחלטות שהוביל לצו הסגירה - כפי שהוכח בראיות שלפניי. אציין כבר עתה, כי השתלשלות האירועים העובדתית המובאת להלן הייתה בחלקה שנויה במחלוקת בין התובעת לבין הנתבעת. מחלוקת זו מקורה בטענות שונות של התובעת (שיפורטו בהרחבה להלן). לאחר שנתתי את דעתי לטענות התובעת, מצאתי לנכון לקבוע כי התשתית העובדתית המונחת ביסוד התובענה שלפניי היא זו שמתוארת להלן, וזאת חרף טענות התובעת. אקדים את המאוחר ואציין, כי השתלשלות אירועים זו - מעוגנת במסמכים רבים שצורפו לתצהירי העדים שנשמעו לפניי (לא רק תצהירי עדי הנתבעת אלא גם תצהיר מנהל התובעת, מר הבר, וחוות-דעת המומחה מטעמה, ד"ר סרנה), ובעיקר בעדותו של מהנדס העיר, מר שטרית. מר שטרית העיד כי קיבל את החלטתו בדבר סגירת המבנה על יסוד מסמכים אלה שיפורטו להלן בתוך תיאור זה של השתלשלות העניינים. עדותו זו, מטעמים שיפורטו גם כן להלן, הייתה מהימנה עליי. מהי אפוא התשתית העובדתית בתובענה שלפניי?