1. לבקשת התובע, ובהתאם לסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, נרשם שם התובע בפסק הדין בראשי תיבות.
2. ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה החלקי שהוגש ע"י הצדדים ביום 13.3.12.
3. נותרה מחלוקת אחרונה בין הצדדים הטעונה הכרעה, והיא שאלת פסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
טענות הצדדים
4. לטענת התובע יש לפסוק לו הוצאות ריאליות, כלומר את ההוצאות שהוא התחייב להוציא בהתאם להסכם שכר הטרחה עם בא כוחו, העומד על שיעור של 20% + מע"מ מהסכום שישולם לו. לדבריו, מדובר בהסכם סביר ומידתי בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח. התובע טען כי הוא נאלץ להגיש תביעה זו, לאחר שפניותיו לנתבעת כלל לא נענו. לטענתו, הנתבעת לא נהגה באופן ענייני במהלך ניהול ההליך בביהמ"ש: היא הגישה בקשה לדחייה על הסף, לא צירפה את תקנון קרן הפנסיה ואת החלטת הוועדה הרפואית מטעמה לכתב ההגנה והסכימה להצעת ביהמ"ש למינוי ועדה רפואית ראשונה רק לאחר דין ודברים ארוך. התובע הוסיף וטען כי רק פעולותיו של משרד בא כוחו הביאו להצלחת ההליך המשפטי וזאת בבחינת מבחן התוצאה - הנתבעת משלמת לתובע תשלומים חודשיים בעבור 68 חודשים במקום 3 חודשים וכן דמי גמולים, אשר ספק אם היו משולמים לתובע ללא דרישת בא כוחו. לפיכך, כך לטענת התובע, יש לפסוק לטובתו תשלום בגין שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ, בהתאם להסכם שכר הטרחה עם בא כוחו, על מנת שלא ייצא ניזוק ובחסרון כיס כתוצאה מהגשת התביעה בה זכה ובה התקבלו למעשה כל טענותיו.
5. הנתבעת טענה כי עניינה של התביעה היא במיצוי זכות פנסיונית (חלף שכר עבודה) ולא בתביעה נזיקית לפיצוי או בתביעה לתגמולי ביטוח עפ"י פוליסה ועל כן אין לפסוק שכר טרחת עו"ד בשיעור המקובל בתביעות נזיקין או ביטוח. לטענת הנתבעת, ההליך נוהל על ידה באופן קצר ויעיל, תוך חיסכון משמעותי בזמן שיפוטי. הנתבעת טענה כי לא נגרמה לתובע טרחה משמעותית בניהול ההליך המשפטי, שכן ההליך לא היה סבוך או מורכב, באופן המצריך פסיקת שכר טרחה כגון זה המבוקש בתביעה דנן, שלטעמה הינו חריג. לא התקיימו הליכים מקדמיים, לא הוגשו תצהירים ולא נשמעו חקירות. הנתבעת טענה כי לאור הסכומים המפורטים בהסכם הפשרה החלקי, היענות לבקשת התובע בנוגע לשיעור שכר הטרחה תביא למעשה לפסיקת שכ"ט עו"ד בסכום העולה על 100,000 ש"ח, סכום אשר לשיטתה מנוגד בקיצוניות להלכה הפסוקה. הנתבעת טענה כי הסכם שכר הטרחה כשלעצמו איננו סביר בנסיבות העניין וכי יש לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בלבד.
דיון והכרעה
6. הקריטריונים לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד פורטו בהרחבה בבג"ץ 891/05
תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשיה, המסחר (30.6.05) ("
עניין תנובה"). נפסק כי נקודת המוצא הינה שיש לפסוק לבעל הדין שזוכה הוצאות ריאליות, כלומר, יש לפסוק לו את ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. עם זאת, אין מדובר בנתון בלעדי ועל ביהמ"ש לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות העניין, תוך שקילת שיקולים שונים, כדוגמת התעריף המינימאלי של לשכת עוה"ד, התנהגות הצדדים ואופן ניהול ההליך, היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל, וכן בין סעדים אלו לבין שכר הטרחה המתבקש, חשיבות העניין עבור בעלי הדין ואף מבחינה ציבורית. רשימת השיקולים אינה סגורה.
7. כאמור, הכלל הוא כי יש לפסוק הוצאות משפט
ריאליות שהוצאו ע"י בעל דין ובלבד שהן
סבירות, הכרחיות ומידתיות בנסיבות העניין (ראו גם סעיף 13(ב) בהנחיות כב' הנשיאה בדימוס ביניש לעניין שכ"ט עו"ד). אעמוד אפוא על אופן יישום הקריטריונים השונים במקרה דנן. בטרם אבחן את סבירות ומידתיות ההוצאות שמבקש התובע, אתייחס גם לסבירות טענות הנתבעת בהקשר זה.
8. הנתבעת טענה כי התעריף המינימלי שבכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס - 2000 (להלן: "
כללי הלשכה") מהווה אמת מידה לסבירות שכר הטרחה ועקרון מנחה בפסיקת שכ"ט עו"ד. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת ככל שהן מבוססות על כללי הלשכה.
ראשית, הנתבעת הפנתה בהקשר זה לעניין
תנובה הנ"ל, ברם בעניין
תנובה הושם דגש על כך שהתעריף הקבוע בכללי הלשכה הינו תעריף מינימלי בלבד, כפי העולה מן הפסיקה ואף מלשון תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ונפסק שם כי סבירות ההוצאות ה"ריאליות" עבור שכר טרחה אינה שקולה עוד כיום לתעריף המינימלי שבכללי הלשכה.
שנית, הדרך בה בחרה הנתבעת לחשב את את שכר הטרחה לפי כללי הלשכה אינה נקיה מספקות, ואף על פי דרך זו עצמה אופן החישוב הינו שגוי. לטענת הנתבעת, שכר הטרחה בענייננו צריך להיות מחושב כשכר טרחה בתביעה לקצבה חודשית. לטענתה, בהתאם לאמור בסעיף 3(א)(5) בתוספת של כללי הלשכה, סכום התביעה בתביעה לקצבה חודשית הינו סכום הקצבה החודשית כפול 48, ובענייננו הקצבה החודשית המשוערכת לתובע עומדת על סך של כ-5,440 ש"ח. אלא שחישוב זה אינו כולל את הקצבה החודשית בגין דמי גמולים בסך חודשי של 1,623 ש"ח, בסכום כולל של 77,894 ש"ח. לפי סעיף 1(א)(3) בתוספת לכללי הלשכה, חישוב שכר הטרחה בתביעה כספית מעין זו ייעשה לפי שיעור של 10% מ- 103,722 ש"ח ועוד 4% מיתרת סכום התביעה. כלומר, חישוב נכון בדרך בה בחרה הנתבעת לילך, מוביל לשכר טרחה לפי כללי הלשכה בסכום של
19,783 ש"ח. גם אם מתעלמים מהתשלום החודשי בגין דמי הגמולים, שכר הטרחה לפי כללי הלשכה, בדרך החישוב בה בחרה הנתבעת עצמה, הוא בסכום של 16,668 ש"ח. לפי כללי הלשכה, על סכומים אלה יש להוסיף מע"מ.
דרך אפשרית אחרת לחשב את שכה"ט המינימלי היא תוך התייחסות אל הקצבאות שנפסקו לתובע כאל שתי תביעות נפרדות מהותית, והכפלתן כל אחת בנפרד על מנת להגיע לסכום תביעה ואזי לגזור מכל סכום תביעה את שכר הטרחה המינימלי. חישוב כזה מוביל לשכ"ט בסכום של כ-
24,500 ש"ח.
בנוסף, ניתן לטעון כי אין מדובר כלל ב"תביעה כספית" כמשמעותה בכללי הלשכה, אלא כי יש לסווג תביעה זו תחת "תביעות אזרחיות ששכרן תלוי בתוצאות המשפט" (כאמור בסעיף 2 בתוספת לכללי הלשכה) ואזי יש לחשב את שכר הטרחה המינימלי לפי 10% מהסכום שנפסק [סעיף 2(א)(3) בתוספת לכללי הלשכה]. דרך חישוב זו מובילה לשכר טרחה מינימלי בסכום של
49,827 ש"ח.
משקלם של החישובים שלעיל אינו מכריע. כאמור, הפסיקה קבעה כי סבירותן של ההוצאות הריאליות אינה שקולה בהכרח לתעריף המינימלי שבכללי הלשכה. מדובר ברף תחתון בלבד "
ודומה שמזה שנים הוא חסר משמעות בחיי המעשה" [כדברי כב' השופט, כתוארו אז, א' גרוניס, בע"א 9535/04
סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)].
סיכומו של עניין זה, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי כללי הלשכה מהווים עקרון מנחה שכן מדובר ברף תחתון, ובוודאי שאין לקבל את טענתה כי סכום של 5,000 ש"ח מהווה שכ"ט סביר, באשר סכום זה נמוך בהרבה מהרף התחתון של כללי הלשכה לפי כל חישוב אפשרי.
9. שיקול נוסף בפסיקת שכר הטרחה הסביר בענייננו הינו אופן התנהלות הצדדים. בעניין זה אציין כי טענת הנתבעת לפיה "שיתפה פעולה עם התובע באופן מלא", רחוקה מן המציאות. עוד אעיר כי אין בשינוי ייצוגה של הנתבעת כדי לשנות את התנהלותה הדיונית לפני הגשת התביעה ובסמוך לאחריה.
התובע הגיש לנתבעת טופס תביעה לקבלת תשלומי פנסיה עוד ביום 25.12.06, אך לא זכה לכל התייחסות מטעם הנתבעת. גם בא כוחו של התובע פנה לנתבעת במכתבים מיום 18.3.09 ומיום 20.5.09, אך לא זכה להתייחסות כלשהי. הנתבעת טענה - לראשונה בסיכומיה ובמסגרת הערת שוליים - כי מכתבים אלה לא התקבלו אצלה וכי ניתנה התייחסות לכך במכתב מאת ב"כ הקודמת של הנתבעת מיום 18.10.09, אך הנתבעת לא צירפה מכתב זה או כל התייחסות אחרת מטעמה. מכתב זה לא צורף גם לכתב ההגנה. אדרבא; בכתב ההגנה הנתבעת לא הכחישה את עצם קיומן של פניות אלה אליה (שפורטו בכתב התביעה ואף צורפו אליו), וכלל לא טענה כי לא השיבה לפניות התובע ובא כוחו מאחר ולא קיבלה אותן, כפי שניתן היה לצפות שתעשה אילו זו היתה טענתה.
הנתבעת טוענת כי היה על התובע ממילא להגיש חוות דעת רפואית מטעמו לצורך מיצוי זכויותיו לפי התקנון. טענה זו אינה מדוייקת כלל ועיקר - סעיף 46 לתקנון הנתבעת קובע כי עליה למנות ועדה רפואית מטעמה ולהפנות את המבוטח להיבדק על ידה. אך הנתבעת כאמור לא השיבה לפניות התובע ובא כוחו, ובמידה רבה
אילצה את התובע להגיש תביעה. התובע נבדק בוועדה הרפואית הראשונה מטעם הנתבעת רק ביום 4.11.09, כלומר
לאחר הגשת התביעה. בוועדה זו ישבה רופאה תעסוקתית אחת מטעמה (אעיר כי הנתבעת לא הראתה, אף לא טענה, כי הביאה לידיעת התובע את דבר זכותו לדרוש נוכחות רופא מטעמו בוועדה). רופאה זו קבעה, כשלוש שנים לאחר ההחמרה במצבו הרפואי של התובע ולאחר פרישתו של התובע בפועל מעבודתו על רקע זה, כי ניתן לאשר לו שלושה חודשי אי כושר בלבד מיום 25.9.06 (זאת, מבלי להפנות את התובע לבדיקה פסיכיאטרית כלשהי; בניגוד לקביעת וועדה רפואית מטעם המל"ל שקבעה לתובע דרגת אי כושר זמנית בשיעור של 100% מיום 1.3.09 עד ליום 30.6.12; ולמרות חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם התובע שקבע אובדן כושר מלא).