תביעת לצו מניעה ועשה, לאפשר לתובעים שימוש וחזקה במקרקעין שהזכויות בהן, בבעלותם, בלא הפרעה מצדם של הנתבעים, בעלי זכויות במקרקעין גובלים.
רקע
1. התובעים הינם בעלי זכויות במקרקעין המצויים במועצה המקומית עומר. באזור בו מצויים המקרקעין, ישנן נחלות מלבניות אשר בחלקן יועדו למגורים ובחלקן לחקלאות. לתובעים הוקנו זכויות השימוש והחזקה במקרקעין, גוש 858 חלקה 1066 ברח' המרגנית 3 עומר (להלן: "
המקרקעין" או "
נחלת עמית"). בעלי הזכויות הינם הורי התובע 1, שאול ונעמי עמית, שהעניקו לתובעים את זכות השימוש והחזקה במקרקעין, כפי שעלה מהתצהירים שהגישו. התובעים תלו וביססו את זכותם ובקשתם לצו למניעת הנתבעים מלהפריע להם לשימוש וההחזקה במקרקעין, בהיתר הבנייה שניתן לבקשת הורי התובע 1, היתר 5065 של המועצה המקומית עומר.
הנתבעים הינם בעלי הזכויות במקרקעין הגובלים בחלק מסוים בנחלת עמית. נחלת עמית עליה נבנה בית התובעים, הנה מלבן אשר חזית המגורים שלה, פונה לרח' המרגנית, ואילו אחורי הבית, שהינו שטח בעל ייעוד חקלאי פונה לכיוון רח' איקליפטוס. מדרום ל"נחלת עמית" מצוי מגרש מלבני דומה, אשר אף לגביו חלקו הפונה לרח' המרגנית הינו בית מגורים, וחלקו האחורי הינו שטח חקלאי. בעבר, הזכויות בשטח המלבני כולו היו בידי משפחת גבר. שטח זה פוצל בשלב מסוים, כאשר על חלקו הקדמי הפונה לרח' המרגנית, נבנה בית מגורים (להלן: "
בית פרביאש"), הגובל בבית התובעים. חלקו האחורי, החקלאי של המלבן, פוצל והוקצה כאמור לנתבעים, ובחלק זה של גבול הצדדים, מצויה המחלוקת בין הצדדים.
2. טוענים התובעים, שהם בעלי זכות השימוש והחזקה במקרקעין. בהתאם לכך, הוציאו היתר כדין לבניית ביתם וזכאים הם להשלים הבנייה בגדר שמבקשים הם לבנות. הנתבעים מנגד טוענים כי זכותם להפריע להקמת הגדר, לפי סע' 18 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 שכן לשיטתם, המקום בו מתכננים התובעים להקים גדר, הינו בנחלתם ולחילופין הינו שטח ציבורי, שטח מעבר אשר אם יקימו בו התובעים גדר, ימנע מהם השימוש בחלק המקרקעין שבמחלוקת. כאן המקום לציין כי הנתבעים טענו כי בין נחלת עמית, לבית פרביאש, ישנה רצועת מקרקעין שהינה "שטח ביניים" אשר עליה "השתלטו" משפחות עמית ופרביאש, שטח המהווה רצועת מעבר לחלקת המקרקעין החקלאית של הנתבעים (שבעורף בית פרביאש).
3. כאשר התובעים ביקשו להקים את הגדר, בהתאם להיתר הבנייה, הנתבעים לא אפשרו זאת. המועצה המקומית והמנהל גרסו כי מדובר בסכסוך שכנים ולא התערבו. התובעים עתרו לסעד שהינו איסור על הנתבעים, בצו מניעה קבוע להיכנס לנחלתם ובפרט לאזור בו בנוי ביתם, ובדגש על ההיתר והמקרקעין כפי שסומנו במינהל ובמועצה המקומית. סעד נלווה לסעד המרכזי, היה בקשה לצו עשה, לאסור על הנתבעים להפריע לבניית הגדר בהתאם להיתר שניתן.
תמצית טענות התובעים
4. התובעים עתרו לצו מניעה קבוע, ולפיו על הנתבעים להימנע מלהיכנס למקרקעין שבחזקתם ושימושם ולצו עשה למניעת ההפרעה לבניית הגדר ולהעתקת חיבור המים למקרקעי הנתבעים, שעובר בין נחלת עמית ובית פרביאש. כן עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בנזקים שנגרמו להם וכן להוצאות לדוגמא. התובעים טוענים כי, על בית המשפט לשים אחת ולתמיד קץ למסכת הייסורים הקשה אותה הם חווים מהנתבעים, אשר ממררים את חייהם. לטענת התובעים, חרף היתר בנייה כדין שקיבלו, לא מפסיקים הנתבעים להטרידם ולהתישם בערכאות שונות, ברשויות התכנון ובבתי המשפט. זאת, חרף העובדה כי רשויות התכנון כמו גם בתי המשפט, הבהירו באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ההיתר שניתן להורי התובע 1 שריר ותקף, והנתבעים ממשיכים להרהר ולערער אחר היתר זה, תוך דרישות בלתי אפשריות. לפיכך, ביקשו סעדים מתאימים.
תמצית טענות הנתבעים
5. הנתבעים טענו כי התובעים הגישו את התביעה בחוסר תום לב, על מנת לקבע זכויות במקרקעין, שלא בדרך הנכונה והראויה, תוך שהסעד המבוקש אינו מוגדר ואינו מפורט. לשיטת הנתבעים, על התובעים היה להציג את ההיתרים והמפות במלואם, ולא להפנות למועצה או למינהל שכן בית המשפט אינו יכול באופן אפקטיבי, לבחון ההיתר שניתן והתאמתו לגבולות נחלת עמית. טוענים הנתבעים כי היתר הבניה, לא רק שלא היה תקף בשעתו, אלא הפך להיות פג תוקף, משעבר המועד האחרון ליישומו. מוסיפים הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם במקרקעין ולא זיהו את המקרקעין במפה כדין. הנתבעים התנגדו לכל הרחבת חזית מצד התובעים, אשר לכל היותר הינם הבן והכלה של בעלי הזכויות במקרקעין. הנתבעים דחו טענת התובעים לסעד שהינו פיצויי מוסכם עתידי, ככול שהנתבעים יפרו את צו בית המשפט. הנתבעים טענו לחוסר סמכותו העניינית של בית המשפט, שכן משמעות הדברים הינה בנייה במקרקעין של הנתבעים, כלומר סעד שהינו מעבר לחזקה והשימוש של התובעים במקרקעין, סעד שהינו פגיעה בגוף המקרקעין של הנתבעים שאינו בסמכות בית משפט השלום. לטענת הנתבעים, בין נחלת עמית, לבית פרקש, ישנו מגרש ביניים שאינו של בעלי הזכויות בבתים אלו, חלקת ביניים שעולה מפורשות מהתוכנית החלה, תב"ע 2/100/02/14, חלקה המהווה שטח מעבר אשר היה קיים שנים רבות בשטח, שטח עליו "השתלטו" משפחות עמית ופרביאש. לפיכך ביקשו הנתבעים לדחות התביעה.
דיון
אקדים את המאוחר, מסקנתי הינה שדין התביעה להתקבל כפי שאפרט להלן:
זכויות המחזיק במקרקעין
6. סע' 17 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, שכותרתו "תביעה למניעת הפרעה" זו לשונו:
"המחזיק
במקרקעין
זכאי
לדרוש
מכל
מי
שאין
לו
זכות
לכך
שיימנע
מכל
מעשה
שיש
בו
משום
הפרעה
לשימוש
במקרקעין
ושיסלק
כל
דבר
שיש
בו
משום
הפרעה
כזאת"
.
7. בהתאם לסע' 51(א)(3) לחוק בתי המשפט התשמ"ד - 1984, הסמכות לדיון בתביעות שעניינן חזקה או שימוש במקרקעין, מסורה לבית משפט השלום.
8. סימן ב' לפרק ג' לחוק המקרקעין, עניינו ב"
הגנת הבעלות והחזקה" במקרקעין. ככול שבית התובעים נבנה בהתאם להיתר בנייה, בפקוח גורמי התכנון המקומי, וככול שבעלי הזכויות במקרקעין (שאול ונעמי עמית), העידו על כי אפשרו לתובעים את החזקת המקרקעין והשימוש במקרקעין, עומדת לתובעים הזכות הבסיסית לפנות לבית משפט השלום ולבקש סעדים הנוגעים להפרת זכותם לשימוש והחזקה במקרקעין.
היתר הבנייה
9. התובעים אוחזים בהיתר בנייה 5065 היתר שניתן להורי התובע 1, מכוחו ובהסכמתם בנו התובעים את ביתם וטוענים לזכויות השימוש והחזקה במקרקעין. היתר הבנייה הינו נקודת המוצא. חזקה על רשויות התכנון שהנפיקו את ההיתר כדין. נקודת המוצא הינה שבעל ההיתר אינו צריך לחזור ולהוכיח את התשתית למתן ההיתר כאשר מבקש הוא להגן על זכותו לעשות שימוש במקרקעין בהתבסס על ההיתר שניתן.