הרקע להגשת התביעה
התובעת חברה העוסקת, בין השאר, בהחכרת רכבים.
ביום 30.04.07, ובמסגרת עיסוקה כאמור, התובעת רכשה מחברת יו.אם.אי שני רכבים מסוג שברלוט סוואנה, מס' רישוי 88-590-62 ו- 88-592-62, ושילמה תמורתם סך של 426,313 ש"ח (ראו: נספח ג' למוצג ת/3 - תצהיר עדותו הראשית של מר רן גנץ, מנכ"ל התובעת). סכומים אלה התקבלו במלואם בידי המוכרת (ראו: רובריקת "תשלומים שנתקבלו" בנספח ג' הנ"ל).
בכל אחד מהרכבים הנ"ל הותקנה מערכת איתוראן, שהתובעת טוענת כי שילמה תמורתן סך של 39,737 ש"ח כולל מע"מ. התובעת לא צירפה ראיה כלשהי להוכחת תשלום הסכום הנטען בגין רכיב זה. על כן, אקדים ואציין שאין בידי להיעתר לסעד המבוקש על ידי התובעת בגין רכיב זה.
באשר לשווי הרכבים, הנתבעת 1 (להלן: "
הנתבעת") טענה בסיכומיה כי התובעת לא צירפה חוות דעת שמאית להוכחת השווי הנטען על ידה. בנוסף, הנתבעת טענה כי התובעת לא צירפה את רישיונות הרכבים להוכחת בעלותה בהם. לטענות אלו אתייחס בהמשך.
לאחר התקנת מערכת האיתוראן, הרכבים הועברו באמצעות מובילית אל התובעת, וביום 14.05.07 התובעת העבירה את הרכבים לנתבעת [ראו: עמ' 9 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-4] להתקנת אביזרים (ראו: נספח א' למוצג ת/3).
ביום 21.05.07, ובהיותם בחזקת הנתבעת, הרכבים נגנבו.
למותר לציין, כי הנתבעת לא העלתה כל טענה באשר לסיום העבודות ברכבים בטרם אירוע הגניבה ו/או באשר להפניית דרישה מהנתבעת לתובעת לקבל לידיה את הרכבים באותו יום, אך למעלה מן הצורך ולמען הזהירות בלבד אציין, כי הרכבים היו בחזקת הנתבעת במשך 8 ימים עד הגניבה משנדרשו עבודות מורכבות (ראו: עדותו של עד הגנה מס' 2, מר אייל אסנפלד, בעמ' 41 לפרוטוקול, שורות 7-8). מכאן, סביר להניח כי עד למועד הגניבה עבודות התקנת האבזור לא הסתיימו, ולכל היותר ניתן לומר, כי העבודות הסתיימו בסמוך למועד סגירת העסק באותו יום. מכל מקום, לא חלף זמן שאינו סביר שבמסגרתו התובעת לא ניגשה לקבל את הרכבים לידיה בחזרה. יודגש שוב, כי הדברים נאמרו למעלה מן הצורך, שכן הנתבעת לא העלתה כל טענה בהקשר זה.
מכאן, התביעה שבפניי, לפיה, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת לפצותה בגין נזקיה שנגרמו לה עקב גניבת הרכבים. התובעת טענה כי הנתבעת חבה כלפיה, מכוח הוראות חוק השומרים וחוק חוזה הקבלנות.
נזקי התובעת הנטענים, וכמפורט לעיל, עמדו על סך של 426,313 ש"ח (ללא עלויות התקנת מערכות האיתוראן ברכבים). סכום זה כולל את המע"מ עבור רכישת הרכבים. אך, מאחר והתובעת מקזזת את המע"מ (ראו: עדותו של עד תביעה מס' 3, מר רן גנץ, בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 4-6), אזי יש להפחית את המע"מ מהסכום הנתבע. על כן, סכום התביעה המלא, ללא המע"מ וללא עלויות התקנת מערכות האיתוראן, עומד על סך של 366,110 ש"ח.
התביעה הוגשה אף כנגד הנתבעת 2 (להלן: "
הפניקס"), שביטחה, לטענת התובעת, את הנתבעת מפני חבותה כלפי התובעת. התובעת טענה, כי הפניקס חייבת לפצותה ביחד ולחוד עם הנתבעת, בגין נזקיה הנ"ל.
הפניקס טענה, כי הפוליסה שנרכשה על ידי הנתבעת ושהייתה בתוקף נכון למועד הגניבה, אינה מכסה את הנתבעת מפני חבותה הנטענת והמוכחשת כלפי התובעת. לחילופין, ולמען הזהירות בלבד, הפניקס טענה כי סכום הביטוח שנרכש על ידי הנתבעת מוגבל לסך של 100,000 ש"ח.
לנוכח כפירת הפניקס בכיסוי הביטוחי, הנתבעת שלחה הודעת צד ג' כנגד הפניקס, וכנגד רוזנפלד צבי וליאור סוכנות לביטוח (1995) בע"מ (להלן: "
רוזנפלד"). הנתבעת טענה, כי היה ותתקבל טענת הנתבעת בדבר אי קיומו של כיסוי ביטוחי ו/או בדבר הגבלת תקרת סכום הביטוח, אזי רוזנפלד התרשלה ו/או הציגה מצג שווא בפני הנתבעת, לפיו, האמינה כי הינה מבוטחת מפני גניבת רכבי לקוחות.
תחולת הוראות חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד-1974
על פי סעיף 1 לחוק חוזה הקבלנות, "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". בנידון דידן, אין חולק כי הרכבים נמסרו על ידי התובעת לנתבעת לצורך התקנת אביזרים ברכבים בעלות של 3,400 ש"ח עבור כל רכב (ראו: נספח א' למוצג ת/3). לטעמי, מדובר במתן שירות בשכר.
בנוסף, אין חולק, כי הנתבעת אינה "עובד" של התובעת/מזמינת העבודות.
הנתבעת טענה, כי הוראות חוק חוזה הקבלנות אינן חלות במקרה הנדון, מאחר ולטענתה, הנתבעת אינה בבחינת "נותן שיורת", ויש להבחין בין הנתבעת שעיסוקה בייצור, הפקת והתקנת אביזרי רכב, לבין בעל מוסך שעיסוקו בתיקון רכבים.
טענה זו אין בה כל ממש, שכן חוק חוזה הקבלנות מדבר על "מתן שיורת" ואינו מבחין בין סוגי השירות השונים. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבעת, להוכחת קיומה של אבחנה בין מהות השירות הניתן על ידי "בעל מוסך" לבין מהות השירות הניתן על ידי הנתבעת (התקנת אביזרי רכב). על פניו, בשני העיסוקים מדובר במתן שירות לכל דבר ועניין.
על פי סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה הקבלנות, אם אבד הנכס או ניזוק בעודו בידי הקבלן אזי, "אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". היינו, הקבלן אחראי כלפי המזמין "לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן" (ראו: הרישא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים).