1. התובעת, ילידת 2.1.1981, נפגעה בגבה לאחר שהחליקה באוטובוס ביום 18.2.08. אף שבכתב התביעה נטען שהתובעת נפגעה "עת עלתה על האוטובוס ביום גשום והחליקה על המדרגה" (סעיף 4 לכתב התביעה), עולה מהתיעוד הרפואי שנערך בזמן אמת, וכן מעדות התובעת ומעדות נהג האוטובוס, כי ההחלקה אירעה לאחר שהתובעת עלתה לאוטובוס ובעת שהתקדמה לחלקו האחורי בזמן הנסיעה. הנתבעת סבורה שהחלקה מעין זו אינה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), והאוטובוס לא היה אלא "זירת ארוע" להחלקה, שנבעה מרטיבות רצפת האוטובוס ולא מתנועתו. כן נחלקו הצדדים בשאלת גובה הפיצוי לו זכאית התובעת בגין נזקיה. על רקע מחלוקות אלה נחקרו התובעת, בעלה ונהג האוטובוס, והצדדים סיכמו טענותיהם.
2. יוער שהדיון בתובענה נקבע ליום 11.5.11 לחקירת העדים ולסיכומים, אלא שבפתח הישיבה ביקש ב"כ התובעת להפנות למומחה שאלות הבהרה ומבוקשו ניתן לו. לאחר תזכורות חוזרות ונשנות הודיע ב"כ התובעת כי אין בכוונתו לשלוח שאלות הבהרה, ולפיכך נקבע לוח זמנים להגשת הסיכומים. היום הודיע ב"כ התובעת שאין בכוונתו להגיש סיכומי תשובה, ולפיכך אין עוד מניעה מלפנות למלאכת ההכרעה במחלוקת.
שאלת החבות
3. התובעת החליקה באוטובוס ביום 18.2.08. בו ביום פנתה לטרם שם נרשם מפיה "נפלה לפני ½ שעה באוטובוס". ביום 28.2.08 נרשם בתיעוד הרפואי מפי התובעת כי "נפגעה באוטובוס - נפלה ונחבלה בגב ורגל ימין". ביום 6.3.08 מסרה התובעת הודעה למחלקת הביטוח באגד (נ/1) ובה כתבה כי עלתה לאוטובוס "הלכתי לשבת בסוף האוטובוס, זה היה ערב גשום 18.2 והחלקתי כי האוטובוס היה ר[ט]וב מהגשם, נפלתי על הגב. חברה שלי בשם מירי אמרה לנהג שנפלתי". ביום 17.8.08 נרשם בתיעוד הרפואי מפיה כי "החליקה בתוך אוטובוס של אגד ונחבלה בגב".
4. ב"דו"ח על תאונה או נזק" שמילא נהג האוטובוס ביום 16.3.08, כחודש לאחר התאונה (הצדדים הסכימו שהדו"ח ישמש כעדותו הראשית של הנהג - עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 29; יוער שהנהג העיד כי בעדותו הוא מסתמך בעיקרו של דבר על הדו"ח, שכן הארוע כבר לא זכור לו - עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 4 - 5) נרשם "תוך כדי נסיעה פנו אליי שנוסעת נפלה. שלחתי את הנהג שעמד לידי... כל זאת לאחר ששמעתי נפילה מבלי שבלמתי בלימת פתע, היא פשוט נפלה מעצמה... יש לציין שהיה יום גשום והרצפה היתה רטובה". על רקע עדות זו של העד מטעם הנתבעת לא היה מקום שהנתבעת תשוב ותידרש בסיכומיה לגרסה הלא מדוייקת שנכתבה בסעיף 4 לכתב התביעה, לפיה נפלה התובעת עת עלתה במדרגות לאוטובוס. לפיכך יש לקבוע שהתובעת נפלה בזמן הליכתה באוטובוס נוסע שרצפתו היתה רטובה מגשם.
5. התובעת השיבה בהגינותה לשאלות בעניין דרך התרחשות הנפילה באומרה שאינה יודעת בדיוק מדוע נפלה: "אני לא יודע[ת] בדיוק למה. ממה שזכור לי התקדמתי, ואיכשהו החלקתי. אני לא יודעת בדיוק למה. אני יודעת שמצאתי את עצמי על הרצפה, פתאום" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1 - 3). היא שבה והבהירה "רציתי לשבת מאחור, התקדמתי. אני זוכרת שזה כן היה רטוב והחלקתי, אבל יכול להיות שהיו עוד גורמים יחד עם זה" (שם, שורות 7 - 9). לשאלות נוספות בעניין זה השיבה התובעת כי רצפת המעבר באוטובוס היתה רטובה (שם, שורות 10 - 12; עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 22 - 24). היא הבהירה שהחברה "מירי" ששמה נזכר בהודעה לאגד (נ/1) כמי שהודיעה על הנפילה לנהג, היא בחורה שלא הכירה קודם לכן, שנסעה אף היא באוטובוס ועזרה לה לאחר נפילתה, והיא התיידדה עימה בשל כך (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 14 - 20; עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 28 - עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 2). הנתבעת טענה בסיכומיה שהימנעות התובעת מהבאת עדה זו פועלת לרעתה, אלא שלטענה זו אין משקל של ממש במקרה דנא, שהרי העד מטעם הנתבעת מודה שהתובעת החליקה באוטובוס בשל הרצפה הרטובה במהלך הנסיעה (הודעתו מיום 16.3.08 וכן עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 6 - 7) ולפיכך התובעת אינה זקוקה לעדות נוספת כדי לתמוך בטענה זו; ואילו התובעת עצמה אינה טוענת במפורש שנפלה עקב בלימה פתאומית, ומודה שהסיבה המדוייקת לנפילתה אינה ידועה לה, גירסה שאינה שונה למעשה מזו של נהג האוטובוס.
6. הנתבעת סבורה כי נפילה בנסיבות אלה אינה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, שכן הרכב אינו אלא "זירה" לארוע, שעה שארוע הנפילה נבע כל כולו מרטיבות הרצפה ומהחלקה אקראית. טענה זו יש לדחות. אין חולק כי שעה שהרכב אינו אלא "זירת ארוע" לארוע שאין בינו ובין השימוש ברכב ולא מאומה - לא יחשב אותו ארוע ל"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים (ראו בהרחבה דנ"א 4015/99
רותם נ' מזאווי, פ"ד נז(3) 145 (2002); להלן: דנ"א
רותם; והשוו רע"א 10721/05
אליהו נ' אבראהים יונאן, מיום 9.11.06, בפסקאות יג(2)-(3) לפסק-הדין; דנ"א 9634/06
חברת זלמן בראשי נ' אליהו, מיום 18.2.07, בפסקאות 7 - 8 להחלטה). שונים הם פני הדברים כאשר הימצאותו של הנפגע ברכב לא היתה בגדר הימצאות "מבחינת הזמן והמקום" בלבד, והתאונה נבעה גם מ"תרומה" של הרכיב התעבורתי לפגיעה (ראו דנ"א
רותם, בעמ' 160ז, בעמ' 161א-ה ובעמ' 162ה). אף שאדם עלול למעוד עת מהלך הוא על קרקע רטובה בכל מקום שהוא, הרי שעה שהליכה זו מבוצעת באוטובוס נוסע יש להניח, כחזקה שבעובדה הנובעת מנסיון החיים כמו גם מכללי הפיזיקה (הנוגעים לכוחות המופעלים על גוף נע בתוך גוף אחר המצוי בתנועה), כי לתנועת האוטובוס השפעה על יציבתו של הנוסע ועל יכולתו לשמור על שיווי המשקל. לפיכך, בין אם בלם האוטובוס (הנהג שלל "בלימה פתאומית" אך לא שלל האטה או מגע כלשהו עם הבלם - עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 12 - 13), ובין אם המדובר בנסיעה "סתם" בעיבורה של עיר (שאינה נסיעה מהירה, חלקה וללא כל שינוי - ראו גם תיאור הנהג בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1 - 2), יש לקבוע כי עובדת נסיעתו של האוטובוס יש בה משום "גורם ממשי" התורם לנפילה של נוסע (למבחן "הגורם הממשי" ראו רע"א 5971/95
עובד לוי נ' שמחון, פ"ד נב(5) 70, 76ד (1998); ע"א 4204/98
המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 867, 879ב (1999)), אף אם הגורם הישיר הוא לכאורה הרטיבות שעל רצפת האוטובוס.
7. לפיכך יש לקבוע שנפילתה של התובעת נבעה גם מעובדת נסיעתו של האוטובוס, כאשר תנועתו של האוטובוס היוותה "גורם ממשי" להחלקה והנפילה. משכך הם פני הדברים המסקנה היא שהתובעת נפגעה ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, ועל הנתבעת לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.
הפיצוי
8. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר אורי ספרן, מצא בבדיקה הקלינית הגבלה מזערית בטווחי התנועה בעמוד השדרה המתני וכן רגישות ניכרת דיפוזית בגב תחתון, רגישות בעכוז שמאל ורגישות בכיפוף הגב. בבדיקות ההדמיה נמצאו מספר בלטי דיסק (בחמישה גבהים רצופים), שהמומחה לא ציין אם הם נובעים לשיטתו מהתאונה אם לאו. הוא הבהיר כי הממצאים בבדיקות ההדמיה "לא העידו על שברים או על עדות ללחץ עצבי". על רקע כל אלה קבע המומחה לתובעת נכות בשיעור 5% לפי סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, במחציתו. כן קבע המומחה נכות זמנית עד ליום 8.3.08. למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא נחקר על חוות-דעתו.
9. עובר לתאונה עבדה התובעת במכון פאות והשתכרה שכר של כ- 2,700 ש"ח לחודש. היא לא טענה להפסדי שכר בעבר, ולא הוצגו ראיות כלשהן מהן ניתן ללמוד על קיומו של הפסד מעין זה. בחודש נובמבר 2008, קרוב לתשעה חודשים לאחר התאונה, החליפה התובעת מקום עבודה ובעבודתה החדשה השתכרה סכום של כ- 3,600 ש"ח לחודש (התלוש העדכני ביותר שהוגש במסגרת הראיות הוא של חודש אפריל 2009). על רקע בסיס שכרה, הצנוע למדי, ומתוך התחשבות מחד באפשרות שברבות השנים יעלה בידי התובעת להשתכר מעט יותר, אך גם על רקע העובדה שהנכות שנקבעה לה מצויה במדרג הנמוך ביותר של הנכויות האורטופדיות מאידך, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לה סכום של 20,000 ש"ח בגין הגריעה מכושר ההשתכרות (החישוב עולה במעט על שליש מחישוב אקטוארי לפי שכר של 4,000 ש"ח, והוא משקלל את השיקולים שפורטו לעיל).
10. בגין הנזק הלא ממוני, אותו יש לאמוד לא רק על רקע שיעור הנכות שנקבעה לתובעת אלא גם על רקע טיבה וממצאי המומחה בבדיקתו הקלינית (ובפרט הממצאים הנוגעים לרגישות), הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת סכום של 15,000 ש"ח. בגין הוצאות בשל נסיעות לטיפולים והוצאות אחרות הכרוכות בכך יש לפסוק לתובעת סכום של 1,500 ש"ח. הנכות שנקבעה לתובעת אינה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין ראשי נזק נוספים.
סוף דבר
11. לנוכח האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 36,500 ש"ח. לסכום זה יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% וכן הוצאות משפט בסכום של 7,000 ש"ח (סכום זה כולל את חלקה של התובעת בתשלום שכ"ט המומחה, האגרה, והוצאות נוספות המביאות בחשבון גם את ניהול שאלת החבות).
המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ב, 17 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.