א.
תשתית עובדתית
1. תביעה נגד משרד הביטחון בגין הפרת הסכם שנחתם ביום
3.4.05 עם התובע. לטענת התובע, משרד הביטחון איננו מאפשר לו להעביר משאיות עם חומרי גלם משטח ישראל אל שטח מפעלו הנמצא בצד המזרחי של גדר ההפרדה, בתוך שטח ישראל, וכן מונע ממנו להעביר סחורה בתפזורת (קרי: ללא אריזה בשקים). כמו כן החרימה המדינה מהתובע ציוד גריסה המונע ממנו לפנות פסולת בשטח שנתפס על ידי המדינה והוחזר לו (שטח שופא). מניעת מעבר המשאיות והסחורה, כך נטען, הביא להשבתת המפעל של התובע, תוך הפרת ההסכם עמו, ולפיכך הוא תובע פיצוי בסך
2.5 מיליון ש"ח.
המדינה טוענת כי איש איננו מונע מהתובע להעביר משאיות משטח ישראל אל מפעלו ובחזרה, אך התובע מתעקש שהדבר יעשה דרך שער "ניצני שלום", שנסגר לפני שנים. כך גם טוענת המדינה כי אין לתובע זכות להעביר מזון לעופות בתפזורת (אלא רק בשקים), וכי התובע זכה להקלות שונות ממשרד הביטחון, בכל הנוגע להעברת סחורה, מעבר למה שניתן לסוחרים אחרים. לפיכך טוענת המדינה כי היא לא הפרה את ההסכם עם התובע - נהפוך הוא: התובע ניצל את ההקלות שניתנו לו כדי "לסחור" בהן, ניסה לכרות חול בניגוד לחוק והעביר משאיות אל תוך שטחי יהודה ושומרון בניגוד לחוק ולהיתרים שניתנו לו. אשר לשטח שופא, טוענת המדינה כי הציוד של התובע הוחרם משום שהקים שם מגרסה ללא היתר, והתובע הוא זה שהפר את ההתחייבות לפנות פסולת עפר משטח זה.
2. התובע הוא אזרח ותושב מדינת ישראל, והוא פועל בכל הנוגע לנושאים הנדונים בתיק זה באמצעות חברה - הנתבעת 2 (להלן יכונו התובעים יחדיו:
"התובע"). התובע הוא הבעלים של מפעל למיחזור וגריסת אבן, חומרי בניה וחול וכן לגריסת מינרלים למאכל עופות (להלן: "
מפעל הגריסה" או
"המפעל"), אשר היה מצוי בשטח שעליו הוקם בשנת 2005 מסוף "שער אפרים", שהוא חלק ממכשול מרחב התפר וגדר ההפרדה. המפעל היה מצוי בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, בשטח הנמצא
ממערב לגדר ההפרדה שטרם היתה קיימת אז, בצמוד ל"קו הירוק". בנוסף, בבעלות התובע מפעל מרצפות, הממוקם בשטח מדינת ישראל, אך
ממזרח לגדר ההפרדה, כ-300-400 מ' ממפעל הגריסה הישן של התובע (להלן: "
מפעל המרצפות"). כך גם היה התובע הבעלים של מחצית מן הזכויות במקרקעין בגוש 8474 חלקה 13, הנמצאים בסמוך למעבר שופא, שממזרח לגדר ההפרדה ולקו הירוק (להלן:
"שטח שופא").
3. בשנת 2003 הוצא צו לתפיסת המקרקעין של התובע בשטח שופא לצורך הקמת מכשול קו התפר (נספח ח' לתצהיר אל"מ עופר הינדי, הממונה על נושא גדר הביטחון בפיקוד מרכז מאז שנת 2004 - להלן:
"הינדי"). לאחר התפיסה, עשה משרד הביטחון שימוש בשטח שופא לצורך אחסון עודפי עפר ופסולת שנוצרו כתוצאה מהקמת גדר ההפרדה. ביום
21.12.05 בוטל צו תפיסת המקרקעין הנוגע לשטח שופא, והשטח הוחזר לתובע (סעיף 30 ונספח יא' לתצהיר הינדי).
4. לצורך הקמת מכשול קו התפר ומעבר שער אפרים, נזקק משרד הביטחון למקרקעין בהם היה מצוי מפעל הגריסה הישן של התובע. בעקבות כך התנהלו מגעים בין הצדדים, וביום
3.4.05 נחתם בין התובע לבין משרד הביטחון הסכם, לפיו יועתק מפעלו של התובע לשטח אחר המצוי בבעלות התובע בסמוך למעבר שער אפרים, בצמוד למפעל המרצפות של התובע (נספח ג' לתצהיר התובע - להלן:
"ההסכם"). גם השטח אליו הועתק מפעל הגריסה של התובע נכלל בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, אך הוא נמצא
ממזרח לגדר ההפרדה שנבנתה, כ-300-400 מ' מהמיקום הקודם וכ- 100 מ' ממעבר שער אפרים שנבנה בשטח המפעל הישן (הינדי בעמ' 14 והמפה נ/1 ונספח ח' סעיף 2 לתצהיר רונן קריב, שהיה באותה עת קצין הביטחון הראשי של מעבר שער אפרים, ומשמש מאז יולי 2008 כמנהל המעבר - להלן:
"קריב"). קושי נוסף נעוץ בעובדה שכדי להגיע למפעל התובע, הנמצא בתחום מדינת ישראל מעבר לגדר ההפרדה, יש צורך לעבור בחלק קטן שהוא שטח הרשות הפלסטינית, אף שנאסר על ישראלים בצו אלוף הפיקוד להיכנס לשטחי הרשות; הוראה זו מיושמת בפועל לגבי יהודים בלבד, ולא לגבי ערבים ישראלים (הינדי בעמ' 35 וקריב בעמ' 52). מצב דברים זה יצר את הבעיה שהביאה למחלוקת העומדת במרכזו של תיק זה: התובע נאלץ להעביר משאיות עם סחורה מתוך שטח ישראל, דרך גדר ההפרדה, אל שטח מפעלו הנמצא ממזרח לגדר (אם כי בשטח ישראל), וכך גם בדרך חזרה. פעילות זו נתקלת בקשיים הנובעים מצרכי הביטחון, שהביאו לבניית גדר ההפרדה והקמת מסוף הסחורות בשער אפרים.
5. להלן עיקרי ההסכם:
א. השטח בו היה ממוקם מפעל הגריסה הקודם של התובע פונה והועבר לבעלות המדינה, והתובע התחייב להעתיק את מפעל הגריסה בתוך 30 יום ממועד קבלת התשלום הראשון (14 יום לאחר חתימת ההסכם) אל השטח החלופי שבבעלותו, הנמצא, כאמור, ממזרח לגדר ההפרדה, בתוך שטח ישראל, צמוד ל"קו הירוק" (סעיף 3.5). בסעיף 3.6 הובהר כי אין באמור לעיל משום מתן היתר להקמת המפעל בשטח החלופי, אך משרד הביטחון לא ימנע את העתקת או הקמת המפעל בשטח החלופי.
ב. שטח שופא יפונה ויוחזר לתובע, והתובע התחייב לפנות את הפסולת משטח זה בתוך 12 חודשים; אך הודגש בהסכם כי
"אין באמור לעיל כדי להוות היתר ו/או אישור כל שהוא לכריה וחציבה ו/או לכל פעולה אחרת למעט הוצאת פסולת הבניין" (סעיף 3.8).
ג. לעניין היתרי המעבר הדרושים לצורך הפעלתו התקינה של המפעל בשטח החלופי, בהתחשב בעובדה שהוא הועתק אל צידה המזרחי של גדר ההפרדה, נקבע בסעיף 3.7 להסכם כדלקמן:
"לעניין היתרי המעבר הנוגעים להפעלת המפעל בשטח החלופי, יחולו ככלל ההסדרים המפורטים במכתב רמ"ט פקמ"ז (ראש מטה פיקוד מרכז
- ע.ב.
) מיום 20.03.05 המצ"ב כנספח ה', ויודגש כי האמור במצ"ב כפוף להסדרי הבטחון כפי שיקבעו מעת לעת על ידי הגורמים הצריכים לכך".
בנספח ה' להסכם (מכתב הרמ"ט המופנה אל התובע - להלן: "
מכתב הרמ"ט") נאמר:
"1. הריני לאשר כניסה ויציאת משאיות נושאות חומר מחצבה/ריקות בלבד, למתחם התעשיה ניצני שלום מהשער הצפוני וזאת במגבלות הבאות:
א. רשימת משאיות והנהגים יאושרו מראש ע"י כוחות הבטחון.
ב. אישור כניסה זה מותנה במצב הבטחוני שישרור בגזרה".
ד. בתמורה להעברת שטח המפעל הישן למדינה, כפיצוי על הנזקים אשר נגרמו ויגרמו לתובע עקב הקמת גדר ההפרדה והמסוף בשטח המפעל הישן ועבור התחייבות התובע לסלק את פסולת העפר משטח שופא - התחייבה המדינה לשלם לתובע סכום כולל של
2,950,000 ש"ח (סעיף 4.1). בסעיף 4.1.6 מופיע פירוט סכומי הפיצוי המרכיבים את הסכום הכולל הנ"ל, מהם עולה, כי הפיצוי כולל סך של
1,600,000 ש"ח עבור השבתת המפעל בתקופת העתקה. כפי שהסביר הינדי בתצהירו, סכום זה נקבע על סמך חוות דעת של חברת "זייד - אורניב", שנערכה לצורך מתן הפיצוי לתובע (חוות הדעת צורפה כנספח לב' לתצהיר התובע). מחוות דעת זו עולה כי הפיצוי עבור העתקת המפעל הביא בחשבון השבתתו למשך שנה שלמה, לפי הערכה של הפסד כלכלי חודשי בסך
134,500 ש"ח (סעיף 21 לתצהיר הינדי וסעיף 9 לחוות הדעת, שתכונה להלן:
"חוות דעת אורניב"). על הערכה זו מחושב גם סכום הפיצוי שדורש התובע בכתב התביעה, בגין טענתו בדבר השבתת המפעל עקב הפרת ההסכם.
6. בנושא היתרי המעבר, יש להבהיר כי אישור הרמ"ט שצורף כנספח ה' להסכם מתייחס לכניסת משאיותיו של התובע משטח ישראל אל מתחם תעשיות ניצני שלום, דרך השער הצפוני של גדר ההפרדה, המכונה "שער ניצני שלום". מדובר במעבר הנמצא כמה מאות מטרים צפונה למפעל התובע, והוא מאפשר כניסה לאזור התעשיה ניצני שלום הסמוך לגדר ההפרדה, מצדה המזרחי. אזור תעשיה זה מגודר מכל צדדיו, והדרך היחידה להיכנס אליו היא מאותו שער צפוני (ראה האותיות
A
-
B במפה שצורפה כנספח ו' לתצהיר הינדי).
שער אפרים נפתח ביום
18.1.06, והחל להיות מופעל על ידי משרד הביטחון באמצעות מנהלת המעברים (סעיף 11 לתצהיר קריב). שער אפרים (המכונה גם "מעבר טול כרם" בשל היותו צמוד לעיר) מרוחק כמה מאות מטרים בלבד משער ניצני שלום. אחת המחלוקות המרכזיות שבין הצדדים נובעת מדרישתו של התובע להעביר את משאיותיו דרך שער ניצני שלום, ולא דרך שער אפרים. אין מחלוקת כי משרד הביטחון איננו מאפשר לתובע להעביר משאיות דרך שער ניצני שלום, לפחות מאז נפתח מעבר שער אפרים.
7. התובע העתיק את מפעלו, בהתאם למוסכם, אל מפעל המרצפות שבבעלותו, המצוי בצד המזרחי של גדר ההפרדה, אך בתחום מדינת ישראל (הינדי סימן את מפעל המרצפות על המפה נ/1 בעמ' 15 לעדותו). הוא אישר בעדותו כי מפעל הגריסה שהועתק אל מפעל המרצפות מהווה לאחר העתקתו חלק ממפעל המרצפות, אך לטענתו מפעל המרצפות פעיל ואילו מפעל הגריסה אינו עובד בשל הקשיים שמערים משרד הביטחון על העברת חומרי גלם אליו וסחורה ממנו (עמ' 13-15). קריב מדגיש בתצהירו כי ביקר במפעלו של התובע לפחות פעמיים וראה שהמפעל עובד (סעיף 38). אך התובע אינו טוען שהמפעל כולו אינו עובד: הוא הסביר כי מפעל המרצפות עובד, אך מפעל הגריסה, המהווה חלק ממנו, מושבת לחלוטין (עמ' 11-15). קריב הודה כי איננו יודע להבחין בין פעילות מפעל המרצפות לפעילות מפעל הגריסה, והוא לא ראה את מפעל הגריסה לפני העתקתו (עמ' 41, 49).