פתח דבר
1. עסקינן בתובענה שהגיש הבנק התובע, לתשלום יתרת חובה בחשבון המתנהל אצלו על שמה של החברה הנתבעת - סך 2,873,126.80 ש"ח (קרן + ריבית) שהם 734,815.04 דולר ארה"ב כערכם בשקלים בעת הגשת התביעה (להלן: "
החוב"). התובענה הוגשה נגד החברה, וכן נגד הבעלים והמנהל בחברה מכוח ערבותו לחובותיה. אין מחלוקת ביחס לסכום החוב הנתבע, ובמוקד הדיון ניצבת שאלת תוקפו של כתב הערבות שבחתימת הנתבע.
רקע עובדתי
2. הבנק התובע, סטייט בנק אוף אינדיה, הוא חברת חוץ הודית שנרשמה בישראל ומנהלת עסקי בנקאות בארץ מיום 18/3/2007 (לעיל ולהלן: "
הבנק" או "
התובע"). סניף התובע ממוקם בבניין הבורסה ליהלומים ברמת גן, וחלק נכבד מלקוחותיו הוא מענף היהלומים.
עיסוקה של הנתבעת מס' 1, דוניה יהלומים אינטרנשיונל בע"מ (לעיל ולהלן: "
החברה"), הוא במסחר ביהלומים. זאת באמצעות הנתבע מס' 2, אלון משיח, שהוא בעלים יחיד בחברה ומנהלה (להלן: "
הנתבע").
3. ביום 2/7/2007 פתחה החברה באמצעות הנתבע חשבון בבנק, בחתימתה על טופס בקשה לפתיחת חשבון (להלן: "
החשבון"; ו"
הבקשה לפתיחת חשבון" - צורפה כנספח א לתצהיר מטעם הבנק). כמו כן חתמה החברה על נספח תנאים כלליים (להלן: "
נספח התנאים הכלליים", צורף כנספח ב לתצהיר מטעם הבנק). יצוין כי לטענת הבנק, נספח התנאים הכלליים מהווה חלק בלתי נפרד מהבקשה לפתיחת חשבון (להלן ביחד: "
מסמכי פתיחת החשבון"); ואולם קימת מחלוקת בין הצדדים אם מסמכים אלה נחתמו באותו מועד אם לאו, ואתייחס לכך בהמשך.
ביום 11/10/2007 חתמה החברה על הסכם להעמדת קו אשראי בחשבון עד לסך 750,000 דולר ארה"ב (להלן: "
הסכם העמדת האשראי" - צורף כנספח ג לתצהיר מטעם הבנק). במועד זה נחתם גם כתב ערבות אישית על ידי הנתבע להבטחת פרעון חובות החברה לבנק (לעיל ולהלן: "
כתב הערבות" - צורף כנספח ז לתצהיר מטעם הבנק).
בו ביום, 11/10/2007, החלה הפעילות הכספית בחשבון. כבר בתאריך זה קיבלה החברה אשראי בפועל מהבנק ונמשך מהחשבון סך של 175,000 דולר. ימים ספורים לאחר מכן נמשך מהחשבון סך של 10,000 דולר (ביום 16/10/2007) וסך של 166,460 דולר (ביום 17/10/2007) - עד שהחשבון הגיע ביום 2/7/2009 ליתרת החוב הנתבע כהגדרתו לעיל (דף החשבון צורף כנספח ז לתצהיר הנתבע; אישורי הבנק המעידים על החוב צורפו כנספחים ד-ו לתצהיר מטעם הבנק).
4. משלא נפרע החוב חרף פניותיו של הבנק לחברה ולנתבע, הוגשה התובענה דנן בסדר דין מקוצר.
ביום 21/1/2010 ניתן פסק דין נגד החברה, משלא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן בפני התביעה. לפיו, החברה חויבה בתשלום החוב בצירוף ריבית בנקאית עד לתשלום בפועל ובתשלום הוצאות.
לנתבע ניתנה רשות להתגונן, הגם שצוין בהחלטה שהגנתו "מפוקפקת" (כבוד השופט ח' ברנר, החלטה מיום 2/3/2010).
משנקבע התיק לשמיעת הוכחות - מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של מי שבעת הרלוונטית שימש כסמנכ"ל תפעול בבנק, מר אריה היילבלום (להלן:
"היילבלום"); ומטעם הנתבע הוגש תצהירו שלו. המצהירים נחקרו על תצהיריהם, ולא הובאו עדים נוספים.
גדר המחלוקת
5. התביעה נגד הנתבע הוגשה על יסוד כתב הערבות, כאשר הנתבע מצידו טוען כי כתב הערבות חסר תוקף ובטל. לדבריו, זמן קצר לאחר שהבנק החל את פעילותו בארץ, הוזמן ביחד עם אנשי מסחר אחרים מהבורסה ליהלומים, למפגש היכרות שערך הבנק במלון "דן" בתל אביב. באותו מעמד הוצע למשתתפים להעביר את פעילותם לסניף היחיד של הבנק, ברמת גן, שנאמר למשתתפים שמתמחה במתן שירותים ליהלומנים. כשבועיים לאחר מכן פנה הנתבע לבנק, ולטענתו באותה פגישה הבטיח לו מר רבינדרה מיסרה, שהיה אז סגן מנהל סניף הבנק, תנאים יוצאי דופן בניהול החשבון; ובין היתר, הובהר לנתבע כי לא יידרש לחתום על ערבות אישית כנגד מתן קו אשראי לחברה.
על רקע האמור, בתצהירו שניתן כעדות ראשית טען הנתבע כי החתימה הנחזית כחתימתו על כתב הערבות אינה שלו; וכי גם אם כן, אזי זו הוצאה ממנו בתחבולה וללא ידיעתו. כך במיוחד על רקע ההסכמה שהיתה לטענתו בינו לבין הבנק ערב פתיחת החשבון, שלפיה פעילות החברה בחשבון תתבצע בלא ערבות אישית. והראיה, לדבריו - שבשולי נספח התנאים הכלליים ולצד חתימת החברה, רשם הנתבע בכתב ידו: "ללא ערבות אישית". חיזוק לגרסתו מוצא הנתבע גם בכך שבשולי עותק צילום כתב הערבות שצורף לכתב התביעה, חסרה חתימת אימות של פקיד הבנק במקום המיועד לאישור חתימת הערב (להלן: "
חתימת אימות") ; ויותר מכך - לטענתו נעשה על ידי הבנק ניסיון למקצה שיפורים, שעה שהבנק צירף לתצהיר מטעמו את כתב הערבות שהוספה לו חתימת אימות כאמור. הנתבע מוסיף כי במעמד החתימה על המסמכים בבנק, שהם כולם בשפה האנגלית, נאמר לו כי מדובר אך במסמכים הקשורים לקו האשראי שניתן לחברה.
בתצהירו מפנה הנתבע גם לעובדה שהכותרת של כתב הערבות היא של "ערב יחיד", בעוד שהנתבע אינו כזה בהיותו בעל עניין בחברה - ואין זאת אלא שייתכן כי החתמתו על כתב הערבות מקורה בכלל בטעות שחלה אצל הבנק. ואולם, בסיכום טיעוניו זנח הנתבע טענה זו, ואין לכן מקום לדון בה. עם זאת יוער, כי בכל מקרה העובדה שהוחתם על כתב ערבות הנושא כותרת של "ערב יחיד", אין בה כדי לסייע לנתבע בגרסתו. זאת מקום שאין באמור כדי להוסיף על חובותיו של הנתבע - ככל שייקבע שזו חתימתו על כתב הערבות וכי הוא מחויב מכוחה - והוא אף אינו טוען אחרת. אילו היה המקרה הפוך והנתבע היה "ערב יחיד" שהוחתם על כתב ערבות שאינו כזה, יתכן שההתייחסות היתה אחרת - אך לא זה המקרה.
יצוין עוד, כי בסיכום טיעוניו מעלה הנתבע שורה של טענות חדשות שלא נודעו בתצהירו שהיה לכתב הגנה ואף לא במסגרת תצהירו שניתן כעדות ראשית - כגון: טענה בדבר סעיפים מקפחים בכתב הערבות, וטענה בדבר מחדלי הבנק בכל הנוגע לבטוחות. עסקינן בשינוי והרחבת חזית, ועל כן איני נדרשת לטענות אלה וכיוצ"ב שלא בא זכרן קודם לכן.
6. הבנק מצידו טוען כי אין שחר לטענת הנתבע כי הובטח לו שהפעילות בחשבון תתבצע בלא ערבות אישית, והוא הדין באשר לטענתו שהחתימה הוצאה ממנו בתחבולה. הנתבע הוחתם על כתב הערבות בד בבד עם חתימתו על הסכם העמדת האשראי לחברה, וכבר באותו יום ניתן לה אשראי בפועל. אלמלא חתם על כתב הערבות לא היה ניתן לחברה האשראי ובסכומים משמעותיים. הנתבע ידע כי הוא חותם על כתב ערבות אישית - ומשחתם הנתבע על כתב הערבות חתימתו מחייבת אותו, חזקה עליו שידע על מה הוא חותם, והוא מנוע מלטעון אחרת. אשר לרישום ההערה "ללא ערבות אישית" - שנרשמה על גבי נספח התנאים הכלליים בכתב ידו של הנתבע - זו נכתבה ביוזמת הנתבע, ללא מצג או התחייבות מצד הבנק, והיא חסרה כל נפקות. הבנק אף מייחס חוסר תום לב לנתבע שרשם מילים אלה בשפה העברית על מסמך שכולו בשפה האנגלית, ובהקשר זה מציין הבנק את היותו של הנתבע בקיא בשפה האנגלית ומנהל עסקים בשפה זו. באשר לחסר בחתימת אימות של פקיד הבנק על עותק כתב הערבות שצורף לכתב התביעה, טוען הבנק כי אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של המסמך, וכי בכל מקרה זו הוספה לעותק שנותר בכספת הבנק ושהוצג במהלך הדיון. מכל מקום עניין זה חסר משמעות, משהוברר שחתימתו של הנתבע היא שמתנוססת על כתב הערבות, בניגוד לנטען על ידו בתחילה.
טענת הזיוף