התביעה דנן עוסקת בעיקרה בשאלה אם נשללה בידי הנתבעים, או למצער נפגעה, זכות היוצרים של התובעת במבנה היקב נשוא ההליך, דרך כלל וביתר שאת בכל האמור בזכות המוסרית. בלב ההליך ניצבת שאלת זיקתה של התובעת למבנה האמור, ליקב המצוי בו ולתכניות על-פיהן הוקמו, כמו גם שאלת היריבות בינה לבין הנתבעים וזיקתם של הנתבעים לעילות שנטענו בכתב-התביעה.
א.
ברקע ההליך
1. התובעת מציגה עצמה כ"
בעלת משרד תכנון ועיצוב אדריכלי, עוסקת במתן שירותי עיצוב אדריכלי, יעוץ ארכיטקטוני, תכנון וקידום פרויקטים ומבנים ופיקוח" [סע' 5 לכתב-התביעה המתוקן]. התובעת איננה מהנדסת או אדריכלית רשומה לפי חוק המהנדסים והאדריכלים, תשי"ח-1958.
2. חברת מקורה בע"מ (להלן
חברת מקורה) היא חברה פרטית שמנהלת אתר המכונה 'חוות מקורה' בישוב כרם מהר"ל. בתוך כך מחזיקה חברת מקורה בזכויות החכירה בשטח של כ-1,600 מ"ר במקום (להלן
מקרקעי מקורה). בתקופה הרלוונטית לעניינים הנדונים כאן פעל מר גיא רילוב כמנהל חברת מקורה והיה בעל מניות בה (להלן
רילוב); לצדו פעלה אשתו, גב' אורנה רילוב (להלן
גב' רילוב).
3. נתבעת 1, חברה פרטית (להלן
אמפורה), הוקמה במהלך שנת 2000 כשעניינה בהקמת יקב ליצור יין. בין אמפורה לבין חברת מקורה התקיימה מערכת יחסים חוזית שראשיתה בשנת 2000 ואשר תידון בפירוט בהמשך; לעת הזו יתוארו עיקריה בלבד. תמצית ההסכם הראשון בין הצדדים שתאריכו 8.7.2000 הייתה כי לאמפורה יוענק בידי חברת מקורה רישיון שימוש בחטיבת קרקע מוגדרת במקרקעי מקורה לשם הפעלת יקב, בתוך מבנה שיבנה לתכלית זו על-ידי חברת מקורה ושהבעלות בו תהא לחברת מקורה [
ת/6; להלן
הסכם ההקמה].
4. לימים הוקמו המבנה והיקב; בהסכם נוסף מאוגוסט 2004 הוענק לאמפורה אותו רישיון שנזכר בהסכם ההקמה ביחס ליקב. היקב הוגדר כחטיבת קרקע בשטח של כשלושה דונמים במקרקעי מקורה שעליה בנוי בניין ומסביבו שטח ירוק בן כשלושה דונם [
ת/7; להלן
הסכם הרישיון]. הרישיון ניתן למשך עשרים וארבע שנים ועשרה חודשים ממועד מסירת היקב לאמפורה, לאחר השלמתן של כל העבודות הנדרשות על-פי הסכם ההקמה.
5. הסכם שלישי מיום 5.8.2004 הסדיר את יחסיהן של חברת מקורה ואמפורה בכל הקשור למכר ענבים לאמפורה לצרכי פעילות היקב מתנובתו של כרם אורגני בבעלות חברת מקורה [
ת/8; להלן
הסכם השיווק]. הסכם זה נזכר לשם השלמת התמונה בלבד; אין בו חשיבות ממשית להכרעה בטענות הצדדים.
6. נתבע 2 (להלן
ביאר) הקים את אמפורה ביחד עם חברים, במעמד של יזם ומשקיע. ביאר פעל גם כמנהל אמפורה, בנוסף להיותו חבר דירקטוריון בה. ביוני 2008, תוך כדי בירור ההליך ובטרם תוקן כתב-התביעה, נמכרו מניותיה של אמפורה לצד שלישי ופסקה זיקתו של ביאר אליה. נתבע 3 (להלן
שצברג) היה אף הוא בעל-מניות באמפורה והועסק בתפקיד יינן החברה. בסוף נובמבר 2007 חדל שצברג מעבודתו באמפורה וקשריו עמה תמו.
7. לצורך ההכרעה בטענות הצדדים תעשה הבחנה בין היקב - מכלול פונקציונלי שנועד לעיבוד ענבים לייצור יין (להלן
יקב אמפורה או
היקב) לבין מבנה היקב שהוקם במקרקעי מקורה לפי הסכם ההקמה (להלן
מבנה היקב או
המבנה). אין מחלוקת על כך שיקב אמפורה הוקם ופועל בתוך מבנה היקב, אלא שבמבנה תוכננו והוקמו גם פונקציות נוספות; טיבן וזיקתן ליקב אמפורה ידונו להלן. בלב-ליבה של המחלוקת בין הצדדים ניצבה השאלה מיהו זה שתכנן את מבנה היקב על הפונקציות השונות המצויות בו ובכללן יקב אמפורה. לטענת התובעת היא לבדה תכננה את מבנה היקב ממסד עד טפחות. הנתבעים כפרו בכך; לשיטתם תוכנן מבנה היקב, ולא כל שכן יקב אמפורה, בידי דיאגו גרסו, אדריכל איטלקי שהתמחותו בתכנון יקבים ואשר נשכר לבצע את מלאכת התכנון על-ידי אמפורה (להלן
האדריכל האיטלקי או
גרסו). ככל שהתובעת מילאה תפקיד בהקמת המבנה הרי שהוא נשא אופי טכני, הסתמך על עבודתו של האדריכל האיטלקי ולא השיא תרומה עצמאית.
8. הערה מקדימה נוספת בנושאי מינוח: לתצהיר התובעת צורף תכנון למבנה היקב, לגביו נטען כי הוא פרי עמלה של התובעת ובו נתונה לתובעת זכות יוצרים חומרית ומוסרית [נספח 2 ל-
ת/4]. עוד צורף לתצהיר התובעת תכנון שיוחס לאדריכל האיטלקי [נספח 3 ל-
ת/4]. התכניות הללו תקראנה להלן, לצרכי נוחות ובהירות, '
תכניות
התובעת' ו'
תכניות
האדריכל האיטלקי' (וכן '
תכנון
התובעת' ו'
תכנון
האדריכל האיטלקי' בהתאמה). יודגש שאין בעצם השימוש במונחים הללו כדי להכריע בזכויות הצדדים, תוכנן והיקפן.
ב.
טענות הצדדים וגדר המחלוקת
1. ראשיתו של ההליך בכתב-תביעה שהגישה התובעת ביום 1.3.2006, בו נדרשו הנתבעים לשלם לה 300,000 ש"ח בעילות של הפרת זכות יוצרים, הפרת הזכות המוסרית, גזל, גניבת עין, תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת לפי חוק עוולות מסחריות, פגיעה במוניטין וחוסר תום-לב. לצדו של סעד הפיצויים התבקש צו עשה שיורה לנתבעים לתקן באופן מידי את הפרסומים שנזכרו בכתב-התביעה ושהיה בהם, לטענת התובעת, כדי לפגוע בזכויותיה.
לימים הוגש כתב-תביעה מתוקן בו הועמד סכום התביעה על סך של 803,000 ש"ח. שלושה הם הסעדים שנתבעו בו: פיצויים בסכום התביעה בשל הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, תרמית, תאור כוזב, הטעיית הצרכן, הפרת חובה חקוקה, גניבת עין, פגיעה במוניטין, לשון הרע, חוסר תום-לב בקיום חיובים ועוגמת נפש; סעד הצהרתי שיקבע כי התובעת היא מעצבת מבנה היקב ובעלת זכויות היוצרים החומריות והמוסריות בעיצובו; צו עשהשיורה לנתבעים לפעול לתיקון פרסומים ספציפיים שפגעו בזכויות התובעת ושהאחריות לתוכנם יוחסה לנתבעים, באופן שיבאר כי התובעת היא שעיצבה את מבנה היקב.
2. התובענה נסמכה על הטענה כי התובעת היא שתכננה ועיצבה את מבנה היקב, לגביו נטען ש"
[...] הוא מבנה מרשים מאוד מבחינה ארכיטקטונית בעל נוכחות ועיצוב יחודי אשר הפך לשם דבר" [סע' 16 לכתב-התביעה המתוקן]. התובעת לא התכחשה לקיומו של האדריכל האיטלקי אך ביארה שהנתבעים לא היו שבעי רצון מן התכנון מעשה ידיו ועל כן פנו אליה כדי שתבצע את התכנון מחדש. האדריכל האיטלקי שימש לנתבעים מעין יועץ טכני בלבד בעוד שהתכנון והעיצוב הארכיטקטוני נעשו בידי התובעת ועל-ידה בלבד [שם, בסע' 21].
לטענה בדבר היות התובעת מתכננת ומעצבת יחידה ובלעדית של מבנה היקב - על הפועל-יוצא שנודע לכך במישור הזכויות בקניין רוחני, התווספו שתי טענות שאף הן יסוד ומסד לתובענה: האחת, כי הנתבעים ידעו את חלקה ופועלה של התובעת בתכנון מבנה היקב; השנייה, כי חרף ידיעתם פרסמו הנתבעים את מבנה היקב בפרסומים שונים כיקב שתוכנן בידי אדריכל איטלקי מפיאמונטה תוך השמטת חלקה של התובעת בתכנון ומבלי ששמה נזכר באותם פרסומים (להלן
הפרסומים).
על רקע זה ביקשה התובעת להשית על נתבעים 2 ו-3 אחריות אישית לנזקה הנטען, בין השאר בשים לב למעמדם כמנהלי אמפורה או היקב ולהיותם מי ששימשו כאנשי הקשר בין התובעת לבין אמפורה.
3. הנתבעים גרסו שיש לדחות את התביעה במלואה על-יסודם של כמה טעמים ונימוקים: ראשית, התובעת אינה רשומה בפנקס האדריכלים והמהנדסים - עובדה שלא גולתה בכתב-התביעה, ולכן על-פי דין הייתה חסרת הרשאה לבצע את התכנון האדריכלי לו היא טוענת; משכך אף נגועה התביעה באי-חוקיות. שנית, אין יריבות בין התובעת לבין הנתבעים שכן ההסכם שעליו נסמכת התובעת - הסכם למתן שירותי תכנון מיום 13.10.2000, נכרת בין התובעת לבין חברת מקורה - צד שלישי שלא צורף על-ידי התובעת להליך, בעוד שהנתבעים כלל אינם צד להסכם זה. שלישית, הפרסומים שבהם נעצה התובעת את טענותיה לא נעשו על-ידי הנתבעים, בעוד שמי שאחראים לפרסומים הללו לא צורפו בידי התובעת כצד להליך.
לגופו של עניין גרסו הנתבעים כי מבנה היקב תוכנן ועוצב, לפי הזמנתה של אמפורה, על-ידי האדריכל האיטלקי ובהתאם לתכניות שהכין; חלקה של התובעת התמצה בהתאמה של תכניות האדריכל האיטלקי למיקום ולקרקע הספציפית ולחוקי התכנון והבניה בישראל. שירותיה של התובעת הוזמנו בידי חברת מקורה מבלי שאמפורה או מי מטעמה היו מעורב בכך. בתוך כך הוכחשו כל טענות התובעת באשר לחבות אישית של נתבעים 2 ו-3 כלפיה.
4. התובעת לא הכחישה את טענת הנתבעים כי היא איננה אדריכלית רשומה. במענה לטענה כי שלחה ידה בפעולות תכנון אדריכליות שהדין אינו מתיר לה לבצען ביארה כי החלק העיצובי של מבנה היקב לרבות עיצובו הפנימי הוא פרי יצירתה ואילו פעולות יחודיות שנשמרו בדין לאדריכל בוצעו אל-מול רשויות התכנון והבניה על-ידי יצחק מייזל, מהנדס רשום (להלן
מייזל); התובעת היא שהגתה את הקונספט העיצובי של מבנה היקב, הן זה החיצוני והן הפנימי, בעוד שמייזל אישר את עיצוביה מבחינה הנדסית והוציא אותם מן הכוח אל הפועל. לשיטתה של התובעת יש בכך כדי ליצור הפרדה בין היצירה העיצובית שמקורה בה לבין עבודתו ההנדסית של מייזל, באופן שטענות התובעת אינן נגועות באי-חוקיות מחד גיסא, ומאידך גיסא יש לראות את התובעת - לא את מייזל - כבעלת הזכות המוסרית בעיצוב פרי יצירתה [ר' כתב-התשובה המתוקן, סע' 9-8 ו-13].