מבוא
1. התובעת, חברה להשכרת רכב, סיפקה לנתבעים 3-1 או למי מהם, כלי רכב לצרכי עסקיהם. החוב, לטענת התובעת, בגין השכרת ארבעה כלי רכב עומד על הסך של 44,632 ש"ח בגין דמי שכירות, צריכת דלק ואגרות כביש 6, בתוספת ריבית פיגורים בשיעור של 15% עד ליום הגשת התביעה (סך של 6,676 ש"ח), ובסה"כ 51,308 ש"ח.
2. התובעת טוענת כי הנתבעים 3-1 חייבים בתשלום החוב הן מכוח התחייבותם כלפיה בהתאם להזמנות כלי הרכב, ובשל היות הנתבע 2 בעל השליטה בנתבעת 1 ומעסיקו ושולחו של הנתבע 3, מבצע ההזמנה בפועל, והן מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט, שכן הפיקו רווחים וטובות הנאה מהשימוש ברכבים מבלי לשלם תמורתם.
בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבע 3 חייב לשאת בדמי השכירות נוכח הודאתו באחריות אישית לפירעון החוב.
3. הנתבעים 2-1 טוענים כי שילמו לתובעת את כל המגיע לה בגין כלי הרכב ששכרו ממנה (כלי הרכב "הקטנים", כמפורט בסעיף 8 להלן), וככל שהנתבע 3 התקשר עמה בהסכם להשכרת רכבים, אזי עליה לתבוע אותו בגין הסכם זה. לטענת הנתבעים 2-1, הם לא הפיקו דבר משכירת כלי הרכב על-ידי נתבע 3 ולא ידעו על כך מאומה.
4. הנתבע 3 טוען כי שימש קבלן עצמאי שנתן שירותים לנתבעת 1 ולא שימש עובד שלה.
לטענתו, לא הזמין רכבים כלשהם מהתובעת, לא לצרכיו שלו ולא לצרכי הנתבעים האחרים, גם לא עשה שימוש ברכבים ולא הפיק מהם רווחים כלשהם ואף לא נטל אחריות לפירעון חוב כלשהו.
דיון ומסקנות
5. אחרי בחינה עניינית של הראיות ומשקלן, ועל-פיהן את גרסאות הצדדים, מצאתי שיש לקבל את התביעה כנגד נתבע 3 ולדחותה כנגד נתבעים 2-1, ולהלן נימוקיי.
6. מטעם התובעת העידה הגב' אתי עומרד, מנהלת חשבונות בתחום הגבייה, ולדבריה, התובעת השכירה כלי רכב שונים "
לפי בקשתם של הנתבעים או מי מהם" (סעיף 4 לתצהירה). לטענתה, עסקאות ההשכרה נעשו על-סמך כתבי הזמנה חתומים על-ידי הנתבעת 1 (נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה) וכן חוזי שכירות שנחתמו עם לקוחות הנתבעים 3-1 או מי מטעמם (נספחים ג'-ו' לכתב התביעה). התמורה המוסכמת בגין שכירות הרכבים לא שולמה, לפי גרסתה, שכן קיימת מחלוקת בין נתבעים 3-1 לבין עצמם ביחס להזמנת הרכבים ובדבר האחריות לפירעון החוב.
7. אין מחלוקת כי העובדות נשוא התביעה אינן מידיעתה האישית של עדת התובעת, והיא למדה אותן מתוך המסמכים שבפניה: "
באופן אישי אני לא מכירה, אני יודעת לקרוא את הכרטסת הנהלת החשבונות, ואת המסמכים שנלווים אליו." (פרוטוקול עמ' 22, מול שורות 15-14).
8. מקריאת כתבי ההזמנה וחוזי השכירות לעיל עולה כי עסקינן בארבעה כלי רכב כדלהלן:
א. רכב פרטי מסוג דייהטסו סיריון (מ.ר. 26-684-13), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 25.7.2007 (להלן- "
רכב א'"). לגבי עסקה זו לא הוצגה כל הזמנה בכתב מהנתבעת 1.
ב. רכב מסחרי מסוג פיאט דוקאטו (מ.ר. 55-526-60), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 21.8.2007 (להלן- "
רכב ב'" או "
הרכב המסחרי"). הוצגה הזמנה חתומה בכתב, מאותו מועד, על נייר פירמה של הנתבעת 1.
ג. רכב פרטי מסוג יונדאי גטס (מ.ר. 44-246-14), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 10.12.2007 (להלן- "
רכב ג'"). הוצגה הזמנה בכתב, מאותו מועד, על נייר פירמה של הנתבעת 1, ללא כל חתימה.
ד. רכב פרטי מסוג דייהטסו סיריון (מ.ר. 27-849-62), שהושכר על-פי חוזה שכירות עם צד שלישי ותחילתו ביום 7.2.2008 (להלן- "
רכב ד'"). הוצגה הזמנה בכתב, מאותו מועד, על נייר פירמה של הנתבעת 1, עם חותמת החברה, אך ללא חתימה בצדה.
9. קרן החוב בגין שכירות כלי הרכב נלמדת מתוך דו"ח מצב חשבון של הנתבעת 1 מתאריך 10.4.2008, ומחשבוניות מס שהנפיקה התובעת עבור הנתבעת 1 (נספחים ז' ו-ח' לכתב התביעה). עיון במסמכים אלו מעלה כי סכום החוב הכולל (לפני תשלומים שבוצעו) הינו 49,220.31 ש"ח לפי הפירוט הבא:
א. רכב א', סך של 2,403 ש"ח.
ב. רכב ב', סך של 44,629.31 ש"ח. קרי, סכום התביעה בקירוב (ללא הריבית).