זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד). התובע טוען שהיה מעורב בתאונת דרכים ביום 19.7.08 ובמהלכה נגרמו לו חבלות ראש, פנים, חזה, צוואר גב, חתך באוזן ימין וחבלה בכתף ימין. קו ההגנה הובהר בסעיף 2 לכתב ההגנה: "
במועד הרלוונטי נהג התובע ברכב הנטען כשהוא שיכור כלוט, פגע בעמוד תאורה ולא נפגע כלל. מיד לאחר הפגיעה יצא התובע מהרכב ועקב היותו שיכור איבד שיווי משקל נפל ונחבל באוזנו ללא קשר לאירוע התאונה ולשימוש ברכב וממילא מוכחש כל קשר סיבתי כאמור שבין אירוע התאונה הנטענת לנזקים הנטענים והמוכחשים אף הם". מכאן, שלאורך כל הדרך היה התובע מודע לקו ההגנה לפרטיו. ביום 10.8.10 הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, שבו צוינה ללא כל פרטים עובדת פגיעתו של התובע בתאונת הדרכים, אך לא היתה כל התייחסות לטענות ההגנה של הנתבעת.
בעקבות התאונה, עמד התובע לדין והורשע בכך שנהג בהיותו שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים במהירות בלתי סבירה וגרם לתאונת דרכים שבה נגרמו לנאשם ולנוסעת ברכבו חבלות של ממש. במשפט התנגד ב"כ התובע להפניית שאלות בענין זה וגם להגשת המסמכים, בניסיון למנוע את המידע מבית-המשפט. ההתנגדויות נדחו.
בסיכומי התשובה שהגיש היום, טוען התובע שהואשם בנהיגה בשכרות רק בשל סירובו הנטען לתת דגימת דם. לטענתו, לחזקת השכרות שחלה בנסיבות כאלה במשפט הפלילי אין תוקף במשפט האזרחי. בכך מתעלם התובע מהדרך שנקבעה בדין להתמודד עם הממצאים של פסק-דין פלילי מרשיע, שהוא לא ביקש ולא קיבל רשות לסתור.
התובע לא הציע כל הסבר מדוע סירב לתת דגימת דם. החזקה שבמשפט הפלילי באה לעולם מפני שהתנהגות כזאת מחשידה אותו כמי שחושש שבבדיקה הוא ימצא שיכור. חשש זה לא נעלם רק מפני שכעת נבחנת התנהגות התובע במשפט אזרחי. הסירוב לתת את הדגימה יצר "נזק ראייתי" פגע ביכולתה של הנתבעת להוכיח טענת הגנה, ונתן לתובע הזדמנות לנסות להבנות מראיות בעלות ערך נחות יותר, כגון "התרשמות" של אנשים שונים, שאינו שיכור.
התובע אף מתעלם מכך, שמדובר בהרשעה עפ"י הודאה. הבסיס הראייתי שבגינו הוגש מתחילה כתב האישום הפך לבלתי רלבנטי, מקום שבו הנאשם מצא לנכון להודות בעובדות כתב האישום. בנסיבות כאלה, התובע קשור באותן עובדות לא רק מכח הרשעה אלא גם מכח הודאתו שתועדה כראוי.
בסיכומי תשובתו טען התובע שהרשעתו כללה בתוכה גם הכרעה בענין שבלב המחלוקת בהליך זה, דהיינו, שבתאונה נגרמה לו חבלת גוף. זוהי טענת סרק. "הודאה" שנתן התובע לטובת עצמו, לא מחייבת את הנתבעת. מכל מקום, ככל שצריך היה לתת רשות להביא ראיות לסתור את קביעות פסק-הדין הפלילי בענין זה, ניתנה אותה רשות מכללא, מעת שבית-המשפט התיר לנהל את המשפט לפי קו ההגנה שפורט בראשית הדברים, להגיש ראיות ולשמוע עדים בדיוק בענין זה.
בלי לבקש או לקבל רשות להביא ראיות לסתור את פסק-הדין המרשיע, העיד התובע בבירור נגדו באומרו "
לא הייתי שיכור". את הרשעתו בעובדה הפוכה על-פי הודאתו הסביר בכך שעוה"ד שלו המליץ לו להודות "
כי הוא השיג את הדיל הכי טוב שיש". אם אאמין לטענה זו, מסתבר שהתובע מוכן לומר בבית המשפט דבר שאינו אמת מפני שהדבר כדאי לו. הצהרה זו לא מעוררת אמון.
בחקירתו הנגדית עומת התובע עם רישום של רופאו, ד"ר יעקב אודסקי מיום 4.8.08 שבו נרשם:
"
לדבריו ב - 19.7.08 היה מעורב בת.ד., האוטו קיבל מכה מצד ימין, יצא מהאוטו בכוחות עצמו, ונפל, נחבל בראש, עבר תפירה של אוזן בבית חולים, היה איבוד הכרה, שחב
(השגיאה במוקר -י.ב.
)
יומיים בבית חולים במח' כירורגית, עבר
CT
ראש - היה תקין".
הסברו של התובע היה: "
זה לא בדיוק מה שקרה. השיחה עם ד"ר אודסקי התנהלה בשפה הרוסית וכנראה יש לו קושי בתרגום אם זה מה שהוא רשם, הוא לא ניסח נכון את מה שסיפרתי לו."
זהו הסבר תמוה ביותר. הטקסט שרשם הרופא נרשם בעברית מדוייקת ברורה ונכונה לגמרי - למעט שגיאת כתיב (שצוטטה קודם כפי שנכתבה). גם משאר המסמך וממסמכים אחרים של אותו רופא ברור לחלוטין שהרופא מתבטא בעברית היטב. מתוכן המסמך ברור שהוא כולל פרטים אשר הרופא לא יכול היה לדעת ממקור אחר, זולת ממה שסיפר לו התובע עצמו. לכאורה, מדובר בתיעוד של גרסה קרובה מאוד לאירוע, מפי התובע.
כשנשאל התובע מדוע צירף מסמך זה לתצהירו, הוא השיב "
זה מסמך רפואי, אפילו לא קראתי." אז אמר ב"כ התובע, עו"ד רובין, דברים אלה: "
מי שמצרף מסמכים רפואיים זה אני. אני לא מקבל אישור של הלקוח על כל מסמך ומסמך. כך הפרקטיקה נוהגת. זה שהמסמך הוגש הוא הוגש לצורך טיפול הרפואי. אם רוצים להוכיח את נכונות התוכן של מי שרשם הדרך לעשות זאת היא באמצעות עורכו. אני לא יכול להיות אחראי על התרגום של ד"ר אודסקי."
אפילו אתעלם ממשמעות הדברים באשר לדרך עריכת התצהיר, ניתן היה לצפות, שבמחשבה שניה, יעמוד ב"כ התובע על האבסורד שבהבעת התנגדות למסמך
שהוא עצמו הגיש לבית-המשפט. עם זאת, בסיכומים חזרו טענות אלה ובפירוט ניכר. התובע טען שמדובר בעדות שמועה פסולה, שד"ר אודסקי לא זומן לבית-המשפט ולא ניתן לקבל את האמור באישורים כראיה לאמיתות תוכנם.
טענות אלה מקוממות מאוד. לא מדובר כלל ב"עדות שמועה", אלא בתיעוד ע"י אדם אובייקטיבי של גרסה שנתן התובע עצמו. ב"כ התובע הוא שבחר להגיש את המסמך (ש"סופח" לתצהיר בלי ידיעת התובע). משהוגש המסמך, ללא התנגדות, הרי הוא ראיה כשרה לכל דבר וענין. מכל מקום, מי שאמור היה להביע התנגדות להגשת המסמך היה, אם בכלל, ב"כ הנתבעת. לא יעלה על הדעת, שעו"ד יתנגד בדיעבד לקבילות של מסמך שהוא עצמו הגיש כראיה, או ילין על כך שעורכו לא התייצב לחקירה (שאליה, אם בכלל, היה הוא עצמו חייב להזמינו).
בדיון, ביום 1.5.10 ידע התובע לתאר בפרטי פרטים את התאונה ומה שהתרחש ממש אחריה. הנתבעת שלחה לתובע שאלון והוא השיב עליו
בתצהיר (נ/2) כמעט שנה לפני עדותו במשפט, ביום 7.6.09. בשאלה 34 נשאל התובע: "
האם נכון כי נחבלת באוזנך מנפילה אשר אירעה לאחר שיצאת מהרכב? אם לא נא פרט כיצד נפגעת באוזנך"? הוא השיב "
לא זוכר במדויק". לפי עדותו במשפט, התשובה הנכונה היא "
לא"
בשאלה 35 נשאל "
האם נכון כי לאחר אירוע ההתנגשות יצאת מהרכב?" והשיב "
אינני זוכר במדויק". לפי עדותו במשפט התשובה היתה צריכה להיות "
כן".
בשאלה 36 נשאל התובע "
אם כן נא תאר מה ארע לאחר יציאתך מהרכב?" והשיב: "
אינני זוכר
במדויק." לפי עדותו במשפט היה עליו לספר על כך שניסה לחלץ את הנוסעת שנלכדה במכונית.
האם התעורר זכרונו של התובע לפתע בעת המשפט, או שקודם פשוט סיכל בכוונה את ניסיון הנתבעת לקבל ממנו גרסה בתצהיר?
בחוו"ד שערך ד"ר שזר מצאתי תיאור מפורט למדי של אירועי התאונה (לרבות המילים: "
התנגש בעמוד ונחבל בראשו (סבל מחתכים שנתפרו)" - שנראות כמענה לשאלה 34 שצוטטה קודם). והנה, ד"ר שזר בדק את התובע ביום 17.8.09.