פסק-דין בתיק ת"א 15970-08

עניינה של התביעה שבפניי בנזק גוף שנגרם לתובע, יליד 1953, ביום 15.10.06, במסגרת עבודתו, עת החליק על כתם שמן, הכול כפי שיפורט. הנתבעת 1 הינה מעסיק התובע והיא שכרה מנתבעת 2 - מחסנים, אשר בסמיכות אליהם ארעה התאונה. נתבעת 2 מצידה שלחה הודעת צד ג' הן לנתבעת 1 והן לחברת רם שירותי ניקיון, אשר לפי הטענה, הייתה אמונה, במועד הרלבנטי לתאונה, על ניקיון השטחים הציבוריים בבנין בו אירעה התאונה.

תמצית האירוע והטענות:

1.            בכתב התביעה נטען כי ביום 15.10.06, עת עבד התובע כמנהל מחסן אצל הנתבעת 1 (חברה העוסקת במכירה, שיווק ואחסנה של חלקי חילוף רכבים), הוא עבר במסדרון כדי להגיע ממחסן אחד למשנהו. תוך כדי הליכה החליק על כתם שמן או חומר שמנוני אחר ושבר את רגלו הימנית. התובע פונה לבית החולים אסף הרופא, שם נותח עוד באותו היום בהרדמה כללית, כאשר הרגל קובעה על ידי פלטות ברזל וברגים. התובע שוחרר מבה"ח לאחר שלושה ימי אשפוז והוא גובס למשך שישה שבועות. ביום 20.10.2006 היה צורך לפתוח את הגבס עקב כאבים. התובע שב לחדר המיון גם ביום 17.11.06. ביום 12.12.06 עבר ניתוח נוסף, להוצאת בורג בקרסול רגל ימין וביום 18.12.06, לאחר ביקורת, הומלץ כי יתחיל בטיפולי פיזיותרפיה. נטען כי סך הכול שהה התובע בחופשת מחלה במשך ארבעה חודשים. התובע טען לאחריות הנתבעים בין על בסיס בעלות או חזקה במקרקעין, בין על בסיס רשלנות, ובין על בסיס הפרת חובות חקוקות מכוח פקודת הבטיחות בעבודה. בין השאר נטען, כי לא ננקטו אמצעי זהירות מספקים לכך שהחומר המחליק לא יהיה במקום. התובע טען כי מעבר לארבעה חודשים בהם נעדר מעבודתו, נגרמו לו הפסדי שכר מרובים וכי איבד לחלוטין את יכולתו לעבוד כמנהל מחסן, עבודה הדורשת עמידה ממושכת.

2.            יתר הצדדים טענו כי אין להטיל עליהם אחריות. הנתבעות טענו לאשם תורם של התובע, כאשר נתבעת 2 הוסיפה וטענה לרשלנות הנתבעת 1 אשר אפשרה אחסון חלקי חילוף העלולים לטפטף, במקום המיועד למעבר הולכי רגל. עוד טענה נתבעת 2 לאחריות צד ג' 2 מחמת אי ניקוי מספק של המקום. צד ג' 2 מצידה טענה כי התריעה מספר פעמים, בפני איש אחזקה של הבניין על נזילת שמנים מכלי רכב שהגיעו לעסק הנתבעת 1 ואף התריעה על כך בפניי הנתבעת 1. נתבעת 1, כצד ג', טענה כי פוליסת הביטוח של נתבעת 2 מכסה אף אותה.

חוות הדעת הרפואיות:

3.            התביעה נתמכה בחוות דעתו של ד"ר שי קאופמן אשר בדק את התובע ביום 3.3.08. מומחה זה קבע, כי התובע מתהלך בצליעה על רגל שמאל וכן נותרו צלקות שתוארו בחוות הדעת. עוד מצא קשיון מוחלט והעדר תנועתיות של הפרק הסובטלרי. בגין האמור, הוא מצא להכיר באחוזי הנכות הבאים: 10% בגין הגבלה קשה של תנועת הקרסול, 20% בגין קשיון הפרק סובטלרי, 10% בגין צלקות רגישות וכואבות סביב הקרסול. המומחה המליץ על הפעלת תקנה 15. בנוסף המליץ להכיר ב - 100% נכות זמנית במשך שלושה חודשים מיום התאונה, ועוד 50% למשך שנה נוספת.

4.            מטעם ההגנה והצדדים השלישיים הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס, אשר בדק את התובע ביום 2.3.09. המומחה ציין כי לא מצא צליעה, אך התובע אינו מסוגל ללכת על קצות אצבעות. אף מומחה זה ציין הצלקות שראה והוא המליץ להעמיד את הנכות על 10% בלבד בשל הגבלה בינונית בתנועת הקרסול. ד"ר וייס מצא קשיון בפרק הסובטלרי אך לא מצא להעניק נכות נפרדת בגינה וזאת בשים לב לכך שעסקינן בתוצאת הצטלקות רקמות רכות, להבדיל מפגיעה בפרקים הנ"ל בעצמם. עלה כי למעשה הוא סבור שהאמור כלול בנכות בה הכיר.

קביעות המומחה מטעם בית משפט וחקירתו:

5.                  ד"ר השרוני שמונה כמומחה מטעם בית המשפט (במימון ביניים של ארבעת הגופים המעורבים - תובע, נתבעת 1, נתבעת 2 וצד ג' 2), ציין כי התובע מתהלך עם מעט צליעה אנטלגית על רגל ימין. תנועת כף הרגל צוינה תקינה. מנח כף הרגל הימנית בעמידה הינו פלנטינגרדי ללא דפורמציה. המומחה התרשם מקיומה של בצקת ונפיחות בקרסול ימין והתעבות של שלושה ס"מ בהיקף של קרסול ימין לעומת שמאל. תנועת ברכיים ופרקי ירכיים תקינה ומלאה ללא הגבלה סימטרית דו"צ. אין חריקות בתנועות הקרסול. עם זאת, צוין כי קיימת מגבלה בתנועות הקרסול, אך לא בתנועה הסובטלארית. המומחה העמיד את נכותו הצמיתה של התובע, כדלקמן:

10% עבור מצב קרסול ימין;

10% עבור הצלקות והנפיחות בקרסול ימין.

עוד קבע המומחה כי יש להכיר בתקופות אי כושר בהן שהה התובע, כדלקמן:

100% למשך שלושה חודשים מיום התאונה;

40% למשך שנה עד ליום 31.12.07;

25% לשלושה חודשים עד ליום 31.3.08.

בקביעת תקופות אי הכושר נסמך המומחה על קביעות המל"ל בעניינו של התובע.

המומחה סבר שאין מקום להפעלת תקנה 15. נקבעה אפוא נכות משוקללת של 19%, הכוללת גם נכות בגין צלקות.

6.            המומחה נחקר לאחר שהתובע זימן אותו לעדות, וזאת ביום 3.11.11. המומחה לא חלק על כך שהפציעה לא הייתה קלה וכי התלונות של התובע מתאימות לפגיעה אך עם זאת לא אישר כי מצא כאב במהלך הבדיקה. המומחה הבהיר כי המגבלה אשר מצא אצל התובע היא בתנועת קרסול בעת כיפוף למעלה ולמטה, תנועה המשמשת בהליכה ובריצה. המומחה הבהיר כי לטעמו הצלקות אינן אלה שגורמות להפרעה בתנועות המפרק אלא השבר עצמו. בהקשר זה נימק עמדתו בכך שהצלקות הן צדדיות בעוד יש צורך בצלקת קדמית או אחורית כדי שזו תגרום להגבלת התנועה שמצא. המומחה הסכים כי כשנה לאחר התאונה סביר שלא תהיה הטבה. עלה במהלך חקירתו כי הוא לא זכר שהונחו בפניו חוות דעת מטעם הצדדים, אך הוא הניח כי עיין בכל חומר שהועבר אליו. מאחר וד"ר השרוני לא מצא מגבלה בתנועה סובטלרית, בעוד שני המומחים האחרים מצאו מגבלה זו (אף שד"ר ווייס מטעמים שפירט לא העניק נכות נפרדת בגינה), הופנה המומחה לאפשרות שטעה בהקלדת הנתונים אך הוא לא הסכים כי קיימת אפשרות כאמור. ד"ר השרוני הבהיר כי לנוכח העובדה שהוא עורך הגהה של חוות הדעת בסמוך להדפסה, וכן לנוכח העובדה שפירט נתונים מדויקים באשר לבדיקת התנועה הסובטלרית (בשונה מד"ר ווייס), קשה לקבל ההנחה שחלה טעות בחוות דעתו. בהתאמה גם לא ראה צורך לשוב ולבדוק את התובע. המומחה עמד על דעתו שאין פגיעה במפרק הסובטלרי. בהקשר זה אמר: "אין שום עדות אובייקטיבית לא בצילומים ולא בהדמיה ולא בבדיקה הגופנית אצלי המעידה על כך" (ראה עמ' 45 ש' 22-21). המומחה הסכים כי אם היה מוצא מגבלה כאמור היה מעניק נכות נוספת בגינה. יצוין כי במסגרת חקירה נגדית של ב"כ נתבעת 2 הוצגו ממצאי בדיקה במל"ל מיום 23.6.08 כאשר גם שם לא נמצאה אותה מגבלה. המומחה לא הסכים עם עמדת ד"ר ווייס כי אם יעבור התובע ניתוח להוצאת המתכות שעוד נותרו - ישתפר מצבו. לדבריו, רוב המגבלה שנותרה יסודה בפגיעה עצמה ולא בנוכחות מתכות. באשר לנפיחות שנותרה, ואשר בגינה ובגין הצלקת קבע נכות, הבהיר כי התחשב בעצם הנפיחות אשר מגבילה בעת הנעלה נוחה (לחקירת המומחה ר' עמ' 49-34).

תמצית התצהירים שהוגשו: