בפניי תביעת התובע לתשלום פיצויים על פי פקודת הנזיקין, בגין רשלנות רפואית נטענת בטיפול רפואי שניתן לו במסגרת ניתוח פלסטי להסרת צלקות בעור פניו.
מבוא; עובדות המקרה
1. התובע, יליד 7.8.64 ונשוי, נפצע בפניו באזור הלסת השמאלית התחתונה, כתוצאה מאירוע ירי, ביום 20.6.95. בשל פציעה זו, נותרה בפניו צלקת בצד השמאלי של פניו, באזור הסנטר - מתחת לשפה, ופס צלקתי בתחתית הגרון. בגין אירוע הירי ופציעתו, הגיש התובע תביעה בבית משפט השלום בכפר סבא, כנגד משטרת ישראל, באשר הפציעה ארעה במהלך מרדף משטרתי שנוהל אחריו.
2. משך שנים רבות חי התובע עם צלקות פנים אלו, עד שגמלה בליבו ההחלטה לגשת לקבל ייעוץ להסרת אותן צלקות. משכך, פנה התובע לבית החולים מאיר, וזומן לוועדות רפואיות בבית החולים. ביום 8.2.06 הוזמן התובע לוועדה בבית החולים, בה נכחו שלושה רופאים מומחים, אשר בחנו את מצבו, התייעצו בעניינו, ובסופו של דבר, הודיעוהו כי ניתן לתקן את מצב צלקות פניו בניתוח בהרדמה כללית, לכריתת האזור המצולק בלחי שמאל, שבמקומו יושתל מתלה עור משוער.
3. עובר לביצוע הניתוח, הופנה התובע, ביום 9.2.06, למומחה פה ולסת, לוודא כי אין מניעה לביצוע הניתוח, והמומחה אישר כי אכן אין מניעה לבצעו. ביום 12.7.06 אושפז התובע בבית החולים באשפוז יום, ונותח בפניו. התוצאה הסופית שהתקבלה לאחר הניתוח הינה, כטענת התביעה, צלקת עבה ביותר, מגרדת וכואבת, שהינה תוצאה גרועה הרבה יותר מהמצב ממנו סבל התובע עובר לניתוח, ומכאן התביעה דנא.
טיעוני התובע
4. לטענת התובע, כאשר נועץ עם רופאי הוועדה המיוחדת שהתכנסה בעניינו בבית החולים מאיר, הוסבר לו כי האזור השמאלי של פניו "יתוקן", כך שיכוסה וכל שיוותר יהיה פס קטן בלבד. מאחר שממילא היה לו פס צלקתי בגרון, שאל התובע את הרופאים לגביו, ונענה כי לאחר הניתוח יישלח לרופא, שיעשה קעקוע בצבע שיער פניו, כך שהפס הצלקתי יטושטש. עוד נאמר לו לטענתו, כי המדובר באשפוז יום, וכי בחלוף יומיים או שלושה, יוכל לשוב לעבודה.
5. התובע טוען כי לא הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בניתוח, הסיכויים להצלחתו, לא הובאו בפניו אופציות טיפול חלופיות, ולא נאמר לו כי באפשרותו להיוועץ במנתחים אחרים בבתי חולים אחרים, על מנת לקבל הצעות לדרכי תיקון שונות, ואולי אף עדיפות. לשיטתו, הובטחו לו תוצאות טיפול טובות, ולא הועלתה האפשרות לקבל תוצאה פחותה מכך. על סמך הבטחות אלו, נתן הסכמתו לניתוח.
6. ביום 12.7.06 אושפז בבית החולים מאיר באשפוז יום, ונותח. לטענתו, מצבו לאחר הניתוח הורע משמעותית ממצבו עובר לניתוח, כך שהצלקת נהייתה עבה ביותר, מגרדת וכואבת, והוא חש דקירות ורגישות עזה. לטענתו, צד שמאל של פניו לאחר הניתוח, נותר נפוח מאד, ואילו במורד הצוואר נותרה צלקת גדולה, שלא היתה קיימת לפני הניתוח, וזאת על אף העובדה שכלל לא נתן הסכמתו לנתח אזור זה של פניו.
7. התובע טוען כי לו היו מסבירים לו הרופאים המטפלים כי קיימת אפשרות של כשלון הניתוח, או היווצרותו של עיוות, כפי שאכן נוצר בפועל, לא היה מסכים להינתח. לדבריו, הצלקת לא הפריעה לו בדרגה כזו שהיה מסתכן בהחמרת המצב.
8. התובע סמך תביעתו על ממצאיו של פרופ' שפיר, מנתח פלסטיקאי, כפי שהובאו בחוות דעתו מיום 14.12.07, וחוות דעתו המשלימה מיום 23.1.09. בחוות דעתו, קובע פרופ' שפיר, כי "החטא החמור בו חטאו מנתחיו של התובע" בא לידי ביטוי בכך, שכמועמד לניתוח, נותר באפלה לגבי מהלך הניתוח, הסיכונים והסיבוכים האפשריים בניתוח, וכן בכך שלא הוצעו לו חלופות לשיטת הניתוח שנבחרה, ולא יידעו אותו כי קיימים ניתוחים מורכבים עם סיכויי הצלחה גדולים יותר ושיפור משמעותי יותר של מצבו.
9. מוסיף פרופ' שפיר וקובע בחוות דעתו, כי במקרה דנא, נדרשה כריתה של צלקת קרחת נרחבת בצידי הסנטר, וכיסוי האזור הכרות בקטע נרחב למדי של עור משוער. מנתחי התובע תכננו להעביר את העור המשוער מהצוואר, ואולם, כך לטענת פרופ' שפיר, מאחר שהמדובר באדם צעיר, יחסית, לא קיים עודף עור משמעותי בצוואר, ו
"קשה להאמין שיספיק לכיסוי האזור המצולק בלי להותיר עיוות קשה, וצלקת קרחת בצוואר עצמו. כדי לכסות צלקת בממדיה של זו שהיתה, יש צורך במתלה רחב וארוך מאד, ולא במתלה קטן כפי שנלקח במקרה זה".
10. זאת ועוד; פרופ' שפיר קובע גם כי מדברי התובע ומן המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, עולה כי האזור ממנו ניטל המתלה בצוואר הושאר לריפוי משני, היינו, לא כוסה במתלה נוסף או בשתל עור ממקום אחר. משכך, התפתחה באזור כוויצה שגרמה לעיוות האזור, ולצלקת היפרטרופית, כפי שנוטה להתפתח בד"כ בפצע עמוק שנותר ללא כיסוי על ידי תפירה או השתלה.
11. מומחה התובע קובע עוד כי הגם שניתן לנסות ולתקן את המעוות באמצעות הכנסת מותחני עור ללחי או לצוואר משמאל, הרי שבמקרה דנא סיכויי הצלחת ניתוח מעין זה, קטנים משמעותית מאלו שהיו עובר לניתוח שעבר התובע. בסיכומו של דבר, קובע המומחה כי הניתוח שעבר התובע כשל, מצבו החמיר, ונגרם לו עיוות של אזור הסנטר והלסת התחתונה, אשר בגינם יש לקבוע נכותו בשיעור 20% לפי סעיף 75[2]ג'. פרופ' שפיר מסר את חוות דעתו המשלימה כאמור, המתייחסת לחוות דעת מומחה הנתבעת, ועל כך התייחסות בהמשך.
12. לפיכך טוען התובע להעדר הסכמה מדעת, תקיפה, והתרשלות מצד הנתבעת כלפיו במהלך בחירת דרכי הטיפול בו, בשל העובדה כי נטעו בו הבטחות שווא, לפיהן המדובר במקרה פשוט שניתן לפתור בניתוח, וכי התוצאה היחידה שניתן להשיג הינה שיפור במצב הקיים, בלי להעמידו על הסיכונים הקיימים, ובלי לפרוש בפניו את שאר דרכי הטיפול הקיימות במקרה כגון דא.
טיעוני הנתבעת
13. הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענות התובע כלפיה, לרבות חוות דעת המומחים מטעמו. לשיטת הנתבעת, אין כל בסיס לטענת התובע לפיה עובר לניתוח מדובר היה בצלקת קטנה ופס צלקתי דק באזור הגרון, אלא מדובר היה בצלקות משמעותיות ביותר, נרחבות ומכוערות בפנים ובצוואר, שגרמו לעיוות פניו וצווארו, וגרמו לו לסבל רב. לשיטתה, זו הסיבה בעטייה פנה התובע מלכתחילה לבירור האפשרות לתקן את מראה פני הצלקת.
14. הנתבעת טוענת כי אין להתעלם מהעובדה שהתובע הגיש תביעה בבימ"ש השלום בכפר סבא כנגד משטרת ישראל בגין פציעתו, וכי לתביעה זו צרף התובע שתי חוות דעת רפואיות; האחת מטעם ד"ר ברק בתחום פה ולסת, והשניה מטעם ד"ר פריד, בתחום הכירורגיה הפלסטית. לשיטתה של הנתבעת, אין להתעלם מחוות דעת אלו שהוגשו מטעם התובע, ואשר בהן נרשם מפורשות כי המדובר בצלקות נרחבות בפנים שגורמות לא-סימטריה בולטת בפנים, חוסר תחושה בשפה וסנטר שמאל, וכאבים בלסת התחתונה המקרינים למחצית הפנים השמאלית והראש כולו.
15. הנתבעת טוענת כי התובע ניסה להסתיר מידע ממנה ומבית המשפט, ולא סיפר כי בעברו נבדק על ידי מומחה, ואף הגיש חוות דעת במסגרת אותו הליך שניהל בבית המשפט בכפר סבא, ולשיטתה אין להתעלם מהמשמעות של דרך התנהגותו חסרת תום הלב של התובע.