1 ביום 16.3.99 נסע התובע, ביחד עם עוד ארבעה אחרים, ברכב מסוג סובארו שמספרו 15-416-15 ושהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1 וצד ג' מס' 1, יוסף ניאזוף (להלן - "
ניאזוף").הרכב היה מעורב בתאונת דרכים במהלך נסיעה בבאר-שבע. בתאונת הדרכים נפגע התובע בגופו ומכאן תביעתו לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. התביעה המקורית הוגשה כנגד ניאזוף וכנגד הנתבעות 2 ו-3, אשר ביטחו את הנהיגה ברכב (להלן - "
המבטחות"). מכיוון שהמבטחות העלו טענה לפיה לא היה כיסוי ביטוחי בעת האירוע, הוגש כתב תביעה מתוקן שבו נתבעה גם הנתבעת מס' 4 (להלן - "
קרנית") למקרה שאכן ייקבע שלא היה כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה שהוצאה על ידי המבטחות.
טענת המבטחות היא, כי אין כיסוי ביטוחי מחמת העובדה שהיה מדובר ברכב מושכר. המבטחות טענו עוד, כי ניאזוף לא היה זה שנהג ברכב, אלא נהג בו אדם אחר בנסיבות שגם הן הביאו להעדר כיסוי ביטוחי. על טענה אחרונה זו לא חזרו המבטחות בסיכומיהן ולעניין טענת העדר הכיסוי הביטוחי מתבססות המבטחות רק על הנימוק שהיה מדובר בנסיעה ברכב מושכר. אין מחלוקת שאם אכן הרכב היה מושכר, חל החריג בפוליסה לפיו הכיסוי הביטוחי לא יחול כאשר השימוש ברכב נעשה על יסוד חוזה השכרה.
קרנית, מצדה, שלחה הודעה לצדדים שלישיים. ההודעה נשלחה לניאזוף וכן לבני הזוג חיים ואילנה שרנשי, אשר נטען כי הם שהשכירו את הרכב לנוסעיו, או למי מהם.
2. בהסכמת כל בעלי הדין נבחנו תחילה נזקיו של התובע. בענין זה מונו על ידי בית המשפט שבעה מומחים רפואיים, אשר חיוו דעתם לגבי נכותו של התובע (פרופ' מרין, בתחום רפואת העיניים, קבע כי לתובע נכות בשיעור 35%; פרופ' הדני, בתחום הנוירולוגיה, קבע כי לתובע נכות בשיעור 25%; ד"ר אהרונסון, בתחום הפסיכיאטריה, קבע כי לתובע נכות בשיעור 35%, הכוללת את הנכות הנוירולוגית הנ"ל; ד"ר הרמתי, בתחום רפואת הפה והלסת, קבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10%; ד"ר מושיוב, בתחום האורתופדיה, קבע כי לתובע נכות בשיעור 18%; ד"ר גיא, בתחום אף-אוזן-גרון, קבע כי לתובע נכות בשיעור 10% וד"ר טוכמן, בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע כי לתובע נכות בשיעור 20% בגין צלקות בכל הגוף ובשיעור 10% בגין צלקות בפנים.
לאחר קבלת חוות הדעת הגיעו כל בעלי הדין לידי הסכם פשרה לפיו ישולמו לתובע פיצויים בסכום כולל של 1,170,004 ש"ח, מעבר לתשלומים התכופים ששולמו ומעבר להיוון קצבת הנכות הכללית המשתלמת לו על ידי המוסד לביטוח לאומי. להסכם הפשרה ניתן ביום 24.10.04 תוקף של פסק דין חלקי.
נותרה לדיון שאלת החבות, האם אכן חל החריג השולל כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה שהוציאו המבטחות, חריג שמקורו בטענה לפיה הרכב הושכר, ובמקרה כזה החבות כלפי התובע מוטלת על קרנית ויש צורך לדון גם בהודעה לצד השלישי ששלחה קרנית לנהג ולמי שהשכירו את הרכב; או שמא לא הוכח שהמדובר בנסיעה ברכב מושכר, ואז החבות לפצות את התובע מוטלת על המבטחות. במקרה כזה דין התביעה נגד קרנית להדחות, וממילא תידחנה גם ההודעות לצדדים השלישיים.
3. בענין השאלה שבמחלוקת, נשמעו כל העדויות בעל פה, מבלי שהוגשו תצהירי עדות ראשית, ובעלי הדין גם סיכמו בעל פה את טענותיהם.
העידו לפני שלושה מתוך חמשת נוסעי הרכב: התובע, ניאזוף ומר אברהם בן-חמו (להלן - "
בן-חמו"). בנוסף נשמעה עדותם של מר דוד אוזן (להלן - "
אוזן"), של הצד השלישי מס' 2, מר חיים שרנשי (להלן - "
שרנשי") ושל חוקרים מטעם המבטחות (מר אלדד צחי ומר ליאור נחום).
4. התמונה הכללית המתקבלת מעדויותיהם של נוסעי הרכב, של אוזן ושל שרנשי, היא כדלהלן: כל נוסעי הרכב היו תלמידים באותה ישיבה בירושלים, אם כי לא היו בני אותו הגיל, ולדברי התובע היכרותו שלו עם יתר הנוסעים היתה מוגבלת. בן-חמו עמד להינשא והנסיעה לבאר-שבע אורגנה לשם איסוף כספים במטרה לסייע לבן-חמו לקראת נישואיו. בתחילה הכוונה היתה שלנסיעה יצטרף חבר אחר של הנ"ל, יוסי בצרי, אשר אביו משמש בתפקיד רב בבאר-שבע ואשר היה אמור לשכנע את בני קהילתו לתרום כסף עבור בן-חמו. מסיבה כלשהי ביקש אותו יוסי בצרי מהתובע להחליפו בנסיעה. הפנייה לתובע דווקא נעשתה על רקע העובדה שבני משפחתו התגוררו בבאר-שבע והוא הכיר את העיר והיה יכול להדריך את חבריו בדרכם, מה גם שהתובע עצמו היה מעונין להגיע לביתו כדי להצטייד בנעליים לקראת טיול מתוכנן.
לנסיעה הצטרפו גם אביגדור יחזקאל, אשר היה מי שנהג ברכב בעת הנסיעה מירושלים לבאר-שבע, ניאזוף, אשר נהג ברכב בעת התאונה, בן-חמו ותלמיד ישיבה נוסף בשם מאיר מניר.
עולה מהעדויות, כי בתחילה פנה בן-חמו לאדם בשם שמעון ביטון (להלן - "
ביטון"), אשר למד בעבר באותה ישיבה, אך "סולק" ממנה, ובמועד הרלוונטי התגורר בביתו של שרנשי. בן-חמו ביקש מביטון כי זה ישאיל את רכבו לצורך הנסיעה. ענין זה לא הסתייע, אך ביטון פעל להשגת רכב אחר, הוא הרכב שהיה מעורב בתאונה. רכב זה היה בבעלותו של שרנשי, וביטוח החובה נעשה על שם רעייתו, צד ג' מס' 3, הגב' אילנה מלכה שרנשי (להלן - "
אילנה"), ועל כך אין מחלוקת (עמ' 81 לפרוטוקול).
בן-חמו ביקש מאוזן, שגם הוא למד בישיבה, לגשת לביתו של שרנשי ולקבל את הרכב. אוזן הלך מהישיבה לביתו של שרנשי, קיבל את הרכב, נהג בו חזרה לישיבה ומסר את המפתחות לבן-חמו. אוזן עצמו לא הצטרף לנסיעה לבאר-שבע. לאחר מכן התארגנה החבורה לנסיעה.
על פי עדויות נוסעי הרכב, כמו גם על פי עדותם של אוזן ושל שרנשי, הרכב לא הושכר כלל, לא ניתנה לשרנשי או לכל אדם אחר כל תמורה עבור השימוש בו, והדבר נעשה כ"טובה", לבקשתו של ביטון, וכדי שניתן יהיה לקיים את אותה מצווה של איסוף כספים לטובת החתן המיועד, בן-חמו.
5. אין מחלוקת כי שרנשי היה מעורב, בתקופה הרלוונטית, בהשכרה בלתי חוקית של כלי רכב. ענין זה עורר את חשדן של המבטחות וגרם לכך שהן ערכו חקירה מקיפה ביותר באשר לנסיבות הנסיעה ברכב וקבלתו משרנשי. בגדר חקירה זו נחקרו על ידי חוקרי המבטחות שנים-עשר מעורבים! (עמ' 77, ש' 6-7 לפרוטוקול). על אף חקירה מקיפה זאת, אין בידי המבטחות ראיה ישירה שבכוחה לבסס טענה שהרכב הושכר. המבטחות מבססות את טענתן בנדון על החשד שמקורו בעובדה ששרנשי אכן היה מעורב, בתקופה הרלוונטית, בעסק של השכרה בלתי חוקית של כלי רכב, כמו גם על סתירות ותמיהות שמצא בא-כוחן בעדויות המעורבים ועל הטענה כי לכל המעורבים היה אינטרס מובהק לטשטש את האמת ולהסתיר את העובדה שהרכב הושכר.
מאידך, קרנית, ניאזוף ושרנשי טוענים, כי לא הובאה לפני בית המשפט כל ראיה שבכוחה לבסס את קיומו של החריג השולל כיסוי ביטוחי, לא ראיה ישירה וגם לא ראיה עקיפה, וכי יש לדחות את טענת המבטחות.
אין מחלוקת כי על המבטחות מוטל הנטל להוכיח קיומו של החריג לכיסוי הביטוחי שמקורו בהשכרת הרכב (רע"א 143/98
דיב נ'
הסנה חב' ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נג(1), 450). עם זאת, המבטחות הצביעו על מצבן הקשה, כמי שאין לו דרך לעמוד באופן ישיר על מהלך הדברים עובר לתאונה, כמי שאמורות להתגבר על גירסאות מתואמות של בני חבורה אחת, אשר יש להם אינטרס משותף לטשטש את עובדת ההשכרה, כדי שלא ייווצר מצב שחברם ניאזוף ו"מיטיבם" שרנשי, יהיו חשופים לסיכון משמעותי ביותר של חיוב בסכומי כסף ניכרים. כפי שאף צויין ברע"א 143/98 הנ"ל: "העובדה כי נטל השכנוע מוטל על המבטח, אין פירושו של דבר כי המבוטח פטור בלא כלום ... על פי עקרונות דיני הראיות הכלליים, מאחר ודבר ההסעה בתמורה או שלא בתמורה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנוהג ברכב, הוא נושא בנטל הבאת הראיות ... לכן, אם נמנע מלהביא ראיה כלשהי בדבר הסעה שלא בתמורה, הוא עלול לשאת בסיכון כי תביעתו תידחה על יסוד כמות הוכחה מופחתת מצד המבטח בדבר הסעה בשכר" (שם, עמ' 455-456). לענין זה מוסיפות המבטחות וטוענות, כי יש לזקוף לחובת בעלי הדין האחרים את העובדה שביטון, שחלקו בפרשה היה מרכזי לטענת המבטחות, לא הובא למתן עדות, בעוד ששמו נודע לראשונה למבטחות, כמעורב בפרשה, רק ביום שמיעת הראיות.
לשיטת המבטחות, טענתן בדבר השכרת הרכב הוכחה על יסוד מארג של ראיות נסיבתיות, תוך שלילת מהימנותם של העדים המעורבים. מסקנתי היא, שהראיות הנסיבתיות עליהן הצביעו המבטחות אינן מוליכות בהכרח למסקנה אותה ביקשו המבטחות להסיק, והאפשרות האחרת אף סבירה יותר מהאפשרות שהיה מדובר בהשכרה, מה גם שאין מקום לדחות את גירסת המעורבים מחמת חוסר מהימנות.
6. מעבר לעדויות שנשמעו בבית המשפט, הוגשה הודעה שמסר ניאזוף במשטרה, ימים ספורים לאחר התאונה, ביום 23.3.99 (ת/1). להודעה זו משקל מיוחד, שכן היא נמסרה סמוך לאירוע ולפני שהיה ברור כי המבטחות חושדות לגבי נסיבות הנסיעה. בהודעה זו נרשם מפיו של ניאזוף, כדלהלן: "הרכב שנסענו בו הוא לא שלי, הוא של חבר של בחור בשם בן-חמו שהיה איתי ברכב". עוד מספר ניאזוף, כי הנסיעה היתה "לצורך איסוף כסף לחתן", כלומר מטרה זו של הנסיעה נמסרה מיד לאחר התאונה. אכן, ניאזוף אינו מפרט מי הוא חברו של בן-חמו, דהיינו - מי הוא בעל הרכב. אין הוא מזכיר את שמו של ביטון או את שמו של שרנשי, ובא-כוח המבטחות טען, כי ענין זה קשור אף הוא לאותה מגמה של טשטוש והסתרה עליה עמד.
אינני סבור שניתן ללמוד מההודעה ת/1 את שביקש ללמוד עו"ד כרמלי. ניאזוף לא נשאל על ידי השוטר שחקר אותו שאלות הנוגעות לסוגיות שיש להן חשיבות בהליך דנן, שכן החוקר התמקד בפרטי התאונה עצמה, כדי לברר כיצד אירעה ומי אחראי לה. ניאזוף לא הסתיר כי בעל הרכב הוא חברו של בן-חמו, ונתון זה מתיישב עם העדויות שנשמעו בבית המשפט לפיהן בן-חמו אכן פנה לביטון והרכב הושג באמצעות ביטון. אינני סבור כי יש משמעות לאי הזכרת שמותיהם של ביטון ושל שרנשי. כאמור, ניאזוף אף ציין מיד, כי מטרת הנסיעה היתה איסוף כספים לטובת חתן. לטעמי, לנתון זה יש משמעות, שכן לא מדובר בנסיעה לצורך בילוי וכו', אלא לשם קיום מצווה הכרוכה באיסוף כספים, והאפשרות שנסיעה זו תחייב הוצאה כספית לצורך שכירת רכב, סבירה פחות מהאפשרות שהנוסעים יבקשו לשאול רכב, כדי לא להיכנס להוצאות. גם הרכב הנוסעים, שלא היו כולם חברים קרובים, אלא התאספו במידה מסויימת באקראי, מצביע על כך שסביר יותר שקבלת הרכב לא היתה כנגד תשלום, מה גם שלא ניתן להצביע על אחד מהנוסעים כמי ששילם עבור שכירת הרכב: אין כל ראיה שמי מהם שילם וגם אין ביניהם "מועמד טיבעי" לשאת בתשלום שכזה. אין גם כל ראיה, ישירה או עקיפה, ממנה ניתן להסיק כי הסכום הדרוש לשכירת הרכב נאסף מכמה מקורות.