פסק-דין בתיק ת"א 14086-12-09

מבוא

1.         תביעה זו שעילתה פיצויים בגין הפרת חוזה הינה חוליה נוספת בשרשרת התדיינויות בין התובע, עבד אלחמיד יעקב חסונה, חקלאי תושב העיר לוד (להלן: " התובע"), לבין הנתבע, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל" או " הנתבע"), בעניין תשלום פיצויים בגין הפקעת מקרקעין שהיו שייכים לתובע והופקעו לצורך הקמת פרויקט נתב"ג 2000.

רקע עובדתי

2.         ביום 30/4/94 פורסמה על ידי שר האוצר הודעה על הפקעה לצרכי ציבור, המתייחסת למקרקעין בשטח של כ- 10.5 דונם שהיו בבעלות התובע (להלן: " המקרקעין המופקעים"). המקרקעין המופקעים נמסרו לנתבע בשנת 1997.

3.         לאחר שלא שולמו פיצויי הפקעה, עתר התובע לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בה"פ 1668/97 (להלן: " התובענה הראשונה"), שעניינה תשלום פיצויים בגין הפקעה.

ביום 29.7.2000 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה (נספח א' לתביעה, להלן: " הסכם הפשרה הראשון"), לפיו הפיצויים בגין המקרקעין המופקעים ינתנו על דרך של העברת מקרקעין חלופיים לבעלות התובע ורישומם על שמו. הסכם הפשרה אושר וניתן לו תוקף של פסק דין (נספח ב' לתביעה). על פי הסכם הפשרה הראשון, התובע היה זכאי לקבל תמורת המקרקעין המופקעים את המקרקעין הידועים כמגרש 21A בשטח של 2500 מ"ר המהווים חלק מחלקה 51 בגוש 3986 בלוד (להלן: " המקרקעין"). עוד נקבע בהסכם הפשרה כי על המינהל לרשום את המקרקעין על שם התובע, לא יאוחר מתום 18 חודש מיום קביעת שווים כאמור בסעיף 5ב' להסכם הפשרה - מועד שחל ביום 24.1.2004 (סעיף 7 לתצהיר העד יעקב חסונה).

4.         משהמקרקעין לא נרשמו על שם התובע, כמתחייב מהסכם הפשרה הראשון שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, הגיש התובע תובענה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, ה"פ 409/06 (להלן: " התובענה השניה"), במסגרתה ביקש להצהיר כי על המינהל לרשום את המקרקעין על שמו על אתר.

ביום 21.6.2006 נחתם הסכם פשרה נוסף (נספח ו' לתביעה, להלן: " הסכם הפשרה השני"), במסגרתו התחייב המינהל לבצע את רישום המקרקעין על שם התובע, עד ליום 1.12.2008, כפי שנאמר בסעיף 3 להסכם הפשרה השני: "על המשיב (המינהל - ב.ט) לבצע הרישום המלא של זכויות הבעלות במקרקעין על שם המבקשים וזאת לא יאוחר מאשר עד לתאריך 1 דצמבר 2008. התאריך של ה- 1 בדצמבר 2008 הינו תאריך סופי ואחרון. אי ביצוע הרישום עד למועד זה יראה לכל דבר וענין כאי קיום פס"ד של בית משפט".

גם הסכם הפשרה השני אושר וניתן לו תוקף של פסק דין (נספח ו' לתביעה).

5.         והנה - גם במועד הנקוב בהסכם הפשרה השני - 1.12.2008 - המקרקעין טרם נרשמו על שם התובע חרף התחייבותו המפורשת של המינהל, התחייבות נוספת שקיבלה תוקף של פסק דין.

6.         ביום 10.12.2009, הוגשה התביעה דנן שעניינה תשלום פיצויים בגין הפרת חוזה, קרי: הפרת ההתחייבות לרשום את המקרקעין על שם התובע בהתאם להסכמי הפשרה שקיבלו תוקף של פסק דין. התובע העמיד את סכום התביעה  על סך של 4,141,886 ש"ח, נכון ליום הגשתה.

7.         במהלך ההתדיינות בתביעה פעל המינהל לסיום הפרצלציה וזו נרשמה ביום 10.8.2010.

ביום 24.7.2011, מסר המינהל לתובע את שטרי המכר החתומים לצורך רישום הזכויות במקרקעין על שמו (סעיף 10 לתצהיר גב' אילת חי מטעם המנהל ועמ' 43 לפרוטוקול).

טענות התובע

8.         התובע תמך תביעתו בתצהיר בנו, יעקב חסונה (להלן: " יעקב"), שהעיד כי טיפל בשם אביו בעניינים הנוגעים לתביעה. כן הוגשו חוות דעתם של השמאי רונן כהן (להלן: " השמאי כהן") ומהנדס מנשה דגן (להלן: " מהנדס דגן").

9.         התובע טוען כי העובדה שהמקרקעין לא נרשמו על שמו, גרמה לקשיים ועיכובים בקבלת היתר בנייה ולנזקים כבדים כתוצאה מעיכוב זה. התובע ציין כי למרות שבהסכם הפשרה השני, נאמר כי התובע הינו "הבעלים היחיד והבלעדי של המקרקעין והוא זכאי ורשאי לנהוג בהם מנהג בעלים ולבצע בהם כל פעולה אשר בעלים במקרקעין רשאי לבצע", חלו עיכובים בהוצאת היתר הבניה שכן הועדה המקומית לתכנון ובניה לוד (להלן: " הועדה המקומית"), דרשה שהבעלים הרשום עצמו יחתום על הבקשה להיתר בניה וחתימת הנתבע ניתנה רק לאחר פניות חוזרות ונשנות ועיכובים ממושכים.

העיכוב השני נגרם על פי הנטען, בשל דרישת הועדה המקומית לתשלום הוצאות הפיתוח כתנאי לקבלת היתר הבניה - תשלום שהחובה לשלמו, על פי הוראות הסכם הפשרה הראשון, היתה מוטלת על המינהל.

10.        התובע טוען כי הינו זכאי לפיצוים בגין הפרת ההתחייבות לרישום המקרקעין על שמו במועדים המפורטים, הן בהסכם הפשרה הראשון והן בהסכם הפשרה השני וכי נזקו מתבטא בעיכוב של שלוש וחצי שנים בקבלת היתר בניה, מה שגרם לאובדן דמי שכירות בתקופת העיכוב האמורה. התובע מוסיף וטוען כי משהמקרקעין לא נרשמו על שמו, נמנעה ממנו האפשרות לקבל מימון מהבנקים כנגד שיעבוד המקרקעין כבטוחה. לפיכך נאלץ לטענתו להקים את המבנה תוך ניצול אמצעים אישיים ובשל כך לא ניצל את מלוא זכויות הבניה כך שנגרם לו נזק נוסף המתבטא באבדן דמי שכירות נוכח בניית מבנה קטן מהמותר.

11.        בנוסף עותר התובע לפיצויים בגין נזקים פיזיים שהתגלו במקרקעין  ובכללם  קיומה של פסולת בגבול המקרקעין, מה שחייב הוצאות לצורך הרחקת הפסולת והוצאות דיפון יתרות.  כן נטען לקיום פסולת קבורה במקרקעין, מה שמהווה פגם נסתר שהתגלה רק בעת ביצוע החפירות במקרקעין ובעטיו נגרמו הוצאות לצורך פינוי הפסולת.