1. תביעה כספית בשל חוב כספי עבור כרטיסי טיסה שלא שולם. התובעת הינה חברה פרטית, העוסקת בעיקר בשיווק ומכירת כרטיסי טיסה לחו"ל. הנתבעת 1 (להלן: "
הורייזן" או "
החברה") הוקמה בשנת 2004 ועסקה עד לשנת 2008 בתחום החממות והחקלאות ושיווקן בעולם. הנתבעים 2 ו-3 (להלן: "
עמוס" ו"
גיל"), הינם בעלי מניות בחברת Orgil International Corp. המחזיקה ב-50% ממניות החברה והם גם שימשו בעבר כמנהלי הורייזן. הנתבעים 5, 6, 8, 9 היו עובדיה של הורייזן (להלן: "העובדים"). כל העובדים, לרבות בעלי המניות, טסו לחו"ל במסגרת עבודתם בחברה, לאחר שהתובעת רכשה עבורם את כרטיסי הטיסה. אולם תמורת הכרטיסים לא שולמה לה. כנגד הנתבעים 7 ו-10, שהיו אף הם עובדי החברה, ניתן פסק דין באין הגנה ביום 25.03.09. בהתאם, ולאר שנתבעים אלה עמדו בהסדר חוב שהושג מולם, תוקן כתב התביעה והופחת סכומה (הצהרת ב"כ התובעת בישיבת 4.11.09). פסק דין שניתן כנגד הנתבע 5 - בוטל בהסכמה. ההליכים כנגד החברה עוכבו מכוח צו פירוק (החלטה מיום 7.4.09).
התובעת מתארת כי הקשר בין הצדדים החל עוד בשנת 1998, טרם הקמת הורייזן, עת פנו גיל ועמוס לתובעת, וביקשו כי תנפיק עבורם כרטיסי טיסה לפי צרכי החברה. מאז הקמתה של הורייזן ב-2004, החלו לפנות גם יתר עובדי החברה לתובעת בבקשה להנפיק להם כרטיסי טיסה ליעדים שונים בעולם.
2. לטענת התובעת, נהגו עובדי החברה לרכוש ממנה כרטיסים ליעדים שונים בחו"ל, כאשר כל עובד נהג להזמין את הכרטיסים בעבור עצמו, בין באופן עצמאי ובין באמצעות מזכירות הורייזן. בהתאם, המצאת הכרטיס התבצעה ישירות לאותו עובד, לרוב בדוא"ל האישי. אין חולק, כי העובדים עשו שימוש בכרטיסי טיסה אלו, אולם תמורת הכרטיסים אשר הוזמנו מחודש יולי 2008 ועד לאמצע חודש אוקטובר 2008 לא שולמה לתובעת עד היום. התובעת מדגישה, כי היא שילמה את תמורת כרטיסי הטיסה לחברות התעופה עוד בטרם קבלת התשלום מהורייזן, שכן ההסדר המקובל בענף הינו שוטף+15, ואל מול הורייזן פעלה בהסדר של שוטף+60. לעניין זה טענו גיל ועמוס כי אינם יודעים מהם נהלי העבודה של התובעת (עמ' 18 ו-26 לפר') ומכל מקום אין לסוגיה זו כל נפקות לענייננו. סה"כ העמידה התובעת את יתרת הסכומים שלא שולמו לה על 77,565 ש"ח, נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן.
לטענת התובעת, פנתה מספר פעמים להורייזן ולעובדיה וביקשה לקבל את התשלום בעבור כרטיסי הטיסה שהונפקו, אך לא זכתה למענה, למעט אמירותיהם של גיל ועמוס כי ידאגו לתשלום וסילוק מלוא החוב. התובעת אף מציינת שיחה מפורשת עם גיל, ממנה היא גוזרת את חבותו, בה הבטיח כי יערוב אישית לכך שמלוא חובותיה של הורייזן או עובדיה ישולמו במלואם.
3. ביום 20.11.08, מונה עו"ד רון חכים לכונס נכסים של הורייזן, וביום 06.04.09 ניתן כאמור צו לפירוק החברה. בהתאם, עוכבו ההליכים כנגד החברה בהחלטה מיום 07.04.09. התובעת טוענת כי גיל ועמוס ידעו מהו מצבה הכלכלי של החברה ולכן משהחליטו בסוף שנת 2008 לרכוש כרטיסים מהתובעת תוך ידיעה שאין לחברה היכולת לשלם עבורם, מן הדין לחייבם באופן אישי. באשר לעובדים היא טוענת, כי חלק מהם עשו שימוש בכרטיסים לצרכים אישיים, ועל כן עליהם לשאת בתשלום באופן אישי.
4. לטענות אלו השיבו הנתבעים (בכלליות האומר) כי במסגרת פעילותם בחברה, טסו מידי פעם לחו"ל עבור הורייזן ומטעמה. לשם כך נהגה הורייזן להזמין באמצעות מי ממנהליה או עובדיה- אך בשמה ומטעמה- את כרטיסי הטיסה מהתובעת. לטענתם, התובעת ידעה כי כרטיסי הטיסה מוזמנים ע"י הורייזן וכי מי שאמור לשלם על כרטיסי הטיסה היא הורייזן בלבד, ללא קשר לזהות המזמין וזהות הטס, ובהתאם אף הנפיקה לה חשבוניות בגין כרטיסי הטיסה. הנתבעים מדגישים כי הן ההזמנות, הן התשלום והן החשבוניות הוצאו ע"ש החברה ועל כן אין כל סיבה לחייב אותם אישית בעלות הכרטיסים. יתרה מכך, התובעת לא דרשה ולא קיבלה ערבות מהנתבעים ואף לא התנתה את מתן השירותים בערבות כלשהי. על כן, ככל שמגיעים לתובעת סכומים כלשהם, עליה לפנות להורייזן.
דיון
5. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר שלומי ניסימוב (שנחקר), מנהל התובעת בתקופה הרלבנטית- ת/1.
מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מר גיל רון תורג'מן (נ/8), מנהל הורייזן; ותצהירו של מר טיכאוור עמוס (נ/11), מנהל בהורייזן ובעל מניות בחברה המחזיקה ב 50% ממניותיה. שני האחרונים נחקרו.
כמו כן הוגשו מטעם הנתבעים תצהירי העובדים איתן מיטל הנתבע 5 (נ/10), מר קטן אהרון- הנתבע 4 (נ/13), ומר ערן פישר, הנתבע 9 (נ/14). התובעת וויתרה על חקירת העובדים (הודעה מיום 3.3.10).
לגבי נתבע 6 ב 4.11.09 הודיעה ב"כ התובעת כי לא הצליחה לבצע מסירה לנתבע 6. ניתנה החלטה לפיה אם לא תבוצע מסירה בתוך 60 יום תימחק התביעה נגדו מחוסר מעש. הוגשה בקשה למתן פסק דין נגדו על יסוד הדבקה. ב 27.1.10 ניתנה החלטה לפיה איני מסתפק בהדבקה ואישרתי תחליף המצאה בנוסף להדבקות שבוצעו על דרך פרסום יומיים רצופים בעתון יומי. קבעתי כי ניתן יהא לבקש פסק דין באין הגנה כאשר יוכח תחליף ההמצאה. הדבר לא התבקש, היינו ביחס לנתבע 6 אין ממילא המצאה כדין
ואני מורה על מחיקת התביעה נגדו בהמשך להחלטות מ 4.11.09 ומ 27.1.10.
נתבע 8 לעומת זאת (מר מורו נטלינו), הגיש כתב הגנה, אך בשלב מסוים נותק הקשר בינו לבין בא כוחו, שהודיע ב 22.12.03 כי נתבע זה עובר כשכיר במדינת מקסיקו כשנה וחצי וביקש לשחררו מייצוג. בישיבת 23.2.10 ניתנה החלטה לפיה אחליט בבקשה לשחרור מייצוג רק לאחר שייקבע התיק לשמיעה. לא ניתנה אמנם בסופו של יום החלטה בבקשה זו, אך במקביל אזכרתי מראש שהדין הוא שתובע אינו אמור להמתין לנתבע שנסע לחו"ל; ומאחר ובשלב זה לא שוחרר עו"ד טולדנו ולא היה צפוי להשתחרר לפי החלטתי עד לאחר קביעת התיק לשמיעה, ומאחר ושלוחו של אדם כמותו, הרי שבמידה ולא תבוא התייצבות של הנתבע 8 לישיבת ההוכחות שתקבע , אראה בו כמי שזומן כדין. הנתבע 8 אכן לא הגיש תצהיר ואף בא כוחו לא התייצב, ולא הוגשו סיכומים. לא התבקש נגדו פסק דין בהיעדר התייצבות. הדין ביחס לנתבע זה איפוא הנו כדינו של כל נתבע שאינו מגיש סיכומים. ההלכה קובעת שכלפי נתבע שכזה ניתן לתת פסק דין על סמך החומר שבתיק. נתבע שכזה כמובן נוטל סיכון (על אחת כמה וכמה משעה שלא טרח להגיש תצהיר), שכן מוותר הוא על הזכות לשכנע את ביהמ"ש בסיכומי טענות סדורים, בצדקת עמדתו. אלא שאין ליתן נגדו פסק דין רק בגין אי הגשת הסיכומים אלא יש להיזקק לחומר הראיות שבתיק. אקדים ואציין כי באתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות , בכלל, ונגד העובדים בפרט. דינו של הנתבע 8 אינו שונה מזה של יתר העובדים. משכך, תדחה אף התביעה נגדו. אולם כמובן בלא צו להוצאות, משעה שלא טרח להגיש תצהיר, להתייצב או להגיש סיכומים.
מיהו בעל החוב?
6. ראשית מצאתי לנכון לדון בסוגיית היריבות - האם מדובר בחבות של החברה או שמא גם של העובדים הספציפיים שעל שמם נרכשו הכרטיסים. כפי שאראה בהמשך, מצאתי כי בעלת דברה הנכונה של התובעת היא הורייזן, והיא בלבד.
7. כאמור טענה התובעת, כי הנתבעים הם אלו שהזמינו את הכרטיסים מהתובעת, הם אלו שבחרו את מקומות הישיבה, שעת הטיסה וכיו"ב, ובהתאם- נשלחו הכרטיסים אליהם באופן אישי. לטענתה, לא הכירה את האצטלה המשפטית תחתיה מתכסים הנתבעים שכן התאגיד שעל שמו הונפקו החשבוניות הינו חסר חשיבות במישור היחסים בין הצדדים, שלטענתה התבסס על קשר אישי. אף מבלי להתייחס לסוגיית הקשר האישי אציין, כי ככל שטוענת התובעת לקשרים אישיים, הרי שאלו רלבנטיים רק לגבי גיל ועמוס ולא לגבי יתר עובדי החברה. לגביהם בוודאי היה על התובעת לדעת כי הזמנת הכרטיסים מתבצעת במסגרת החברה ומטעמה. לא ברורה לי כלל הרלבנטיות לבחירת שעת הטיסה או מקומות הישיבה על ידי העובדים. האם בחירה מעין זו של מי שאמור לטוס היא שהופכת את הכרטיסים לכאלה שהונפקו עבור העובדים אישית, במקום החברה?; אלא שהתובעת הרחיבה וטענה כי לעיתים עשו העובדים שימוש בכרטיסי הטיסה לצרכים אישיים ועל כן יש לחייבם באופן אישי.
8. לכך השיבו הנתבעים וטענו, כי במסגרת עבודתם בחברה, נאלצו לטוס מידי פעם לחו"ל לשם כריתת חוזים או פעולות שיווק. מזכירות החברה, הגב' מישל מזרחי והגב' יהודית ליס, נהגו לטפל בהזמנות הכרטיסים עבור הנתבעים, בשם החברה ומטעמה. נוהל העבודה היה כך: המזכירות היו פונות לתובעת, בטלפון או בדוא"ל, ומבקשות כי תפעל להשגת כרטיס טיסה לעובד החברה הרלבנטי. התובעת היתה משיבה במייל המפרט את פרטי הטיסה. העובד הרלבנטי היה מאשר את התאמת פרטי הטיסה (שעת הטיסה, מסלול הטיסות וטיסות המשך, חברת התעופה, מקום הישיבה במטוס וכיו"ב) לאחת המזכירות, שהעבירה את האישור לתובעת. במקרים מסוימים אישר העובד את התאמת פרטי הטיסה ישירות לתובעת, אלא שהדבר נעשה מטעמי יעילות בלבד, כדי לוודא שפרטי הטיסה תואמים לצרכי העובד ולצרכי החברה. בדומה, גם תכתובת ישירה של עובדי החברה עם התובעת, ככל שנעשתה, היתה מטעמי יעילות בלבד. הנתבעים מדגישים, כי מתן האישור לפרטי הטיסה לא היווה בשום מקרה הסכמה לשלם עבור כרטיסי הטיסה במקום החברה, והם אכן מעולם לא התבקשו לשלם עבורם.
גיל העיד בחקירתו הנגדית כי טס ליעדים שונים בעולם על פי צרכי החברה, ולרוב עשה זאת במחלקת עסקים (עמ' 15-16 לפר').
גם עמוס העיד בחקירתו הנגדית כי נהג לעשות כן (עמ' 24-25 לפר'). במקביל הודה גיל כי טס לעיתים לחו"ל עם משפחתו באמצעות כרטיסים שרכש מהתובעת, אולם כרטיסים אלו מומנו באופן אישי ולא על חשבון החברה (עמ' 16 לפר'). טענה זו של גיל באה כסתירה לספקולציה שהעלתה התובעת בסיכומיה לפיה לאור העובדה שלגיל ולעמוס עסקים רבים בחו"ל ובית בקליפורניה, אזי ברור שעשו שימוש אישי בכרטיסי הטיסה, המחייבים אותם לשלם עבורם. יצויין כי אין בטענה זו דבר מלבד הסקת מסקנה בלתי מבוססת. ברי כי אין בקיום עסקיהם של עמוס וגיל בחו"ל בכדי להעיד כי טסו לשם טיפול בענייניהם האישיים ומכאן לגזור את חובתם לשלם, מה גם שטענה זו לא הוכחה ולו כזית. אך אפילו היה מוכח שבמקביל לטיסותיהם בעניינו החרה שהו עוד כמה ימים בחו"ל לצרכים אישיים, הרי מרגע שטסו במסגרת עבודתם בחברה, איני סבור שהעובדה שעובד או בעל תפקיד משלב גם הנאה או ענינים אישיים כחלק משהותו בחו"ל צריכה להקים חיוב אישי שלו לתשלום כרטיסי הנסיעות, ולו באופן יחסי או חלקי. נניח למשל שטס עובד או מנכ"ל בחברה כלשהי לכנס או פגישות עסקים בשרותה של החברה , ופגישותיו בענייני החברה מתפרסים על פני שלושה ימים. במהלך אותם שלושה ימים "מעז" העובד בשעות הפנאי גם להנות מהצגת תיאטרון, מועדון ג'ז וסיור רגלי ברובע מעניין שבעיר. האם גורע הדבר כמלוא הנימה מכך שטיסתו הלוך ושוב הוזמנה על ידי החברה?
9. כמו כן טען גיל, כמנכ"ל החברה, כי ידע בחלק מהמקרים מתי העובדים עומדים לטוס וידע כי הם משתמשים בשירותי התובעת (עמ' 17 לפר'). גם עמוס העיד כי בישיבות הדירקטוריון נהגו לאשר אישורי נסיעה של עובד מסוים ליעד מסוים, לרבות הוצאות אחרות ובתי מלון, תוך הקצאת מקורות מימון לעניין (עמ' 25 לפר'). מכאן, שטיסותיהם של העובדים היו על דעת החברה, בשליחותה ובאישורה. כמו כן העיד גיל, כי עד יולי 2008 שילמה הורייזן לתובעת בעבור כל הטיסות שהוזמנו לעובדים (עמ' 20 לפר').
10. והנה, בחקירתו הנגדית הודה ניסימוב כי ברוב הפעמים שילמה הורייזן בעבור כרטיסי הטיסה ולעיתים נדירות שילם גיל בעבור הכרטיסים. אולם גם במקרים אלו דובר בתשלום באמצעות כרטיס אשראי ועל כן ניסימוב אינו יודע אם התשלום בוצע מכיסו הפרטי של גיל או מחשבון החברה (עמ' 8 לפר'). ניסימוב גם הודה במקביל, כי החשבוניות הוצאו על שם הורייזן, כנהוג בנוהל שיצרו גיל ועמוס, אולם לטענתו אין הדבר מלמד על זהות המשלם בפועל (עמ' 8 לפר'). במקביל, אישר ניסימוב את נוהל העבודה לו טענו הנתבעים- לפיו נערך בירור בין העובדת בתובעת למול עובדי הנתבעת, כרטיסי הטיסה נשלחו בדוא"ל לחברה ולעיתים אישית לנוסע, ולעיתים נערכו גם התכתבויות עם העובדים הנוסעים עצמם (עמ' 10 לפר').