1. בתביעה דנן - שעניינה עתירה לסעד הצהרתי לפיו התובע הינו הבעלים של הקרקע הידועה כגוש 30551 (11 ירדני), חלקה 9 באדמות שכונת שועפט בירושלים (להלן: הנכס) - ניתן לראשונה פסק דין ביום 9.9.04 על-ידי סגנית הנשיא השופטת י' הכט, בו נדחתה התביעה לאחר שמיעת ראיות.
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון התקבל במובן זה שנקבע כי סוגיות משפטיות ועובדתיות מסויימות, כפי שיפורט להלן, טעונות בירור. לפיכך בוטל פסק הדין והתיק הוחזר לבית משפט זה "לבירור מחודש". ביני לביני פרשה השופטת י' הכט מכס השיפוט, והתיק הועבר למותב זה.
בדיונים שקויימו בפניי לא ביקש מי מבאי כוח הצדדים להביא עדויות או ראיות נוספות או להשלים סיכומיו, ומלבד טענה שהועלתה ע"י בא כוח התובע למתן פסק דין לאלתר נגד יורשיו של נתבע 1, משלא הגישו כתב הגנה למרות שכתב תביעה מתוקן הומצא להם, אין בפניי אלא חומר הראיות והסיכומים שהיו בפני השופטת י' הכט, עת ניתן פסק הדין על-ידה.
רקע עובדתי
2. הנכס נשוא התביעה, ששטחו 658 מ"ר ועליו בית בן שני חדרים, מטבח ושירותים - רשום בלוח התביעות של פקיד ההסדר על שם מוחמד אחמד סוילם (להלן: "מוחמד"). אין חולק, כי מוחמד היה הבעלים המקורי של הנכס, וכי מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, הוא נעדר מן הארץ כשבמשך שנים רבות היה חייל בצבא הירדני.
3. את הנכס, שהושכר לאחד רסמי שוואמה, המתגורר בו עד עצם היום הזה (להלן: "השוכר"), ניהל אביו של נתבע 1 (להלן: "חאג' סווילם") על-פי ייפוי כוח שהיה ברשותו ממוחמד. יוער כי השוכר ביקש להצטרף כנתבע לתיק דנן (בש"א 2705/99), אולם חזר בו מבקשתו בכפוף לשמירה על טענותיו כי פסק הדין שיינתן בתיק יחייב את הצדדים לו בלבד, והבקשה נמחקה בהחלטה מיום 2.12.99.
עוד יצויין, כי לאחר הגשת התביעה נפטר התובע, סובחי עומר עלקם (להלן: "התובע") והוסכם כי יורשיו יבואו בנעליו בכפוף להמצאת צו ירושה (פרוטוקול מיום 21.9.00). גם נתבע 1 ד"ר סובחי מוחמד קאסם (להלן: "נתבע 1") הלך לעולמו בסמוך למתן פסק הדין בגלגולו הראשון.
טענות הצדדים
4. בכתב התביעה נטען, כי ביום 3.5.1974 רכש התובע את הנכס ממוחמד, בעליו הרשום, וכי באותו מעמד חתם האחרון בפני הנוטריון הציבורי מר יחזקאל בטט על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הנכס לשמו של התובע. כן נטען, כי "
כנהוג במגזר הערבי" חתם מוחמד אף על ייפוי כוח בלתי חוזר ב"לשכה המסחרית" במזרח ירושלים. לשיטת התובע, העסקה דווחה לשלטונות המס, והמסים המתחייבים בגינה שולמו כדין. עוד נטען, כי סמוך לאחר החתימה על ייפוי הכוח נמסרה החזקה בנכס לתובע, וכי "
מאז שרכש את הנכס מחזיק התובע ברציפות וללא מתנגד או עוררין בשטח הקרקע שמסביב לבית, ומוסק מדי שנה את מטע הזיתים שבנכס" (סעיף 3 ג' לכתב התביעה המתוקן).
עוד נטען בכתב התביעה, כי לאחרונה נודע לתובע כי נתבע 1 טוען כי רכש את הנכס ממוחמד עוד ביום 28.6.1973, וכי בהסתמך על טעון זה הוא מכר את הנכס, ביום 22.3.1997, לנתבע 2, מונתאסר האדיה (להלן: "נתבע 2") וזאת תמורת סכום הנמוך בהרבה מהתמורה המשולמת בגין נכסים זהים בשכונת שועפט. כמו כן, לשיטת התובע, החתימות על הסכם המכר עליו הסתמך נתבע 1 - מזויפות ולנתבע 1 מעולם לא היתה חזקה בנכס.
הוסיפו יורשי התובע (להלן: "התובעים") וטענו, כי אף אם נתבע 1 רכש זכויות כלשהן בנכס ממוחמד, הרי שזכותם עדיפה, בין היתר משום שנתבע 1 פעל בחוסר תום לב וברשלנות שעה שלא דאג במשך עשרות שנים לשמור על הזכויות, בין היתר על-ידי רישומן, ובשל כך שהתובע רכש את הזכות בתמורה מלאה ובתום לב, ללא כל ידיעה על קיום זכויותיו של נתבע 1 בנכס, אם בכלל.
מהאמור מתבקש, לטענת התובעים, להסיק לענין בטלות העסקה המאוחרת בין נתבע 1 לבין נתבע 2. מכל מקום הם מציינים, כי בטרם רכישת הנכס היה נתבע 2 מודע לבעלות התובע בנכס ומשכך אף במנותק מהפגמים שנפלו בזכויות נתבע 1 בנכס, ככל שקיימות, עסקת הרכישה המאוחרת נעשתה שלא בתום לב.
5. הנתבעים מנגד העלו שורה של טענות מקדמיות לענין דחיית התביעה על הסף. כך טענו להעדר סמכות עניינית, להתיישנות ולשיהוי. לגוף הענין טענו להעדר תום לב, או למצער עצימת עיניים מצדו של התובע לענין זכויותיו של נתבע 1 בנכס.
לגרסת ההגנה, ביום 28.6.1973 רכש נתבע 1 ממוחמד את הנכס תמורת 4,250 דינר ירדני, וקיבל לידיו את החזקה בחלקה. עוד נטען, כי ביום הראשון לחודש מוחרם שנת 1390 להיג'רה (לא מצויין התאריך הגריגוריאני - ח'ב') השכיר אביו של הנתבע 1 את הנכס לשוכר, וכי ביום 22.3.1997 רכש נתבע 2 את הזכויות בנכס מאת נתבע 1 בתום לב, תמורת 45,000$, קיבל ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הבעלות בנכס, ושילם המסים החלים על העסקה כדין.
גם בפי הנתבעים טענה כי המסמכים שצורפו לכתב התביעה מזוייפים. (אם כי את עיקר טעוניהם הם מפנים ל"החלטת הבורר" שצורפה לכתב התביעה. לשיטתם, מעולם לא נכרת כל הסכם בוררות או נוהל הליך בוררות כלשהו ביחס לנכס. דא עקא, מאחר שגם התובע אינו מבקש לבסס פסק הדין על החלטת הבורר, אין מקום להיזקק לטעונים אלו).
מכל מקום, לטענתם, אף אם בין מוחמד לתובע נקשר הסכם במועד הנטען על-ידו, הרי שההתחייבות הראשונה בזמן היא העדיפה, שעה שבמועד עריכת העסקה השנייה היה התובע חסר תום לב, שכן ידע על עסקת המכר הקודמת. מה גם שהתמורה ששולמה על ידיו במסגרת המכר, אם בכלל, לא הייתה תמורה סבירה.
לאור האמור נטען על-ידי הנתבעים, כי זכותו של נתבע 1 עדיפה על כל זכות מאוחרת יותר, וכפועל יוצא - עדיפה גם זכותו של נתבע 2, שרכש את הנכס בתמורה ובתום לב מאת נתבע 1. לפיכך עתרו לדחות התביעה תוך שייקבע כי נתבע 2 זכאי להירשם כבעלים היחידי של הנכס.
6. במסגרת הדיון בפני השופטת הכט העידו מטעם התביעה מר יוסי כהן, עובד בארכיב הממשלתי, מר סעיד עבדל רחים עמורי ומר תאופיק דעיס, שהיו נוכחים בעת החתימה על ייפוי הכוח שניתן לתובע במסגרת רכישת הנכס ממוחמד. מטעם ההגנה העיד נתבע 1 לבדו.
כן הגיש כל צד המסמכים שלשיטתו מבססים את בעלותו בנכס, ובהם יפויי כוח שנחתמו על-ידי מוחמד לטובת התובע (ת/1, ת/3-ת/5) והסכם המכר לכאורה בין מוחמד לבין נתבע 1 (נ/1). כן הוגשו שלוש חוות דעת גרפולוגיות לעניין אותנטיות החתימה על הסכם המכר נ/1. דא עקא, נוכח הסכמה דיונית בין הצדדים (מיום 3.12.07) לא נחקרו המומחים על חוות הדעת שהוגשו מטעמם.