רקע
1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה ביום 24.06.00, עת עבד בשירות מעבידו, הנתבע 1, בית חולים "הדסה עין כרם". התביעה הוגשה גם כנגד נתבעת מס' 2- חברת הביטוח שביטחה, בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, את הנתבע 1.
2. התובע (להלן:
"התובע"), יליד 1976, עבד אצל הנתבע 1 (להלן:
"בית החולים" או
"המעביד"), כאח במחלקת ילדים במסגרת לימודיו כסטודנט לסיעוד.
3. כפי הנטען בכתב התביעה, ביום 24.06.00 בשעה 16:00 ו/או בסמוך לכך, עת ירד התובע במדרגות בית החולים בסיום עבודתו, החליק עקב רטיבות שהייתה במדרגה השנייה, סובב את רגלו הימנית, נפל ונחבל קשות בברכו הימנית (להלן:
"התאונה").
4. יום למחרת התאונה (25.06.00) משהתעצמו כאביו של התובע, הוא פנה לקבלת טיפול רפואי ראשוני בבית החולים ולאחר מכן היה במעקב רפואי ממושך. במסגרת זאת נמצא, שהתובע סובל מקרע של הרצועה הצולבת הקדמית וקרע של המניסקוס הלטרלי ברגל ימין. התובע צירף לתביעתו חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר עסאם יונס, שקבע לו נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הפגיעה בברך ימין. אליבא התובע, הנתבע 1 חב כלפיו בנזיקין בגין התאונה, הן לאור תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, הן לאור קיום עוולת רשלנות נזיקית והן לאור הפרתן של חובות חקוקות.
5. מנגד, מכחישים הנתבעים גרסתו זו של התובע באשר לנסיבות התאונה. לטענתם, התובע לא הוכיח כי נפגע באירוע תאונתי המטיל עליהם חבות בנזיקין. לעניין הנסיבות, הפנתה ב"כ הנתבעים לגרסה הראשונה שמסר התובע בחדר המיון יום למחרת האירוע, בתאריך 25.06.00, בה צוין כי התובע נחבל
בכדורגל. במועד מאוחר יותר, מסר התובע גרסה שונה לחלוטין מזו הרשומה בתעודת חדר המיון. כך בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה ציין התובע, כי החליק במדרגות בית החולים ללא כל אזכור של רטיבות או מים. כך הוא הדבר, בגרסה שצוינה בטופס הפניה לקבלת טיפול רפואי שהנפיק ביה"ח ביום 23.10.00 (טופס ב.ל./250) וכן בכתב התביעה שהגיש התובע לבית הדין האזורי לעבודה (בל 1157/02) עקב חזרת המל"ל מההכרה באירוע הנטען כתאונת עבודה, בהם לא מזכיר התובע שהייתה רטיבות במדרגות. לטענת הנתבעים, גרסתו זו של התובע, לפיה החליק במדרגות עקב רטיבות, "נולדה" לאוויר העולם בשלב מאוחר על מנת ליצור חבות יש מאין. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי תאונה זו, בהתאם לנסיבותיה האמיתיות, אינה מקימה חבות נזיקית.
6. לחלופין, חולקים הנתבעים על חבותם וכופרים באחריותם לאירוע הנטען. לטענתם, הנתבע 1 נקט בזהירות רבה וכי התאונה ארעה, באם ארעה, בשל חוסר זהירותו ורשלנותו הבלעדית של התובע. לחלופי חילופין, כופרים הנתבעים בנזקים שנגרמו לתובע, על-פי טענתו, כתוצאה מפציעתו בתאונה. מומחה רפואי מטעם הנתבעים, ד"ר קליגמן, קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות עקב התאונה וכי הנזק בברך ימין מקורו בחבלות ישנות שאירעו לתובע, בין היתר, עת שחק כדורגל.
7. לאור הפער בין חוות דעת הצדדים, מינה בית המשפט מומחה בתחום האורטופדי מטעמו, פרופ' ג' וולפין, שקבע כי כתוצאה מהתאונה הנדונה נותרה לתובע דרגת נכות צמיתה בשיעור של 3.33% כחלק יחסי של סעיף מותאם 35.(1).(ב). לתקנות המל"ל.
8. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות קרות התאונה; לאחריות הנתבע 1 לקרותה, ולשאלת הנזק הנטענת על ידי התובע.
9. אדון בנקודות המחלוקת על פי סדרן. תחילה, יש לבחון באילו נסיבות אירעה התאונה והאם היא מקימה חבות כלשהי על כתפי הנתבע 1.
הראיות
10. מטעם התובע העידו הוא עצמו, ומר אבראהים מאהר תייסיר (להלן:
"אבראהים"), מי שהיה חברו ללימודים בזמן התאונה דנן, לאחר שהגישו תצהירי עדות ראשית.
11. מטעם הנתבעים, לא הוגשו תצהירים ולא נחקרו עדים. יתרה מכך, הנתבעים ויתרו על חקירת עד ההגנה מטעמה, שהוזמן כדין, ד"ר מרק ברסצקי, מי שבדק את התובע בתאריך 25.06.00 וערך את תעודת חדר המיון מאותו מועד.
12. התובע ביקש להזמין את ד"ר יעקב אסף, מנהל מחלקה לרפואה דחופה בביה"ח הדסה ומי שערך את האישור ת/1 מיום 17.06.04, כעד תביעה מטעמו. באישור זה צוין, כי בתאריך 25.06.00 טופלו בחדר המיון של ביה"ח שני חולים נוספים, זולת התובע, בגין פגיעה בברך. בהמשך, הודיעו באי-כוח הצדדים כי הגיעו לכדי הסכמה דיונית, לה נתתי תוקף של החלטה, לפיה המסמך הרפואי של ד"ר אסף יעקב ת/1 יוגש כראיה מטעם התובע ללא חקירת עורכו, כאשר תישמר הזכות לצדדים לטעון כנגד משקלו הראייתי של מוצג זה.
13. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי תחילה הכיר המוסד לביטוח לאומי (להלן:
"המל"ל") בתאונה דנן כתאונת עבודה. לאחר מכן, חזר בו המל"ל מעמדתו וביקש מהתובע החזר של כל הגמלאות ששולמו לו, בטענה כי לא הוכח שהתובע היה מעורב באירוע תאונתי ביום 24.06.00 במהלך עבודתו. לאור זאת, הגיש התובע בשנת 2002 תביעה בבית הדין האזורי לעבודה נגד המל"ל, ובה עתר להכרה בתאונה כ"תאונת עבודה", כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. בפסק דינו של בית הדין לעבודה נתקבלה התביעה ונקבע, כי האירוע מיום 24.06.00 מהווה תאונת עבודה. פסק הדין ניתן בשנת 2006 ובשנת 2007, כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות, פתח התובע בהליך זה.
14. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות ונשמעו סיכומים בעל פה. כן, השלימו הצדדים סיכומים בכתב בשאלת הנזק.
נסיבות התרחשות התאונה
15. על התובע מוטל נטל השכנוע מראשית הדיון ועד סופו. בתביעה לפיצויים בגין נזק גוף, מוטל על התובע הנטל לשכנע בראש ובראשונה בעצם התרחשותו של אירוע המקנה לו עילות וסעדים לפי הדין. רק אם עמד התובע בנטל זה, יפנה בית המשפט לבחון את שאלת החבות, לרבות חבות סטטוטורית או נזיקית, קשר סיבתי, אשם תורם וכדומה. הנתבע, נושא מנגד, בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו (ראה: יעקב קדמי
"על הראיות", חלק שלישי הוצאת דיונון 2003 עמוד 1512). ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיו של הנתבע (ד"נ 4/69
יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן, פ"ד כד (2) 229).
16. במידה ויצלח התובע להביא עדות המספקת להוכיח לכאורה את תביעתו, כי אז עוברת החובה של הבאת הראיות על שכמו של נתבע. משמעותו של הנטל שהועבר הוסברה בע"א 73/86
לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3), עמ' 348-349 שם נאמר כי "כלל זה, כקודמו, מעביר על שכם הנתבע את נטל הבאת הראיות, ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או אי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית".