פתח דבר
בתובענה זו שבפניי מבקש התובע לקבוע, כי הנתבעות התרשלו רפואית בכך שלא נקטו בפעולות מתבקשות על מנת לאבחן את מחלתו - מחלת הגושה, ועל כן לא הוענק לו טיפול מתאים.
רקע העובדתי
התובע, יליד 22.07.1953 עבד בין שנים 1993- 1998 במפעל קדרון, והחל משנת 1994 עבד כמנהל ייצור במפעל. בשנת 1998 פרש התובע מעבודתו.
הנתבעת 1 היא הבעלים של מרפאת קופת חולים כללית בה טופל התובע על ידי רופא המשפחה ד"ר תייר. הנתבעת 2, מדינת ישראל-משרד הבריאות, היא הבעלים והמפעילה של בית החולים זיו בצפת, בו טופל התובע.
במהלך שנת 95' פנה התובע לרופא המשפחה ד"ר תייר, במרפאת כורזים של קופת חולים כללית והתלונן, על פי טענתו, כי חש עייפות וטשטוש. לאחר שנבדק ע"י ד"ר תייר, הופנה התובע לביצוע בדיקות דם. התובע, טען כי בשל כך שהמשיך לסבול מעייפות וטשטוש, פנה שוב לרופא המשפחה לאחר כחודש ימים. לדבריו, הרופא בדק את תוצאות בדיקת הדם, הקליד אותן למחשב ואמר לו כי "הכל בסדר".
ביום 09.08.96 פנה התובע לחדר המיון בבית החולים זיו בצפת לשם קבלת טיפול רפואי. במהלך שהותו נערכה לו, בין יתר הבדיקות, גם ספירת דם. במכתב השחרור נרשם:
"ס"ד-ב.מפ", שמשמעות כתובים אלה היא כי תוצאות הבדיקות תקינות.
התובע עבר לטיפולו של ד"ר אלדר במרפאת קופת חולים כללית בראש פינה. ד"ר אלדר הפנה את התובע לביצוע בדיקות דם, ולאחר קבלת תוצאותיהן הופנה התובע לביצוע בדיקות בבית החולים פוריה. בהמשך נבדק גם בבתי החולים רמב"ם ושערי צדק ובמכון הגנטי בבית החולים בילינסון.
האבחנה שנתקבלה, על בסיס הבדיקות שבוצעו, הייתה כי התובע סובל ממחלה גנטית - גושה. לתובע נקבעה נכות קבועה בשיעור של 50%, על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע עבר לטיפולו של פרופ' זימרן במרפאת גושה בבית החולים שערי צדק.
ד"ר תיבון פישר מהמרפאה התעסוקתית קבעה, לאחר שהתובע אובחן כחולה במחלת הגושה, כי מצבו הבריאותי נובע ממחלת הגושה והמליצה על הפסקת עבודתו במפעל קדרון. התובע פרש מעבודתו בשנת 98'.
כיום התובע מטופל באופן קבוע בתרופה בשם CEREZYME ומצבו יציב.
טענות התובע
אילו פעלו ד"ר תייר וד"ר סלומון, מטעם הנתבעות, כרופאים סבירים, בודקים את התובע בדקיה גופנית כנדרש, מייחסים לתוצאות בדיקת הדם את המשמעות הנכונה ומפנים אותו, כמתחייב מהתוצאות, לבדיקות משלימות מתאימות, הרי שמחלתו הייתה מאובחנת מוקדם יותר (ראה ת/1+ת/2 נספחים לכתב התביעה).
איבחון מוקדם יותר היה גורם לכך שכושר העבודה שלו היה נפגע הרבה פחות והוא יכול היה להמשיך לעבוד במקום עבודתו במפעל קדרון, עד ליציאתו לגמלאות. עוד הוסיף התובע, כי מרבית נזקי הגוף והממון שנגרמו לו כתוצאה מהמחלה, הם תוצאה ישירה של האיחור באבחון ובטיפול במחלה. האבחון וטיפול מוקדמים יותר, היה בהם כדי למנוע מרבית הנזקים.
ד"ר סלומון אישר בעדותו כי תוצאות בדיקת הדם הצריכו הפניה להמשך בירור רפואי ואישר כי לא עשה כן (עמ' 102 ש' 24- 27 לפרוטוקול מיום 6.9.10). ד" סלומון עוד הוסיף בעדותו כי, עפ"י מיטב הבנתו, מרבית המקרים מחייבים בדיקה גופנית מקיפה של החולה. כך אם בבדיקה לבירור תלונה מסוג אחד מתגלית בעיה מסוג אחר, הרופא בחדר המיון צריך לטפל בה בהתאם לדחיפות וחומרת הבעיה. סביר להניח כי שעות העבודה הארוכות מאוד הן שהכשילו את ד"ר סלומון באיתור ואיבחון תוצאות בדיקות הדם וטיפול בהן.
גם ד"ר כהן, מטעם הנתבעת 1, סבר כי תוצאות בדיקת הדם שנעשו לתובע בחדר המיון חייבו המשך בירור רפואי וכי היה על הרופא בחדר המיון להפנות את התובע בדחיפות להמשך בירור בבית החולים (הפנה לת/2 שהוגש לבית המשפט במהלך חקירתו הנגדית של ד"ר כהן).
התובע עוד טוען, כי יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' זימרן על פני חוות דעתם של מומחי הנתבעות מהטעמים הבאים: לד"ר זימרן ידע וניסיון רב יותר בטיפול במחלת הגושה; הוא מטפל בתובע משנת 98' ועד היום; היה עקבי בחוות דעתו ובעדותו, ענה בכנות והשתדל לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת.
לעומת זאת, חוות דעתו ועדותו של פרופ' כהן היו מכוונות מטרה. כך למשל, בשלב הראשון כאשר הנתבעת 2 הייתה צד ג' בהליך זה, כתב פרופ' כהן מסמך (ת/2), בו ביקר בחריפות את התנהלותו של ד"ר סלומון בחדר המיון. אולם לאחר שהנתבעת 2 הפכה מצד ג' לנתבעת 2, שינה פרופ' כהן עמדתו ושיבח את פועלו של ד"ר סלומון בחדר המיון (עמ' 70 ש' 15- 31 לפרוטוקול).
פרופ' כהן טען בחוות דעתו כי מחלת הגושה של התובע קלה מהסיבות הבאות: עפ"י הגנוטיפ, רמת ההמוגלובין, הגיל בו פרצה המחלה, כמות האנזים שקיבל בטיפול. אולם, בעדותו הודה כי קיימת אפשרות ממשית שהגנוטיפ שנקבע לתובע שגוי עקב שיטת הבדיקה במועד בו בוצעה (עמ' 79- 80 לפרוטוקול). עוד הודה בעדותו כי תיתכן מחלת גושה קשה גם עם תוצאות המוגלובין 12. כן הוסיף כי אין לגזור מגיל פרוץ המחלה את עוצמתה. פרופ' כהן הודה בעדותו כי בטיפול האנזימטי שניתן בישראל אין קשר בין עוצמת המחלה לכמות האנזים שניתנת לחולה (ראה עמ' 80- 83 לפרוטוקול).
יש להעדיף את הטענה לפיה התובע היה חולה גושה קשה בשנת 98' (המועד בו אובחנה המחלה), מן הטעם שקביעה זו מתיישבת עם דברי הרופאים בעלי ידע וניסיון רב בתחום זה, אשר קבעו קביעותיהם בזמן אמת על סמך בדיקות שביצעו לתובע. יש לדחות את גרסת הנתבעות שהינה סתמית ללא כל תמיכה.