1. התובע 4 מנהל בית עסק בשמו וכן את התובעות 1-3, כאשר עיקר הפעילותו העסקית נעשית במסגרת של התובעת 1. הנתבע עוסק במתן שירותי ניהול חשבונות וייעוץ מס. אין מחלוקת בין הצדדים כי החל מתחילת שנת 2001, ועד אמצע שנת 2006, ניתנו שירותיו של הנתבע לתובעים או חלק מהם. זאת, במסגרת הפעילות העסקית של התובע.
2. במשך השנים, מדי חודש בחודשו, קיבל הנתבע מאת התובעים שיק בסך 2,400 ש"ח, שכר טרחתו. זאת, על פי הסכמה בעל פה אודות מתן השירותים. תביעה זו נוגעת לתוכנה של אותה הסכמה. לשיטת התובעים, שכר טרחת הנתבע אמור היה לעמוד על סך של 2,400 ש"ח כולל מע"מ. לשיטת הנתבע, שכר טרחתו היה 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ עם הסכמה ל"ניכוי במקור" בסך של כ- 30%, ומכןא תשלום של 2400 ש"ח. למרבה הצער, הצדדים לא העלו את הסכמתם על הכתב.
עמדות הצדדים
3. התובע גורס, כי ההסכם המקורי היה, כאמור, כי הנתבע יקבל שכר טרחה של 2,400 ש"ח כולל מע"מ. כך שולם לנתבע מדי חודש בחודשו. בחודש יוני 2006, העסיקה התובעת 1 מנהלת חשבונות מטעמה, על מנת שתעסוק בתחום החשבונות בתוך משרדה שלה. כאשר זו נכנסה לפרטי החשבונות, נדהמה לגלות, כי שכרו של הנתבע עומד בפועל על שיעור של כ- 3,500 ש"ח. שכן התברר לפתע כי הנתבע הנפיק חשבונית על הסך האמור, וביצע ניכוי מס במקור בשיעור של כ- 35%. זאת, במשרדיו שלו, ללא ידיעת התובעים.
4. התובע מסביר, כי התובעת הייתה משלמת את הניכויים בפנקס הניכויים, מבלי שידעה כי למעשה חלק מהניכויים הם על שמו של הנתבע. כך, זכה הנתבע בזיכוי או קיזוז בחבות מס ההכנסה, בסכום המתאים.
5. עמדת התובע היא, כי כל המעשה נעשה מאחורי גבו, בניגוד להסכמתו. טענתו היא, למעשה, כי הנתבע בכך
מעל בכספי התובעים, ונטל לכיסו משכורת גבוהה יותר מאשר סוכם עימו. זאת, תוך הפרת אמון חמורה ובוטה. התובעים דורשים את השבת הסכומים אשר לשיטתם נגנבו, על דרך הניכוי במקור, ומכאן התביעה.
6. טענת הנתבע היא, כי כבר מלכתחילה הוסכם ששכר הטרחה יעמוד על 3,000 ש"ח. כן הוסכם שעל סכום זה יתווסף מע"מ וינוכה מס הכנסה במקור. הנתבע טוען, כי הוא פועל על יסוד הסכמה זו כל השנים, הוציא חשבוניות כדין ורשם את הכול בספריה של התובעת, אשר המשיכה כל השנים לשלם את הניכוי למס הכנסה, ואף לדווח על כל הפעילות באמצעות רואה החשבון של החברה, אשר בחן את החשבונות. לפיכך, מבקש הנתבע לדחות את התביעה.
טענות הצדדים:
7.
בא כוח התובעמצביע על מספר אינדיקציות לטעמו, המלמדות על כך שמדובר במעשה תרמית. ראשית, לשיטתו, החשבוניות לא הועברו לתובעת אלא נשארו בפועל אצל הנתבע. מעבר לכך, ניכוי המס נעשה בתוך פנקס הניכויים, מבלי שהתובעת שמה לב להכללת הניכויים לנתבע בתוך הפנקס. כך, שלא הייתה אפשרות לתובעת לבקר את פעילות הנתבע.
8. בא כוח התובע אף מצביע על כך שלנתבע יש בכלל
פטור מניכוי מס במקור, כך שלמעשה לא הייתה סיבה לנכות מס במקור, אלא לצורך המרמה.
9. עוד מצביע בא כוח התובע על כך שאין מחלוקת שהתשלום הראשון שבוצע, בגין החודשיים הראשונים, היה בסך 4,914 ש"ח, השווים בדיוק לסכום של 2,100 ש"ח, כתמורה חודשית (לחודשיים), בתוספת מע"מ, אשר עמד בשנת 2001, על 17%. נוכח הדיוק המספרי הזה בחשבונית הראשונה, בטרם החלו הצדדים לעגל את הסכום, הרי סכום מדויק זה, מלמד על כוונת הצדדים.
10.
בא כוח הנתבעהשיב לטענות אלה. לדבריו, כעולה מעדותה של גברת גווילי, מנהלת החשבונות החדשה של התובעת, התובע, ואשתו שטיפלה בחשבונות, כלל לא טרחו מעולם לבדוק את הנתונים, אשר התגלו מיד עם כניסת גב' גווילי לתפקיד. זאת, למרות שהיו במשרדם מחשבים ותוכנה מתאימים, וכל שנדרש היה לבקש ולקבל מהנתבע, את דיסק הגיבוי של הנהלת החשבונות, ולהפעילו, כפי עשתה גב' גווילי בסופו של דבר.
11.לעניין הטענה שאין היגיון לבצע ניכוי במקור, עבור נותן שירות הפטור מניכוי במקור, הרי שהנתבע הסביר את הסיבה שהוא עושה כן, על מנת להעביר חלק מחבותו למס הכנסה, בהקשר לחובתו לשלם מקדמות. הנתבע אף הראה כי הוא עושה פעולה דומה, בחשבונם של לקוחות נוספים, כעולה מתצהירו (פריטים 19-21 לתיק המוצגים, מטעם הנתבע).
12.לעניין החישוב המדויק בתשלום הראשון, בגין החודשיים הראשונים, הרי שהנתבע עצמו הציג מסמך בכתב, חשבון מטעמו שהוכן לכאורה באותה העת, המלמד כיצד הגיע לאותו סכום מדויק על פי חשבונו. המדובר ב
פריט 1 בתיק המוצגים מטעם הנתבע. על פי חשבון זה, שכר הטרחה לחודשיים הוא 6,000 ש"ח, ובתוספת מע"מ 7020 ש"ח, ובניכוי מס במקור בסך 30%, התוצאה הייתה בדיוק 4,914 ש"ח, שאין מחלוקת שזהו הסכום ששולם.
דיון ומסקנה:
13.לאחר ששמעתי את התובע והעדה מטעמו, ולאחר שעיינתי בסיכומי בא כוחו,
הגעתי למסקנה שאין מנוס מדחיית התביעה.
14.ראשית, מובהר, כי לאחר כל כך הרבה שנים, קשה לשחזר מה היה החוזה בעל פה בין הצדדים. כך, יתכן בהחלט שמדובר בכלל באי הבנה, כאשר שני הצדדים, חיו בהבנה מסוימת במשך שנים, ומופתעים לגלות, לאחר כל השנים, שיש בכלל מחלוקת. אפילו אם נניח שאחד הצדדים אינו אומר אמת, קשה מאוד היום להגיע למסקנות ברורות, אודות שיחה שהתנהלה לפני שנים. אולם, בכל מקרה, הנטל על התובע שכן "המוציא מחברו עליו הראיה".
15.למעשה, הטענה העיקרית העומדת לתובע היא כי אופן החישוב שלו פשוט יותר (סכום בשיק = שכ"ט בתוספת מע"מ לעומת סכום בשיק = שכר טרחה, בתוספת מע"מ וב"ניכוי במקור" של 30%). למה דווקא 30% (וזה לא עגול אחרי חודשיים ראשונים אלא מעט יותר)? מבחינה זו, כלל "תערו של אוקם" פועל לטובת התובעים. כן יש מקום לשאלה אם באמת יש היגיון לניכוי במקור עבור מי שפטור מניכוי במקור, למרות הסברו של הנתבע. אולם, למרות שיקולים אלה, דומני
שהשיקולים האחרים מטים בבירור את הכף לעבר הצד השני.
16.מעבר לנטל הפורמאלי של התובע, המבקש להוציא מחברו כאמור, יש לזכור כי הנתבע הוא מנהל חשבונות, אשר התובעים האמינו לו ועבדו עמו במשך שנים, ולא מצאו דופי בהתנהגותו במשך כל אותה התקופה. ביחס למעשה ה"מעילה" הנטען, אין מדובר בפעולות שלא נרשמו בשום מקום ואין להם זכר. נהפוך הוא, מדובר בפעולות שנרשמו בכל ספר ומסמך נדרש. בין השאר בפנקס הניכויים אשר על פיו התובע (באמצעות אשתו), ביצע תשלומים לרשויות המס. החשבוניות היו קיימות, וניתן היה לעיין בהם כבר מהשנה הראשונה. הדברים אף הופיעו בדו"ח השנתי, שהכין רו"ח חיצוני, עליו חתם התובע מדי שנה בשנה. כך, שמעבר לכלל כי "נאמן חנווני על פנקסו", מדובר ברישום כפול ומכופל אשר יכול היה לעמוד לביקורת בכל עת.