א.
רקע עובדתי
1. תביעה לתשלום פיצוי בסך של
2,658,560 ש"ח, בגין הפסד השקעות שנגרם לתובע כתוצאה מסירובו של הנתבע (להלן: "
הבנק") להתיר לו להמשיך ולבצע עסקאות אופציות במטבע חוץ, בניגוד לסיכום ביניהם. לטענת התובע, נציגי הבנק הבטיחו לו כי אם יפקיד בבנק סך של 630,000 ש"ח, לכיסוי פער הבטוחות שנוצר בחשבונו, יאפשר לו הבנק להמשיך בביצוע העסקאות האמורות. אף על פי כן, ולאחר שהתובע הפקיד את הסכום האמור, הודיע לו הבנק כי אינו מוכן לאפשר לו להמשיך בביצוע העסקאות. הבנק אף קיזז שלא כדין, וללא הודעה מוקדמת, כספים שהיו בחשבון הפיקדון של התובע, כנגד החוב שנוצר בחשבון ההשקעה שלו. כמו כן, ובניגוד למוסכם, הבנק גבה מן התובע עמלות בגין העסקאות, והעבירן למנהל ההשקעות של התובע. התובע טוען כי מעשיו של הבנק מהווים הפרת הסכם, הטעיה ותרמית, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, רשלנות והפרת חובות הזהירות והנאמנות כלפי התובע. עוד טוען התובע, כי הנתבע 2 (להלן: "
ששון"), שהיה מנהל מדור השקעות באגף לקוחות פרטיים בסניף המרכזי של הבנק, אחראי באופן אישי לכל אלו.
2. התובע הינו משפטן בהשכלתו, ואיש עסקים בפנסיה (עמ' 14 לפרוטוקול). הוא היה פעיל בשוק ההון בשנות התשעים של המאה הקודמת, והתמקד בהשקעות מטבע חוץ (להלן: "
מט"ח"), ובעיקר באופציות ועסקאות עתידיות (Forward), שהן תחום השקעה הידוע כמסוכן וספקולטיבי (עמ' 15 לעדות התובע, וסעיף 21 לתצהירה של רותי צפירה, ששימשה באותה עת כראש מחלקת המעו"ף בחטיבה להשקעות של הבנק - להלן: "
צפירה").
התובע פנה בחודש פברואר 1998 לסניף המרכזי של הבנק, על מנת שיעמיד לרשותו מסגרת לפעילות באופציות מט"ח בין בנקאיות. מי שטיפל בענייניו של התובע היה ששון, שבמקרה גם היה שכנו. לצורך פעילות ההשקעות חתם התובע על מסמך שהופנה לבנק, וכותרתו "
בקשה להקצאת מסגרת לפעילות באופציות מט"ח בין בנקאיות" (נספח א' לתצהיר התובע, להלן: "
ההסכם"). העסקאות נועדו להתבצע באמצעות יפוי-כוח בחשבון שנתן התובע לחברת גיפט ניהול השקעות בע"מ (להלן: "
גיפט"; יפוי-הכח צורף כנספח ב' לתצהיר התובע). אחת מאסטרטגיות ההשקעה של גיפט שנבחרו עבור התובע מכונה "
שיטת האוכף הקטום", וגיפט הבטיחה לנקוט הגנות שונות לשם גידור הסיכון לו נחשפו התובע ושאר המשקיעים שפעלו בבנק באמצעות גיפט (סעיפים 5-6 לתצהיר צפירה ועמ' 88 לעדותה). אחת ההגנות שנדרשו היא מתן הוראה המכונה stop loss, שפירושה מתן הוראה מראש לביצוע "עיסקה הפוכה", הסוגרת את האופציה המקורית כאשר שער המטבע מגיע לרמה שנקבעה מראש.
3. בהסכם שבין התובע לבנק, נקבע כי מסגרת הפעילות המירבית של התובע באופציות מט"ח תהיה
1 מיליון דולר; כי יחס המסגרת להון העצמי לא יעלה על 1:20 (5%); וכי בכל מקרה לא ירד ההון העצמי מתחת ל-30,000 דולר. עוד צוין בהסכם, כי התובע קיבל את מלוא המידע לגבי הפעילות באופציות מט"ח, והתובע אף הצהיר: "
בכלל
זה אני מודע היטב כי פעילות זו כרוכה בדרגת סיכון גבוהה ביותר... אני משחרר בזאת באופן סופי ומוחלט וללא תנאי את הבנק בכל הנוגע לכל טענה מכל מין וסוג שהוא בכל הקשור לידיעה ו/או הבנה של כל הכרוך, נובע ומשתמע מהפעילות באופציות מט"ח...". כמו כן, אישר התובע בהסכם כי לא קיבל מהבנק אשראי מכל סוג שהוא. ה"מסגרת" שאושרה לתובע, היא מסגרת הקובעת את הסכום המירבי לפעילות התובע, ולא מסגרת אשראי. התובע טוען שהיחס בין מסגרת הפעילות לבין ההון העצמי מעיד על רמת הסיכון הנמוכה הכרוכה בפעילות.
4. עם פתיחת החשבון, בחודש פברואר 1998, הפקיד התובע בבנק סך של 50,000 דולר (שהם 1 מיליון דולר לחלק ל-20, בהתאם ליחס בין מסגרת הפעילות לבין ההון העצמי שנקבע בהסכם), והחל בפעילותו באמצעות גיפט (סע' 6 לתצהיר התובע). גיפט לא דאגה תמיד לנקוט את ההגנות הנדרשות לצמצום ההפסדים שעלולים להיווצר למשקיעים (צפירה בסעיף 11). לפיכך, ביום 28.9.98 העלה הבנק את ההסכמות עם גיפט על הכתב, ושם מפורטות ההגנות שעל גיפט לנקוט (נספח 26 לתיק מוצגים של הבנק). מכל מקום, אין חולק כי התובע היה מעוניין להמשיך בפעילות השקעותיו בבנק באמצעות גיפט (אם כי יש בפיו טענה כאילו נאלץ להסכים להשקעות נוספות בניסיון לכסות על הפסדים שנגרמו לו - נושא שיידון בהמשך).
5. עסקת אופציה במט"ח הינה בעלת סיכון מיוחד בשל התנודות בשערי מט"ח, אשר עלול לגרום לשינוי קיצוני בשווי האופציה. מצב זה עלול להותיר את הבנק חשוף, לעיתים בסכומים גבוהים ביותר, בשל פער שנוצר בין שווי האופציה לבין שווי הביטחונות שהעמיד הלקוח. לכן הבנק עוקב מדי יום אחר שווי הביטחונות בעסקאות אלו, וכל אימת שנוצר פער נדרש הלקוח להפקיד באופן מיידי סכום נוסף, שיכסה את הפער בין שווי הביטחונות לבין שווי התיק לסגירה (צפירה בסעיף 21 וששון בסעיף 24). כך נאמר במפורש בסעיפים 2(4) ו- 6 להסכם התנאים הכלליים לביצוע עסקאות אופציות במט"ח, עליו חתם התובע ביום 23.2.98 (נספח 5 למוצגי הבנק), כי הלקוח מודע לכך שגובה בטוחות נתון לשינויים שאינם ידועים מראש, וכי הוא "
עלול להידרש לתוספת בטוחות בהיקף משמעותי בהתראה קצרה ביותר", בכל עת שיראה לבנק, לפי שיקול דעתו, כי חלו תנודות בשערי מט"ח המצריכים תוספת בטוחות.
אכן, בכל פעם ששווי הביטחונות של התובע ירד אל מתחת למוסכם, פנה הבנק לתובע וביקשו להשלים את הפער, קרי: להפקיד סכום המהווה
5% משווי נכס הבסיס לכיוון אחד, אך לא פחות משווי התיק לסגירה, שהוא הסכום שעליו לשלם כדי לסגור את הפוזיציה במועד מסוים (סעיף 19 לתצהיר התובע, וסעיף 10 לתצהיר צפירה). התובע עמד בדרישות הבנק לגבי השלמת גובה הביטחונות הדרושים להמשך ביצוע העסקאות. כאשר נוצר פער בין שווי הביטחונות לשווי התיק, הוא נהג לכסותו באמצעות הפקדת כספים לחשבון הפיקדון; אך הדבר לא התבצע תמיד באופן מיידי (סע' 23 לתצהיר צפירה). באחת הפעמים אף נדרשו לתובע שבועיים ימים כדי לכסות על הפער בביטחונות. הדבר היה בחודש אוקטובר 1998, כאשר נוכח שינויים חדים בשער החליפין יין-דולר, נוצר בחשבון התובע פער בטחונות שנע סביב 90-95 אלף דולר (סעיפים 26-27 לתצהיר ששון; סעיפים 24-25 לתצהיר צפירה; עמ' 29 לחוות דעתו של דר' קרייזברג, מטעם התובע). לכן, התובע הפקיד ביום 2.11.98 סך של 200,000 ש"ח בחשבון הפיקדון.
6. בחודש נובמבר 1998 פנתה גיפט לבנק בשם התובע וביקשה להגדיל את מסגרת הפעילות של התובע מסך של 1 מיליון דולר, כפי שנקבע בהסכם, לסך של 5 מיליון דולר, וזאת לצורך ביצוע עסקה מסוימת. הבנק החליט להיעתר לבקשה, לאור אסרטגיית ההשקעה שהציעה גיפט, אשר הבטיחה כי ההפסד האפשרי מן העסקה יהיה מוגבל בהיקפו (סע' 32 לתצהיר צפירה). לאחר מכן אישר הבנק לגיפט לבצע עסקה נוספת בהיקף זה (עדות צפירה בעמ' 93). התובע טען כי בוצעו 12 עסקאות בהיקף מוגדל זה, אך הבנק הסביר כי למעשה מדובר בשתי עסקאות, אשר כל אחת מהן מורכבת ממספר פעולות (צפירה בעמ' 92). ברם, במהלך המחצית הראשונה של שנת 1999 נגרמו לתובע הפסדים גדלים והולכים כתוצאה מפעילות זו (סע' 39 לתצהיר צפירה וסע' 7 לתצהיר התובע). עקב כך, החליט הבנק בחודש אוגוסט 1999 שלא לאפשר לתובע להמשיך בפעילות השקעה במסגרת של 5 מיליון דולר. הבנק היה מוכן לאפשר לתובע להמשיך בפעילות במסגרת המצומצמת יותר של 1 מיליון דולר, שתקטין את היקף הסיכון הגלום בעסקאות, אך התובע התנגד לכך (סע' 40-41 לתצהיר צפירה).
7. במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 1999 גיפט העבירה לבנק חמש תכניות אלטרנטיביות לביצוע עסקאות עבור התובע. הבנק דחה את כולן, לא רק בשל פגמים שמצא בתוכניות, אלא בעיקר משום שהיו מבוססות על היקף פעילות של 5 מיליון דולר (סע' 42 לתצהיר צפירה, ונספחים 20-24). לטענת התובע, הבנק דחה את התכניות שלא כדין ובניגוד למוסכם עמו. לדבריו, הבנק הבטיח לו שאם יפקיד סכום של 630,000 ש"ח לכיסוי פער הביטחונות בחשבונו, יתאפשר לו להמשיך בפעילות בהיקף שהיה מקובל ביניהם אותה עת (5 מיליון דולר). התובע הפקיד את הסך האמור, אך הבנק נסוג בו מהבטחתו. נוכח סירובו של הבנק לאפשר לתובע להמשיך בפעילות בהיקף של 5 מיליון דולר לא בוצעה כל פעילות נוספת של התובע בבנק, ובשל כך הוגשה התביעה שלפני.
8. בכתב התביעה טען התובע כי חברת גיפט, בתיאום עם הבנק, השקיעה את כספו בניגוד למסגרת שנקבעה בהסכם בינו לבין הבנק, והגדילה את סיכוניו. עקב כך, נאלץ התובע מפעם לפעם לבצע הפקדות נוספות בחשבונו, על מנת לנסות ולהקטין את נזקיו. עוד טען התובע כי הבנק הפר הסכמה ביניהם, לפיה אם התובע יפקיד סך של 630,000 ש"ח לכיסוי פער הביטחונות שנוצר בחשבונו, הבנק יאפשר לו להמשיך בפעילות. בנוסף, הבנק גבה מן התובע עמלות בשיעור העולה על המוסכם, והעבירן לגיפט. התובע סבור כי יש לחייב את נתבע 2 באופן אישי, שכן הלה ניצל את האמון האישי שנתן בו התובע כדי לבצע את ההפרות המתוארות לעיל. כתוצאה מן הפעולות המתוארות לעיל, נגרם לתובע נזק בסך של
2,658,560 ש"ח, המורכב מהפסד השקעתו, הפסד רווח צפוי, עמלות שנגבו ביתר, ועוגמת נפש.
9. לטענת הבנק, התובע פעל בשוק ההון באמצעות מנהל תיקים - חברת גיפט, ללא כל מעורבות של הבנק. התובע היה מודע היטב לכך שמדובר בפעילות ברמת סיכון גבוהה, והוא אינו יכול להלין על הבנק אם ניזוק מכך. הבנק מעולם לא הבטיח לתובע כי אם יפקיד כספים בחשבונו, יוכל להמשיך בפעילות. התובע ידע כי הכספים שהוא מפקיד בחשבונו נועדו לכסות את הפסדיו, וכי אין קשר בין כיסוי פער הבטוחות שנוצר בחשבונו, עניין שהיה חייב בו, לבין הסכמת הבנק להמשך הפעילות בחשבון. התובע גם היה מודע לעמלות שנגבו ממנו, והסכים להן מראש ובדיעבד. התובע מעולם לא העלה טענה כנגד גובה העמלות עד למועד הגשת התביעה. הבנק טען עוד כי אין מקום לחייב את הנתבע 2 באופן אישי. נתבע 2 פעל עבור התובע במסגרת תפקידו בבנק, ושרבובו לתביעה לא נועד אלא להלך עליו אימים. אשר לסכומי הנזק - אלו נטענו ללא פירוט מינימאלי.
ב.
תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם
טענות התובע
10. בסיכומיו טוען התובע כי הבנק הפר את ההסכמה אליה הגיע עימו, ולפיה אם יפקיד סך של 630,000 ש"ח בחשבונו, הוא יוכל להמשיך בפעילות ההשקעה בשוק המט"ח. זהו, לטענתו, עיקר המחלוקת בין הצדדים. לטענת התובע, הבנק בחר, ממניעים זרים ובלתי רלוונטיים, להפר את ההסכמה הברורה והחד משמעית שהיתה לו עימו, ולמנוע מן התובע להמשיך בפעילות בחשבונו. הבנק פעל בעורמה ובחוסר תום לב, והטעה את התובע. זאת למרות שהתובע עמד תמיד בדרישות הבנק, ודאג להמציא לבנק את הביטחונות הדרושים לביצוע העסקאות. לולא הובטח לתובע כי יוכל להמשיך בפעילות, הוא לא היה מפקיד את הסך של 630,000 ש"ח. בדיעבד הסתבר כי הבנק החליט החלטה אסטרטגית, שאינה קשורה כלל לתובע, להפסיק את פעילותה של גיפט, בטענה שזו ביצעה פעולות אשר הבנק סבר כי הן ברמת סיכון גבוהה. מחוות דעתו של ד"ר עלי קרייזברג (להלן: "
קרייזברג") עולה כי אם הבנק היה מאפשר לתובע לבצע את אחת התכניות שהציעה גיפט עבור התובע - הוא היה מרוויח בין 350,000 דולר ל-650,000 דולר, והשקעותיו לא היו יורדות לטמיון.
עוד טוען התובע, כי הבנק איפשר לגיפט לחרוג ממסגרת הפעילות שהוסכם עליה, ולהעמיד עסקאות של התובע בסכומים גבוהים ברמת סיכון גבוהה. לתובע לא נותרה ברירה, וכדי שהשקעותיו לא ירדו לטמיון, הוא המשיך להפקיד כספים לצורך מתן בטוחות לעסקאות אלו. הגדלת מסגרת הפעילות בוצעה לפי בקשת גיפט, מבלי שהתובע התבקש לחתום על מסמך בכתב, וזאת בניגוד להוראות בנק ישראל. לטענת התובע, הבנק הסיר את מסגרת הפעילות "
באבחת החלטה חד צדדית וללא כל הצדקה נראית לעין...".
כמו כן טוען התובע כי הבנק גבה ממנו עמלות בניגוד למוסכם, והעבירן לגיפט. הבנק מעולם לא שלח לתובע הודעה על תשלום העמלות, ולא המציא כל מסמך המלמד מה היה סכום העמלות שנגבה. כמו כן, הבנק גרם לתובע נזק נוסף, כאשר לא פעל לסגירת החשבון ברגע שההסכם הופר. כך נוצרה בחשבונו יתרת חובה "לכאורית" בסך של כ-60,000 ש"ח, שכל מטרתה להפעיל לחץ נוסף על התובע.
התובע סבור כי ששון עשה הכל מאחורי הקלעים כדי להביא לכדי כך שבסופו של יום השקעותיו של התובע ירדו לטמיון, ולכן יש להטיל עליו אחריות אישית לנזקי התובע.
טענות הבנק