פסק-דין בתיק ת"א 110513/99

1.       עסקינן בשתי תביעות שאוחדו.

התובעת בתביעה הראשונה היא חברה בע"מ העוסקת בין היתר בהובלת צינורות ומטענים. הנתבע גדי עזריאל (להלן: " הנתבע"), עבד אצל התובעת כשכיר ובשלב מסוים החל לעבוד כעצמאי.

התובעת טוענת כי הנתבע רכש ממנה משאית עם מנוף מס' רישוי 00-560-30 (להלן: " המשאית") וכן התחייב לרכוש נגרר מס' רישוי 01-300-79 (להלן: " הנגרר").

בכתב התביעה נטען כי הוסכם שמחיר המשאית 247,000 ש"ח ואילו מחיר הנגרר 60,000 ש"ח. מאוחר יותר, במסגרת כתב התשובה, התובעת ציינה שנפלה טעות בכתב התביעה, והסכום הכולל של העסקה היה 300,000 ש"ח, כשמחיר הנגרר הוא 50,000 ש"ח (מכאן ואילך אתייחס לסכומים מתוקנים אלה).

המשאית, המנוף והנגרר נמסרו לנתבע, ועל כך אין מחלוקת.

לטענת התובעת שולם לה רק סך 247,000 ש"ח מחיר המשאית, והנתבע נותר חייב לה 53,000ש"ח:  50,000 ש"ח עבור הנגרר, ו- 3,000 ש"ח יתרת מחיר המשאית עם המנוף.

התובעת דרשה תשלום מחיר הנגרר, או החזרתו ומשלא נענתה הגישה את התביעה דנן בה היא עותרת לסעדים הבאים:

א.      החזרת הנגרר;

ב.      לחלופין, תשלום מחיר הנגרר 50,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום עריכת ההסכם -  1.10.98;

ג.        תשלום דמי שימוש ראויים עבור הנגרר בסך 3,000 ש"ח לחודש בצירוף מע"מ מיום מסירת הנגרר 1.10.98.

2.       הנתבע טען בכתב הגנתו, כי הוסכם בין הצדדים כי הוא רוכש את המשאית והנגרר תמורת סכום כולל של 260,000 ש"ח, וכי הממכר ימסר לו נקי מכל שעבוד וזכות צד ג'.

לטענת הנתבע הוא אכן שילם 247,000 ש"ח, מאחר והנגרר היה משועבד לבנק, סוכם כי העברת הבעלות תעשה בתום שנה, עם הסרת השעבוד, כנגד תשלום יתרת המחיר בסך 13,000 ש"ח.

לטענתו בתום השנה דרשה התובעת סכומים נוספים מעבר ליתרה המוסכמת, מה גם שהנגרר נשאר משועבד לבנק והשעבוד לא הוסר.

3.       הנתבע הגיש גם תביעה שכנגד, בה טען כי הנתבעת שכנגד (דהיינו: התובעת בתובענה הראשית) מפרה את ההסכם בין  הצדדים באי הסרת השעבוד מהנגרר. לפיכך הוא עתר לסעדים הבאים:

א.      להצהיר כי הוא הבעלים ובעל הזכות להרשם כבעלים של הנגרר כנגד הפקדת הסך 13,000 ש"ח או סכום שיקבע בית משפט;

ב.      לחייב את הנתבעת שכנגד להסיר השעבוד על הנגרר ולהעביר את הבעלות על שמו כנגד תשלום סך 13,000 ש"ח או כל סכום אחר שיקבע בית משפט.

4.       בכתב ההגנה לתביעה שכנגד חוזרת הנתבעת שכנגד על גירסתה ומוסיפה כי בהעדר מקורות מימון לעסקה על סך 300,000 ש"ח, פנה הנתבע לבנק דיסקונט וביקש הלוואה ע"ס 300,000 ש"ח. הבנק אישר רק הלוואה ע"ס 250,000 ש"ח. סכום זה, בניכוי 3,000 ש"ח שניכה הבנק עבור הוצאות, הוא זה שמסר התובע שכנגד לנתבע שכנגד ואילו יתרת הסכום מעולם לא שולמה. על כן לא הועבר הנגרר על שמו.

5.       לאחר שהתקיים קדם משפט בפני שופטת המוקד ולאחר שהתיק נקבע להוכחות, נתבקש תיקון כתב ההגנה והתביעה שכנגד.

הנתבע הוסיף בכתבי הטענות המתוקנים כי לאחר הגשת כתב ההגנה המקורי, בנק דיסקונט פנה אליו ודרש כי הנגרר יוחזר לו. משלא עמדה התובעת בהתחייבותה להסיר השעבוד יש בכך הפרה יסודית של העיסקה. לא נותרה לו ברירה, אלא לבטל העיסקה ביחס לנגרר  להחזירו לתובעת ולדרוש החזר הסכום ששולם בגינו בסך 37,000 ש"ח בצירוף מע"מ.