פסק-דין בתיק ת"א 11044-02-09

מבוא וטענות הצדדים בתמצית

1.      בפניי תביעה למתן סעד הצהרתי, סילוק יד ותשלום סכום של 10,000 ש"ח. התובעת הינה שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן- " התובעת" ו/או " האגודה השיתופית"). הנתבעים הינם חברי האגודה השיתופית, רבי פרג'י וסנם פרג'י (להלן בהתאמה- " הנתבע" ו- " הנתבעת"; להלן ביחד- " הנתבעים").

2.      התובעת טוענת כי במסגרת הסכם משולש (להלן- " הסכם משבצת"), שנכרת בין מנהל מקרקעי ישראל (להלן- " המנהל"), "ההסתדרות הציונית העולמית" (מאחר ולימים הסוכנות היהודית לארץ ישראל היא זו אשר חתומה על הסכם המשבצת, זו תכונה להלן- " הסוכנות היהודית") ולבינה, הוחכרו לה מקרקעין בהיקף של למעלה מ- 2,000 דונם (להלן- " משבצת שזור") וכי מכוחו היא רשאית להקצות מקרקעין לחבריה. לטענתה, היא מקצה, בחלוקה שוויונית, לכל אחד מחבריה מקרקעין בהיקף של 30 דונם (להלן- " נחלה"). לטענתה, הנתבעים הינם ברי רשות, מטעמה ומטעם המנהל, להחזיק במקרקעין מסומנים ותחומים בהיקף של כ- 30 דונם והמוגדרים "נחלה 46". ברם, לפני כ-7 שנים, הנתבעים פלשו, שלא כדין, למקרקעין נוספים כך שבמועד הגשת התביעה, הנתבעים מחזיקים, בנוסף לנחלה 46, ב- 36.496 דונם (להלן- " שטח המריבה") שלא כדין. לטענתה, פניותיה הרבות לנתבעים, על מנת שיפנו את שטח המריבה, לא הועילו, חרף זאת שהנתבעים הודו, לטענתה, כי הם פלשו לשטח המריבה שלא כדין. לאור האמור לעיל, התובעת טוענת כי היא זכאית לפסק דין הצהרתי לפיו המקרקעין המוגדרים תחת נחלה 46, הם נחלת הנתבעים וכי על הנתבעים לסלק ידם משטח המריבה, לחילופין מבקשת התובעת פסק דין הצהרתי לפיו הנתבעים זכאים לנחלה בהיקף של 30 דונם לכל היותר וכי האגודה השיתופית היא זו אשר אמונה על חלוקת וקביעת מיקומם של שטחים אלו. עוד טוענת התובעת כי על הנתבעים לשלם לה את הסך של 10,000 ש"ח (להלן- "דמי חכירה") בגין שטח המריבה, זאת משום שהיא שילמה למנהל בגין השימוש במקרקעין אלו.

3.      הנתבעים טוענים כי אין יריבות בינם לבין התובעת, לשיטתם, הסכם המשבצת אינו בתוקף ומשכך ברי כי התובעת נעדרת זכויות במקרקעין, אשר את פינויים היא תובעת. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובעת מתנהלת בחוסר שיוויוניות ונוהגת שלא על פי אמות מידה מקובלות ביחסים עם חבריה, לשיטתם, התובעת פועלת רק כנגדם, זאת בעוד שקיימים חברים אחרים בתובעת המחזיקים במקרקעין בהיקפים שמעבר ל- 30 דונם. הנתבעים מכחישים כי פלשו למקרקעין שלא כדין. לשיטתם שטח המריבה, אשר את פינויו מבקשת התובעת, אינו חלק מנחלתם, הם אינם מחזיקים בו וכי בנם, יעקב פרג'י (להלן- " יעקב"), הוא זה אשר המחזיק ומעבד אותו במשך שנים. אף מטעם זה טוענים הנתבעים בדבר העדר יריבות. באשר לתביעה הכספית, הנתבעים טוענים כי מאחר והם לא החזיקו בשטח המריבה, אין הם חבים בדמי החכירה לתובעת. זאת ועוד, הנתבעים חולקים על אופן עריכת תחשיב דמי החכירה שנעשה על ידי התובעת. עוד מוסיפים הנתבעים בהקשר זה כי מאחר ושטח המריבה אינו בשליטת התובעת (והיא אינה משלמת בגינו דמי חכירה - לשיטתם), אין היא זכאית לדרוש מהנתבעים את הסכום הנתבע על ידה. כפועל יוצא מהאמור, הנתבעים אינם חייבים כספים לתובעת ודין התביעה להדחות.  

4.      בפניי התקיימו ישיבות הוכחות בהן נשמעו עדי הצדדים. מטעם התובעת העיד מר יצחק פרג'יאן (להלן- " פרג'יאן") ומטעם הנתבעים העידו הנתבעת, יעקב, מר דוידי בן ציון (להלן- " דוידי"), מר יהודה למאי (להלן- " למאי") ומר עזרא פרג'י (להלן- " פרג'י"). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

5.      באשר לעדים יצויין כדלקמן: פרג'יאן הינו חבר בוועד האגודה השיתופית משנת 1993 (פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 7), במועד הגשת התביעה הוא שימש כיו"ר וועד האגודה השיתופית. הנתבעת, פרג'י סנם, הינה חברה באגודה השיתופית (כמו גם הנתבע). יעקב, הינו בנם של הנתבעים, תחילה העיד כי הוא חבר באגודה השיתופית (סעיף 3 בתצהירו), ברם בחקירתו הנגדית העיד כי אינו חבר באגודה השיתופית (פרוטוקול הדיון עמ' 13 ש' 27). דוידי הינו חבר באגודה השיתופית משנת 2010 (סעיף 2 בתצהירו) הוא החתן של הנתבעים (פרוטוקול הדיון עמ' 19 ש' 13). למאי הינו חבר באגודה השיתופית משנת 1988, אף הוא בעל קרבה משפחתית לנתבעים, כדבריו: " אני משפחה רחוקה שלהם, אישתי קרובה שלהם" (פרוטוקול הדיון עמ' 20 ש' 18). פרג'י הינו חבר באגודה השיתופית, הנתבע הוא הדוד שלו (פרוטוקול הדיון עמ' 23 ש' 5), פרג'י העיד כי יעקב אינו חבר באגודה השיתופית וכי התובעת פעלה אף כנגדו בהליכי פינוי לאחר שפלש למחסן וכן כי הוא הגיש תביעה כנגד פרג'יאן (וכנגד התובעת) (פרוטוקול הדיון עמ' 23 ש' 6 - 9).

6.      לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בחומר הראיות ושקלתי את כל טענות הצדדים, עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

דיון

טענה מקדמית - העדר יריבות

7.      אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת מחזיקה במשבצת שזור מכוחו של הסכם המשבצת, לו צדדים המנהל (בשם מדינת ישראל), הסוכנות היהודית (כגוף המיישב) והתובעת (סעיפים 2 - 3 לכתב התביעה, סעיף 2(ה) לכתב ההגנה, סעיף 1 לסיכומים מטעם התובעת וסעיף 32 לסיכומים מטעם הנתבעים).

8.      הנתבעים טוענים להעדר יריבות מחמת העדר הסכם משבצת בר תוקף. לשיטתם, התובעת אינה מחדשת את הסכם המשבצת מזה למעלה מ- 15 שנים מסיבותיה היא. ברם, טענה זו, אם תתקבל, שומטת את הקרקע מתחת טענותיהם של הנתבעים. שהרי, זכותם של הנתבעים לעשות שימוש במקרקעין המצויים במשבצת שזור, שאובה, גם, מזכות התובעת בהם. אם אין לתובעת זכויות במקרקעין אלו, ממילא אין לנתבעים ו/או למי מטעמם, כל זכות שימוש בהם (לרבות בשטח המריבה שבמשבצת שזור).

9.      למעלה מן הצורך יודגש כי, גם לגופא אין לטענת הנתבעים על מה שתסמוך. הגם שלחוזה משבצת יש פן שלטוני, הרי שהוא נשלט בעיקר על ידי המשפט הפרטי, בו קיימות הוראות משלימות למקרה של היעדר תניה חוזית. ראו בין היתר סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה התשל"א-1971, המתייחס למצב בו צדדים לחוזה שכירות ממשיכים לקיימו גם לאחר תום התקופה החוזית:

• " לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני."
•  

10.  בענייננו אף הוכח כי הצדדים להסכם המשבצת המשיכו לקיימו חרף אי החתימה על הסכם משבצת חדש ולא ניתנה כל הודעה על סיום חוזה המשבצת מטעם מי מהצדדים (המנהל, הסוכנות או התובעת):

א.      בפני בית המשפט הוצגו 2 הסכמי משבצת, האחד לתקופה שבין 1.10.1990 - 1.10.1993 (נספח א' לכתב התביעה), השני לתקופה שבין 1.10.1995 - 1.10.1998 (מוצג נ/1) (להלן- " הסכם המשבצת השני"), פרג'יאן העיד כי משבצת שזור מוחכרת לתובעת מכוח ההסכם המשולש (סעיף 13 לתצהירו), כאשר נשאל בחקירתו הנגדית אודות קיום הסכם משבצת חתום, העיד כי נכון להיום אין הסכם משבצת חתום, אך " בימים אלה אנו מחדשים את ההסכם עוד פעם" וכי התובעת הינה בעלת הזכויות בקרקע (פרוטוקול עמ' 6 ש' 14 - 21), טענה זו של פרג'יאן אף נתמכת במכתב ששלח המנהל לתובעת, הנושא תאריך 20.8.2008, בו טען המנהל כי "... אנו מטפלים בחידוש חוזה משבצת שזור..." (נספח א' לכתב התביעה), פרג'יאן הסביר כי הסיבה להיעדרו של הסכם משבצת חתום הינה טעות במפות וכי לאחר שהמנהל יתקן את המפות הסכם משבצת חדש ייחתם (פרוטוקול עמ' 8 ש' 29 - 32), פרג'יאן אף העיד כי הוא חתם על הסכם המשבצת השני (פרוטוקול עמ' 7 ש' 9 - 10).

ב.       לא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה (ולא נטען) לפיה המנהל ו/או הסוכנות הודיעו לתובעת בדבר סיומו של הסכם המשבצת (להיפך, הוצגו מגוון מסמכים המחזקים את הטענה כי הסכם המשבצת עדיין תקף). הוצג בפני בית המשפט מסמך סיכום ישיבה, מתאריך 6.2.2011, שהתקיימה בנושא משבצת שזור, כאשר בישיבה זו נכחו, בין היתר, נציגי המנהל וחברי הוועד באגודה השיתופית (לרבות פרג'יאן ולמאי) (מוצג נ/2, מוצג נ/9). במסמך זה אין ולו רמז אודות העדר זכותה של התובעת במקרקעין, למאי אף אישר כי נכח בישיבה האמורה (פרוטוקול עמ' 20 ש' 21 - 22). במסגרת חקירתו החוזרת של יעקב, הוצג בפני בית המשפט מכתב, הנושא תאריך 18.4.2004 (קרי: שנים לאחר שהסכם המשבצת הסתיים לטענת הנתבעים) במסגרתו הודיעה הסוכנות ליעקב כך " בכל הנוגע למעמדך באגודה והרכב הנחלה (האם הוקצו לך אי פעם אמצעי היצור החקלאיים) נא נייתך (צריך לומר- פנייתך) לאגודת שזור" (מוצג נ/6), זאת ועוד, לאחר שהתובעת הגישה תביעה נשוא פסק דין זה, יעקב הגיש כנגד התובעת, המנהל והסוכנות, תביעה (ת.א 5559-10-09) במסגרתה הוא טוען, בין היתר, כי לבקשת האגודה השיתופית (התובעת כאן), הוא קיבל זכויות בנחלה במושב שזור (מוצג ת/4, סעיף 3). הנתבע, אשר לא העיד במסגרת התביעה דנא, כאשר הגיב לפניית בא-כוחה של התובעת מיום 28.12.2008 (נספח ו' לכתב התביעה), לא שלל את זכות התובעת מכוחו של הסכם המשבצת (או בכלל) ולא העלה כל טענה הקשורה עם העדר יריבות (נספח ז' לכתב התביעה). הנתבעים טענו כי הסכם המשבצת אינו מחודש מסיבותיה של התובעת (" התובעת, מזה 15 שנים, לא מחדשת, מסיבותיה שלה, את ההסכם..." סעיף 33 לסיכומי הנתבעים), כלומר, הנתבעים לא השליכו את אי חידושו של הסכם המשבצת בסירוב המנהל או הסוכנות.

ג.        הנתבעים אשר טוענים להעדרו של הסכם משבצת בר תוקף וכאילו התובעת נעדרת זכויות במשבצת שזור, נמנעו מלהציג בפני בית המשפט את עמדת המנהל (ו/או הסוכנות) בכל הנוגע לשאלה האם הסכם המשבצת חדל מלהתקיים. הם אף לא טענו כי ניסו לקבל את עמדת המנהל (ו/או הסוכנות). בעניין זה, ברי כי התנהלות הנתבעים פועלת לחובתם. 

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ''ד מז(2) 605, עמ' 11 (1993)).