התובע, יליד 1.3.81, נפגע בתאונת דרכים ביום 27.12.2009 כאשר נהג בתל אביב בדרכו לעבודה ועמד לפנות שמאלה וקטנוע שהגיח מאחור, פגע בצדו השמאלי של הרכב בו נהג.
הנתבעת לא חלקה על חבותה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת הנכות וגובה הנזק.
עוד באותו יום אחר הצהרים, נבדק התובע בחדר המיון של בית חולים 'מאיר' בכפר סבא. התובע התלונן על כאבים בכל הגוף. בפני האורתופד שבדק אותו, התלונן על כאבים בצוואר ובגב התחתון ובבדיקה נמצאה רגישות ונוקשות ללא חסר נוירולוגי. התובע צולם ונשלח לביתו למנוחה ולהמשך טיפול.
ביום 30.12.09 נבדק על ידי ד"ר לוי רמי, כירורג אורתופד במסגרת קופת החולים. התובע התלונן על כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגליים. התובע הופנה לפיזיותרפיה. בהמשך טופל התובע ע"י אורתופד. תלונותיו על כאבי גב בזמן נהיגה או ישיבה ממושכת עם הקרנה לרגל ימין וקושי להתכופף עברו כחוט השני בכל ביקוריו בפני האורתופד. ב-9.7.2010 נשלח לבצע בדיקת סי טי לעמוד השדרה המותני אשר ממצאיה היו בלט דיסק אחורי מרכזי עם לחץ על השק הדורלי בגובה L5-S1.
בתביעה שהגיש התובע עתר למינוי מומחה בתחום האורתופדי. ד"ר אלישע אופירם, אשר מונה כמומחה בתחום זה, המציא את חוות דעתו מיום 2.3.11. המומחה בדק את התובע ובחוות דעתו ציין כי פרט להגבלה מינימלית ביישור עמוד השדרה המותני, לא מצא ממצאים נוספים. מסקנתו של המומחה הייתה כי לתובע לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה. את מסקנתו ביסס כהי לישנא: "
לאור הממצאים הדלים בבדיקתו של מר פרובק, הממצא המינימלי בסי טי (לפי מה שנכתב בתשובות המפענח. מר פרובק
לא השכיל (הדגשה שלי - א.ז)
להמציא לי את בדיקת הסי טי המקורית), ולאור מנגנון התאונה בו אופנוע בעל נפח מנוע קטן פגע בו משמאל במהירות נמוכה, בעוד הוא מתלונן על כאב לאורך רגל ימין, אינני מוצא קשר של ממש בין התאונה לבין תלונותיו. אני מוצא לנכון להטיל ספק בכך, שתאונה מסוג זה יכולה לגרום לכאבים כשנה וחצי אחרי התרחשותה".
ב"כ התובע אשר לא השלים עם חוות דעתו של ד"ר אופירם זימנו לחקירה בבית המשפט. מחקירתו של ד"ר אופירם בבית המשפט, כמו מהלשון שנקט בחוות דעתו, עולה כי א-פריורי המומחה הטיל ספק במהימנות תלונותיו של התובע, הואיל וכנקודת מוצא, הוא נוטה להטיל ספק באמינות הנבדקים, וכלשונו: "
אני מעלה אפשרות, אך זה נכון לגבי כל תיק".
בחקירתו נשאל המומחה אם התובע עשה עליו רושם מהימן בבדיקתו והשיב כי התלבט בעניין זה, והטיל ספק במהימנותו. אך באותה נשימה, משנשאל שוב אם הייתה בעיית אמינות לתובע, השיב בשלילה.
בהמשך, נחקר המומחה על הפיסקה הכלולה בחוות דעתו לפיה התובע "לא השכיל להמציא" את בדיקת הסי טי המקורית למומחה, כפי שצוטט לעיל והנה, בחקירתו הסתבר כי התובע אמנם לא הביא את התקליטור ביום הבדיקה, אך המציא את התקליטור ביחד עם מכתב נלווה מיום 27.2.11 עוד בטרם נכתבה חוות הדעת, שהיא כאמור מיום 2.3.11. משאומת המומחה עם עובדות אלו, נאלץ להודות כי כנראה שלא עדכן את חוות דעתו.
לא יכולתי שלא לקבל את הרושם מלשון חוות הדעת ומתשובותיו של המומחה שיחסו לתובע היה שלילי מלכתחילה וכי נרטיב הכתיבה בחוות הדעת מסביר את תוצאתה. נרטיב זה של התייחסות שלילית אפריורית עולה גם מתשובותיו בחקירתו כגון: "
כל
ההצגות האלה (הדגשה שלי - א.ז)
שהיה בריא לא מעלה ולא מוריד בין המנגנון לדבר הזה" וזאת למרות שהמומחה הסכים כי לא היה במסמכים הרפואיים מעברו של התובע כל זכר לתלונות בגין הגבלה או כאבים בעמוד השדרה המותני
.
דוגמא נוספת להתייחסותו השלילית של המומחה לתובע הייתה בתשובותיו לשאלות שנחקר על ידי ב"כ התובע באשר למנגנון הפגיעה והשיב: "
זו שאלה של חוקר המשטרה ולא של ב"כ התובע. אני מתבסס על מה שאומר לי האדם שבא אלי על המנגנון שלו,
מה שאומרים לו להגיד (ההדגשה שלי א.ג)
אתה לא צריך להיות תמים, זה לא פיות".
אין לי אלא להצטער כי המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט נוקט בעמדה נגטיבית אפריורית כלפי הנבדקים על ידו. אמירות כגון: "מה שאומרים לו להגיד", "זה לא פיות", "כל ההצגות האלה" - מבלי שיש בסיס במסמכים הרפואיים לאמירות אלה, מלמדות על גישה מוטה מלכתחילה של המומחה.
למעשה, המומחה הסכים גם בחוות דעתו כי לתובע הגבלה גם בכיפוף וגם ביישור (ראה עמ' 7 שורה 5 לפרוטוקול מיום 2.2.12) למרות שרק ההגבלה ביישור מצאה ביטוייה לבסוף בחוות הדעת.
למעשה, מסקנתו בדבר העדר נכות נובעת משלילת הקשר הסיבתי בין הממצאים לבין הפגיעה, על יסוד מנגנון הפגיעה, וזאת למרות שגם המומחה מסכים כי זה עניין לחוקר המשטרה לענות בו ולא למומחה האורתופדי.
המומחה עמד על כך שהוא צריך לבחון אם מנגנון הפגיעה, התלונה, ממצאי הבדיקה ואמצעי הדימות חוברים יחד ונותנים תמונה מלאה ולטעמו, המנגנון לא התחבר לו. על כך יוער כי אין זה עניינו של המומחה וחבל כי דעתו על התובע ומסקנותיו באשר לנכות הנובעת מהתאונה הושפעו השפעה כל כך מכרעת ממנגנון הפגיעה שכלל אין הוא מומחה לפרשו.
המומחה הסכים כי אלמלא הספק בשאלת הקשר הסיבתי, נכותו של התובע בגין ההגבלה בעמוד השרה המותני הייתה מזכה אותו בכשלושה אחוזי נכות.
הלכה פסוקה היא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בקביעת הנכות.
כאמור הרושם שקיבלתי הוא כי ד"ר אופירם לא נתן אמון בתובע מלכתחילה וזאת על יסוד ההנחה הבסיסית שלו כי תובעים בכלל מצטטים בפני הרופא את מה שאומרים להם להגיד, הם לא פיות תמימות ואין ללכת שולל אחרי תלונותיהם. במקרה הנדון על חוסר האמון הבסיסי של המומחה בתובעים התווספה פרשנותו למנגנון הפגיעה, פרשנות שלא היה לה מקום ואינה בתחום מומחיותו.
מכל האמור לעיל, הנני דוחה את מסקנתו של המומחה. הנני קובעת כי לתובע נותרה נכות בתחום האורתופדי בגין הגבלה מזערית בתנועות היישור והכיפוף של עמוד השדרה המותני ושיעורה 3%.
אינני מקבלת את טענות ב"כ התובע בדבר קיומה של נכות נוירולוגית. הקרנת הכאב לרגל, אינה מזכה לכשעצמה בנכות [ראה תקנה 32 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956].