פסק-דין בתיק רע"פ 8472/01

השופט מ' חשין:

           ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70672/00 מהרשק נ' מדינת ישראל.

2.        חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (חוק ני"ע או החוק), בהוראת סעיף 52ג בו, אוסר על איש פנים בתאגיד שניירות ערך שלו נסחרים בבורסה ("חברה" בלשון החוק) לעשות שימוש במידע פנים. ובלשון החוק:

ומהו איש פנים "העושה שימוש במידע פנים"? מוסיפה ומודיעה אותנו הוראת סעיף 52ב(א)(1) שלחוק, כי "העושה עיסקה בנייר ערך של חברה ... כאשר מידע פנים מצוי בידו", רואים אותו "עושה שימוש במידע פנים".

           הנה הוא איש פנים בחברה, מידע פנים בידו, והאיש קונה או מוכר מניות של אותה חברה. האם עבר איש הפנים עבירה אך בכך שעיסקת הקנייה - או עיסקת המכירה - נעשו בעת שמידע פנים היה בידו? או שמא נאמר, חייב שיתקיים קשר סיבתי בין מידע הפנים שהיה ברשותו של איש הפנים לבין העיסקה? ובלשונו של בית-המשפט לעת מתן הרשות לערער: השאלה הנשאלת היא על-אודות "הצורך בקשר הסיבתי בין מידע הפנים ועשיית השימוש בו, ואם יש צורך בקשר סיבתי, האם הוכח כזה". לסוגיה זו נידרש בחוות-דעתנו שלהלן.

עיקרי העובדות שלעניין

3.        המערערים לפנינו - יוסף ויובל מהרשק - הינם בעלי השליטה והמנהלים של חברת התכוף חרושת ברזל בע"מ (החברה). החברה היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה בתל-אביב, ועיסוקה המרכזי ייצור מיכליות להובלת נוזלים וציוד לכיבוי אש.

4.        במהלך השנים 1992 ו- 1993 עשו המערערים להרחבת פעילותה של החברה ולכניסתה לעסק של ייצור ושיקום קרונות רכבת, נגררים ומרכבים (המיזם). כך, בין השאר, נוהל משא-ומתן עם אחרים להקמת חברה-בת משותפת שמטרתה עיסוק בפעילות החדשה, ובמקביל הוגשה בקשה למרכז ההשקעות של משרד התעשייה והמסחר להכיר במיזם כתוכנית מאושרת לצורך החוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט-1959. התוכניות קרמו עור והעלו גידים: אישורו של מרכז ההשקעות ניתן ליזמים ביום 13.12.1992, והובטחו בו למיזם הטבות בסך מיליוני שקלים חדשים. ואולם כל מידע זה נותר בסוד. לא דווח עליו לרשות ניירות-ערך וממילא אף לא נודע עליו לציבור הרחב. כך היה, עד שביום 18.2.1993 דיווחה החברה לרשות ניירות-ערך על כריתת חוזה המיזם ועל הסכמתו של מרכז ההשקעות להעניק למיזם מענקים שונים. ביום שעקב הודעה זו לציבור, ביום 19.2.1993, עלה ערך מניותיה של החברה עלייה חדה, אך בסמוך לאחר מכן ירד ערך המניות ואלו שבו לערכן כפי שהיה עובר למתן אותה הודעה.

5.        במקביל לפעילויות שהיו להקמת המיזם, ובטרם נודע דבר קיומו של המיזם ברבים, ביצעו המערערים עסקאות אחדות במניות החברה. תחילה - בחודש אוקטובר 1992 - מכרו המערערים בבורסה כשבעים אלף מניות בסכום של כחצי מיליון ש"ח. ואולם ביום 17.12.1992 - ארבעה ימים לאחר שהמיזם זכה לאישורו של מרכז ההשקעות - רכשו המערערים ממנהל תיקים פלוני מאה אלף מניות בסכום של ארבע מאות אלף ש"ח. ביום 4.2.1993 - כשבועיים לפני ההודעה הפומבית על המיזם - נרכשו עבור המערערים מאותו פלוני מאה אלף מניות נוספות בסכום של ארבע מאות וחמישה אלף ש"ח. שתי הרכישות מפלוני נעשו במסחר מחוץ לבורסה, והנחתנו לענייננו היא כי פלוני לא ידע על אודות המיזם.

6.        המערערים הועמדו לדין בעבירות של אי-מתן דיווח כנדרש בסעיף 36 לחוק ניירות ערך והתקנות שלפיו, ובשתי עבירות של שימוש במידע פנים בידי איש פנים: שתי עבירות כנגד שתי רכישות המניות, זו שביום 17.12.1992 וזו שביום 4.2.1993.

7.        בית-משפט השלום (השופטת י' אמסטרדם) שמע ראיות וטיעונים, ולסוף החליט להרשיע את המערערים רק בחלק מן העבירות שהועמדו עליהן לדין. לענייננו-שלנו הורשעו המערערים אך בעבירה אחת של שימוש במידע-פנים. נמצא לו לבית-המשפט כי רק ביום 25.1.1993 הבשיל המשא-ומתן לכדי הסכם מחייב. באותה עת, כך קבע בית-המשפט, הפך המידע בדבר המיזם להיותו "מידע פנים"; מאז אותו יום נתקיים בהם במערערים היסוד הקבוע בחוק של "אנשי פנים" ש"מידע פנים" מצוי בידיעתם; וכהוראת סעיף 52ג שלחוק אסורים היו מעשות "שימוש" באותו מידע. וכך, הואיל ורכשו ביום 4.2.1993 - כעשרה ימים לאחר שהחזיקו בידיהם "מידע פנים" וכשבועיים לפני שאותו מידע הודע לציבור - כמות גדולה למדי של מניות החברה, עשו המערערים "שימוש" אסור במידע פנים, וממילא עברו על האיסור שבחוק. אשר לסוגיית הקשר הסיבתי - זו לא נדונה בפסק-הדין (וכפי שהעיר בית-המשפט המחוזי: מיטיב היה בית-משפט השלום לו נדרש לסוגיה "ולו בקליפת אגוז").

           בית-המשפט דחה טענות הגנה שהעלו המערערים, והרשיעם בעבירה אחת של שימוש במידע-פנים ובעבירות נוספות של אי-דיווח. על יוסף (המערער 1) נגזרו שלושה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך שבעת אלפים וחמש מאות ש"ח, ואילו על יובל (מערער 2) נגזרו ארבעים-וחמישה ימי מאסר לריצוי בעבודות שירות, תשעה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך שמונה-עשר אלף ש"ח.

8.        המערערים ערערו על פסק-ההרשעה, ובית-המשפט המחוזי (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) נענה לערעור בעניינן של עבירות אי-הדיווח אך החליט לדחות את הערעור בכל הנוגע להרשעה בעבירה של שימוש במידע-פנים. אשר לעבירה זו האחרונה - והיא העבירה שלענייננו - אישר בית-המשפט המחוזי את קביעותיו של בית-המשפט השלום כי המערערים היו "אנשי פנים"; כי המידע בדבר המיזם היה "מידע פנים"; וכי ברוכשם את מניות החברה עשו המערערים "שימוש במידע-פנים". בדונו ביסוד השימוש נדרש בית-המשפט לשאלת הקשר הסיבתי (שאלה שלא נדונה בבית-משפט השלום), ומשהסיק בפירוש החוק כי קשר סיבתי אינו יסוד מיסודות העבירה, הוסיף והחליט כי אין צורך לבחון את קיומו או היעדרו. ובלשונה של השופטת ברלינר (בעמ' 26 לפסק-הדין):

אינני סבורה, כי בין רכיבי העבירה של עשיית שימוש במידע פנים מצוי גם רכיב שעניינו הקשר הסיבתי בין המידע לבין עשיית העסקה.

משנדחתה טענת הצורך בקשר סיבתי בין המידע לבין העיסקה, לא עוד נדרש בית-המשפט המחוזי לשאלה האם במקרה הנדון מתקיים קשר סיבתי כאמור.

           לסופו של דיון נדחה ערעורם של המערערים על הרשעתם בעבירה של שימוש במידע פנים. אשר לעונש: למרות זיכויים בעבירות של אי-דיווח לא נמצא מקום לשינוי בעונש שגזר בית-משפט השלום.