השופט י' עמית:
1. מהו היקף תחולתו-יישומו של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1959 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות)? על כך נסב פסק דין זה.
עסקינן בערעור ובשתי בקשות רשות ערעור (רע"א 901/07 מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח'; רע"א 9788/08 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ניסים אלקסלסי ז"ל ואח'; ע"א 2919/07 אודית כהן ואח' נ' מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית) המעלים שאלה משפטית משותפת ומטעם זה החלטנו לשמוע אותם במאוחד, להיעתר לבקשות למתן רשות ערעור ולדון בהן כבערעור.
2. ענייננו בשלוש תביעות נזיקין בעילה של רשלנות והפרת חובה חקוקה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), שהוגשו על ידי בני משפחותיהם של עובדי הקריה למחקר גרעיני-נגב (להלן: הקמ"ג) שחלו בסרטן ונפטרו, כנגד מדינת ישראל והוועדה לאנרגיה אטומית (להלן: הוא"א). בני המשפחות הגישו תביעתם שנים רבות לאחר הפטירה, בטענה שלא ידעו את העובדות הרלבנטיות לעילת התביעה בכלל, ואת הכרוך ביסוד הקשר הסיבתי בפרט, לאור מעטה החשאיות האופף את עבודת הקמ"ג. לשם הנוחות ייקראו בני המשפחות המשיבים, והמבקשת בבקשות למתן רשות ערעור והמשיבה בערעור תקרא להלן המדינה.
נעמוד בתחילה על העובדות וההליכים בכל אחד מהתיקים.
רקע עובדתי
רע"א 901/07 מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל
3. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטת ש' דותן) מיום 1.1.07, בגדרו נדחה ערעור שהגישה המדינה על החלטתו של הרשם (כב' השופט ש' ברוך) מיום 31.7.06, לפיה נדחתה בקשת המדינה לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעת היורשים והתלויים (להלן: המשיבים 1) של נחום גיא ז"ל (להלן: המנוח או המנוח גיא).
4. המנוח, יליד 1930, עבד בקמ"ג בין השנים 1973-1960 במחלקת תחבורה ובמיכון. בסוף שנת 1970 התגלה בריאותיו של המנוח גידול סרטני, בשנת 1976 יצא המנוח לפנסיה מוקדמת ובשנת 1982 נפטר ממחלתו. ביום 3.2.03 הגישו המשיבים 1 את תביעתם, בה נטען כי המחלה נגרמה בשל חשיפתו ברשלנות של המנוח לקרינה ו/או חומרים כימיים במהלך עבודתו בקמ"ג. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת והמשיבים 1 עתרו במסגרת כתב התביעה לקבל נתונים שונים לבירור הקשר בין מחלתו של התובע לבין עבודתו בקמ"ג, באשר לטענת המשיבים 1, תנאי עבודתו של המנוח ושיעורי חשיפתו לקרינה מייננת ולחומרים כימיים מסוכנים נשמרים על ידי המדינה תחת מעטה סודיות.
המדינה עתרה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המדינה, כבר בשנת 1980, 23 שנים לפני הגשת התביעה, הגיש המנוח תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) שבה ייחס את מחלתו לחשיפתו לקרינה מייננת בקמ"ג. לא זו אף זו. משנדחתה תביעתו של המנוח למל"ל, הוא הגיש ערעור על החלטת המל"ל לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע וטען, בין היתר, כי הוביל חומרים רדיואקטיביים ונחשף לקרינה, מבלי שננקטו אמצעי מגן להגנתו מפני החשיפה ומבלי שנמדדה כראוי רמת חשיפתו. הערעור לבית הדין לעבודה נדחה בשנת 1981 וכעבור שנה נפטר המנוח ממחלת הסרטן. מכאן טענת המדינה כי המנוח היה מודע לקשר הסיבתי האפשרי בין מחלתו לבין עבודתו בקמ"ג. משכך, התיישנה התביעה של המשיבים 1, שהוגשה 21 שנים לאחר פטירתו של המנוח, ולא עומדת להם הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות המעכבת את מירוץ ההתיישנות.
5. כב' הרשם (כתוארו אז) השופט ברוך דחה את הבקשה לדחיית התביעה על הסף בקובעו כי בשלב זה לא נסתרה טענת אשת המנוח כי לא ידעה אודות התביעה בבית הדין לעבודה; כי לא ידעה ועדיין אינה יודעת לאיזה חומרים נחשף המנוח במהלך עבודתו; וכי נודע לבני המשפחה לראשונה על התחלואה הנטענת של עובדי הקמ"ג בשלהי שנות התשעים או תחילת המאה הנוכחית. עוד נקבע כי המדינה מסרה נתונים לא מדויקים במהלך הדיון בבית הדין לעבודה וכי קיימת סתירה בין הטענות שהעלתה בבית הדין לעבודה לפיהן המנוח לא נחשף כלל לחומרים רדיואקטיביים, לבין טענתה דהיום כי המנוח נחשף לקרינה ברמה נמוכה מזו המותרת על פי כל התקנים. משכך, מרחפים סימני שאלה על דחיית תביעתו של המנוח במל"ל ובבית הדין לעבודה. לאור זאת, ומאחר שלא כל העובדות נתבררו עד תום, סבר כב' הרשם כי בשלב זה אין די כלים ראייתיים כדי להכריע בשאלת ההתיישנות, והבקשה נדחתה.
6. ערעור שהגישה המדינה על החלטת הרשם נדחה על ידי בית משפט קמא. נקבע כי המסמכים שהגישה המדינה על מנת להראות כי המנוח היה מודע לקיומו של קשר אפשרי בין מחלתו לתנאי עבודתו, דווקא מחזקים את עמדת המשיבים 1, לפיה לא היה בידי המנוח ולו "קצה חוט" לעניין הקשר הסיבתי. נקבע כי אין ספק שלמנוח היו "תחושות בטן" לקיומו של קשר סיבתי, אך לא היו ברשותו נתונים שעליהם יכול היה להסתמך. בית משפט קמא מצטט מתביעתו של המנוח למל"ל שם נכתב כי "למרות הבדיקות החצי שנתיות שנעשו לי עד אז לא מצאו קודם לכן את הגידול" והסיק מכך שהמנוח סבר כי עילת התביעה היא הגילוי המאוחר של המחלה, וכי אין בתביעה למל"ל התייחסות לחשיפתו לחומרים מסוכנים. בהמשך, מצטט בית משפט קמא מהערעור שהגיש המנוח לבית הדין לעבודה ובו ייחס את מחלתו לחשיפה לקרינה, ומסיק כי "המנוח לא היה מודע לסוג הקרינה לה נחשף ולכמותה, ובוודאי שלא היה לו שמץ של ידיעה על הקשר בין הקרינה למחלה. נקבע כי אילו היה בידי המנוח "קצה חוט" באשר לנתונים הרלוונטיים להוכחת הקשר הסיבתי שבין תנאי עבודתו למחלתו, חזקה עליו שהיה מציין זאת בערעורו לבית הדין האזורי לעבודה. גם מעדותו של המנוח בבית הדין האזורי לעבודה עולה שהמנוח נסמך על השערות וסברות ולא היה לו מושג מהם החומרים להם נחשף ומה השפעתם האפשרית. זאת כאשר לכל אורכו של ההליך המשיכו נציגי הקמ"ג להכחיש חשיפה לקרינה או לחומרים מסוכנים, הכחשות שהוכחו כבלתי מדויקות, כאשר בעקבות הגשת התביעה דכאן, הוגש מסמך הנושא תאריך 13.10.03 המפרט את חשיפת המנוח לקרינה במהלך עבודתו. אכן, אין במסמך הודאה כי המנוח נחשף לקרינה שיכולה הייתה לסכן את בריאותו, אך המסמך עומד בסתירה להכחשה הגורפת בה נקטה המדינה עד כה. אשת המנוח טענה כי רק בשנת 2002, לאחר שצפתה בתוכנית טלוויזיה על תביעות שהוגשו על ידי עובדי הקמ"ג בגין מחלת הסרטן בה לקו, התעורר חשדה כי המידע שהוצג על ידי הקמ"ג היה שקרי וכי ייתכן קשר בין מחלתו של בעלה המנוח לתנאי עבודתו.
בית משפט קמא קבע כי למרות שהמנוח ואשתו ידעו על הגידול הסרטני וידעו כי עבד בסביבה של חומרים מסוכנים, אין בכך משום "ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה" לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות. זאת, מאחר שלא הייתה באפשרות המנוח לתמוך את חשדותיו הערטילאיים בראשית ראיה נוכח מדיניות שמירת הסודות של המדינה והקמ"ג. אין לראות בחשדות ובסברות שהיו למנוח כדי לבסס את יסוד הידיעה ואלו לא הצדיקו הגשת התביעה באותו שלב.
סיכומו של דבר, שערעור המדינה על החלטת הרשם נדחה ועל כך נסבה בקשת המדינה למתן רשות ערעור.
רע"א 9788/08 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ניסים אלקסלסי ז"ל
7. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטת ד' גנות) מיום 16.10.08, בגדרה נדחתה בקשת המדינה לדחות על הסף את תביעת עזבון המנוח ניסים אלקסלסי ואשתו-יורשתו (להלן ביחד: המשיבים 2) מחמת התיישנות.
ניסים אלקסלסי ז"ל (להלן: המנוח או המנוח אלקסלסי), יליד 1911, נשוי ואב ל-14 ילדים, עבד בקמ"ג בין השנים 1975-1964 (שנה וחצי כעובד לשכה, כשבע שנים כפועל ניקיון בשטח "קר" ו"חם" וכעובד אחזקה ומחסן ביגוד, וכארבע שנים כמחסנאי). בסוף שנת 1975 אושפז המנוח בבית חולים שם נתברר כי הוא חולה בסרטן הכבד ובחודש פברואר 1976, בהיותו בן 61, הלך לבית עולמו.
8. ביום 13.6.01 הגישו המשיבים 2 תביעה למל"ל להכרה במחלתו של אלקסלסי כמחלה שנגרמה עקב עבודתו בקמ"ג. התביעה נדחתה ועל כך הגישו המשיבים 2 ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו. במהלך שנת 2002 פנו המשיבים 2 לוא"א על מנת לקבל פרטים אודות עבודתו של המנוח ונתוני חשיפתו לקרינה. משקיבלו את הנתונים הנדרשים, הגישו המשיבים 2 את התביעה דכאן, ביום 23.5.06, קרי, 30 שנה לאחר פטירתו של המנוח. בתביעה נטען כי מחלתו של המנוח נגרמה עקב חשיפתו ברשלנות לקרינה ולחומרים מסוכנים אחרים במהלך עבודתו בקמ"ג בין השנים 1975-1964.
ביני לביני, ניתן ביום 12.1.09 פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניינו של אלקסלסי, ובו נקבע - בהסתמך על חוות דעתו של מומחה מטעם בית הדין - כי אין קשר סיבתי בין מחלת המנוח לבין עבודתו בקמ"ג.