הנשיאה ד' ביניש:
לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' אברהם) מיום 11.9.2008, בה התקבלה בקשת המשיבים למחוק על הסף את התביעה שכנגד שהגישו המבקשים בהליך שבבית משפט השלום בנצרת. קיימנו דיון בבקשה ביום ה-13.10.2010, והחלטנו לדון בערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.
עיקרי העובדות
1. המנוח, פריד דאוד סלימאן נאסר ז"ל, שעזבונו יכונה להלן המערער 1, והאפוטרופוס לנכסי נפקדים, הגישו תביעות סותרות לפקיד ההסדר במסגרת הליכי ההסדר שנערכו בכפר סמיע בשנות ה-60. אי לכך הועבר הדיון בעניינם לבית המשפט המחוזי בחיפה, במהלכו הגיעו הצדדים בשלב מסוים להסכם פשרה. ההסכם, שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי ביום ה-17.10.1968, קבע כי על שם המנוח ירשמו שלושה רבעים מתוך 31 הדונמים שתבע (כ-23.3 דונם), וכי הרבע הנוסף ירשם על שם רשות הפיתוח (כ-7.8 דונם). לצורך מימוש חלוקה זו פוצלה לשתיים חלקה זמנית 17 בגוש 19204, ונקבע כי חלקה 17א (לימים חלקה 37) תירשם על שם רשות הפיתוח, וחלקה 17ב (לימים חלקה 38) תירשם על שם המנוח. כך היה, וזכויות הצדדים נרשמו בפנקס המקרקעין בהתאם לקביעת פסק הדין בעניינם.
אף על פי שהליכי ההסדר נשלמו ותמו בתוצאה לפיה בעליה של חלקה 37 היא רשות הפיתוח, הוסיפו המנוח ומשפחתו לעשות שימוש בחלקה 37 ולעבדה, ובשנות השבעים בנה עליה בן המנוח (להלן: המערער 2) חלק מבית מגוריו. הסיבות לפלישת המנוח ומשפחתו לחלקה 37 בניגוד לתוצאת הליכי ההסדר, ועל אף שנראה כי המערער 2 התוודע למצבת הזכויות בחלקה, לא הובהרו בפנינו - והצדדים נמנעו מהעלאת טענות ביחס להן. כך או כך, בניית הבית הושלמה מבלי שרשות הפיתוח מיחתה ביד המערערים, ומאז ועד היום מתגורר בו המערער 2, מזה כ-30 שנה.
2. בשנת 1994 נערך מכר חליפין בין חברת הימנותא בע"מ מצד אחד ומדינת ישראל ורשות הפיתוח מהצד השני, במסגרתו הועברה חלקה 37 לידי הימנותא ונרשמה על שמה במרשם. אף בעליה החדשים של החלקה נמנעו זמן רב מנקיטת צעדים כנגד פלישת המערערים לחלקתם, עד שבשנת 2007 הגישה הימנותא תביעה לבית משפט השלום בנצרת בדרישה לפנות את המערערים מהמקרקעין ולהורות על הריסת המבנים. המערערים, עיזבון המנוח ובנו, המערער 2, הגישו לבית המשפט תביעה שכנגד, המבקשת את ביטולו של פסק הדין המוסכם שניתן בשעתו בבית המשפט המחוזי בחיפה, ופתיחת הליכי ההסדר מחדש. בכתב התביעה שכנגד טענו המערערים לבעלות בחלקה 37 ולסדרה של פגמים בכריתת הסכם הפשרה, החל מטעות והטעיה וכלה בעושק. טענות הפגם מבוססות בעיקרן על הטענה כי המנוח היה אדם אנאלפבית, מחוסר השכלה, וכי לא היה מיוצג בהליכים שהובילו להסכם הפשרה ולמתן פסק הדין.
בתגובה, הגישו המשיבים בקשה לדחייה או מחיקה על הסף של התובענה שכנגד. עילתה המרכזית של הבקשה הייתה כי בית משפט השלום אינו מוסמך עניינית לבטל פסק דין של בית המשפט המחוזי, בייחוד כשזה ניתן בהליכי הסדר מקרקעין. בית משפט השלום דחה את הבקשה. באשר לטענת העדר סמכות, הגדיר בית המשפט את התביעות שלפניו כתביעה לסילוק יד ממקרקעין ותביעה שעניינה בעלות באותם המקרקעין, ומשכך חולקות הן את אותו נושא ואותן הנסיבות. בהסתמך על ניתוח זה קבע בית המשפט כי הוא מוסמך לדון בתביעה שכנגד לפי סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט, או החוק).
3. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי המשיבים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתם וקבע כי יש למחוק את התביעה שכנגד על הסף. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי אין זה ראוי לפרש את סעיף 51(א)(4) לחוק כמסמיך את בית משפט השלום לבטל פסק דין שניתן על ידי ערכאה גבוהה ממנו, גם אם אכן עוסקות התביעה שכנגד והתביעה העיקרית באותם מקרקעין. זאת בפרט ככל שמדובר בפסק דין שניתן בהליכי הסדר מקרקעין, שמשמעות ביטולו היא פתיחת הליכי ההסדר מראשיתם ובירור מחודש של מסכת הזכויות בנכס.
4. המערערים לא נואשו, ובבקשת רשות הערעור שלפנינו חוזרים הם על הטענה כי תביעתם שכנגד תביעת בעלות היא, הנוגעת לאותם המקרקעין בהם עוסקת התביעה העיקרית, ולפיכך עומדת במבחנו של סעיף 51(א)(4) לחוק. המשיבים, לעומתם, טוענים כי התביעות אינן עוסקות באותו נושא או באותן נסיבות, שכן תביעה לביטול פסק דין עניינה עילה חדשה ונפרדת, המעוגנת בטענת הפגם שלכאורה נפל בהסכם וצריך להביא לביטולו. עוד שמים הם דגש יתר על כך שפסק הדין ניתן בהליכי הסדר מקרקעין, בהם נודעת חשיבות מיוחדת לסופיות הדיון.
5. שמענו את הצדדים בבקשה ביום ה-13.10.2010. נוכח השטח המצומצם שנטען כי המערער 2 פלש אליו בחלקת המשיבים, 440 מ"ר בלבד, והעובדה שבית מגוריו של המערער 2 אכן בנוי על החלקה, הצענו לצדדים, לפנים משורת הדין, לקיים ביניהם משא ומתן ולהגיע לפיתרון הסכסוך. וכך החלטנו בהחלטת ביניים מיום 13.10.2010:
"נראה כי בנסיבות שנוצרו, מן הראוי לצמצם את המחלוקת ולהעמידה על פתרון מעשי באופן שהמבקש יישאר בסופם של ההליכים במקום שהחזיק בו משך שנים ולא מיחו בידו. [...]
לפיכך אנו מציעים לצדדים לקיים ביניהם משא ומתן לפתרון מעשי של הסכסוך ולהגיש לנו הודעה מעדכנת בתום 45 ימים. לאחר קבלת ההודעה נחליט אם יש צורך בכך להכריע במחלוקת המשפטית."
ביום ה-26.11.2010 וביום ה-29.11.2010 הודיעונו הצדדים כי המגעים שניהלו לא צלחו בידם, וביקשו שנאפשר להם להשלים את טיעוניהם בכתב. זאת התרנו לצדדים, וכעת אין מנוס מלהכריע בבקשת רשות הערעור.
דיון
6. השאלה המשפטית הניצבת בפנינו היא זו: האם לבית משפט השלום נתונה סמכות לדון בתביעה שכנגד, שעניינה ביטול פסק דין מוסכם שניתן בבית המשפט המחוזי? ראשית יש לברר האם בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה עיקרית שעניינה ביטול פסק דין כאמור; אם התשובה שלילית, נשאל את השאלה האם כאשר התביעה מוגשת במסגרת תביעה שכנגד, הופך בית משפט השלום למוסמך לדון בתביעה. נדון בשאלות כסדרן.
הסמכות לדון בתביעה לביטול פסק דין מוסכם
7. בפסיקתו של בית משפט זה הובהר לא פעם כי פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ממזג בתוכו מאפיינים הן של פסק-דין והן של הסכם. עובדה זו משליכה על דרך תקיפתו של פסק-דין שניתן בהסכמה, באותם מקרים בהם צד להסכם מבקש לבטלו. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337 (1999), באומרה:
"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ'הסכמית' או 'שיפוטית'. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. ...
מהיבט הפן ה'שיפוטי' - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים...". (שם, בפסקה 5. ההדגשות במקור - ד.ב.)