השופטת ע' ארבל:
1. בפנינו בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) מיום 2.9.03, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת שבח) מיום 18.11.01. המלצנו בפני הצדדים בעת הדיון להסכים כי נדון בבקשה כבערעור בנושא אחד מתוך מכלול הנושאים שעלו בדיון והוא נושא היתר העסקה. ואכן, עו"ד קירש, ב"כ המבקש, צמצם את בקשתו לרשות ערעור לנושא זה. ב"כ המשיבה, עו"ד סלפוי, ביקש מאיתנו לדחות את הבקשה גם בנקודה זו.
2. עיקרי העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן: המשיבה הינה חברה העוסקת במתן הלוואות במסגרת השוק האפור. על פי הנטען, המבקש נטל מהמשיבה אשראי בהזדמנויות שונות ולהבטחת החזרתו נתן כבטוחות ספרי קודש עתיקים וכן מסר שיקים לביטחון. המשיבה הגישה לבית משפט השלום בתל אביב נגד המבקש שש בקשות לביצוע שטרות, במסגרת לשכת ההוצאה לפועל, וכן שתי תביעות בסדר דין מקוצר ביחס לשני שטרות נוספים. המבקש ביקש מבית המשפט רשות להגן בשתיים מן הבקשות ובאשר לבקשות האחרות הגיש התנגדויות לביצוע השטרות. בקשותיו והתנגדויותיו נדחו על ידי בית משפט השלום וכן על ידי בית המשפט המחוזי שדן בערעור שהגיש המבקש. יצוין, כי חלק נכבד מהשאלות שהועלו נבחנו ונדונו בהחלטה קודמת של הרשם אטיאס בהוצאה לפועל.
בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות בית משפט השלום שנבחנו, כדבריו, באורח יסודי, מפורט ומעמיק, ופירט את התייחסותו לסוגיות העיקריות בהן התמקדו ההחלטה נשוא הערעור והערעור. בית המשפט דחה את טענות המבקש, ובקצירת האומר נציין את טענותיו, לפיהן חלות על המקרה הוראות חוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 וכי המשיבה לא מילאה אחר הוראות החוק ולכן היה מקום להורות על מחיקת תביעתה. עוד טען, כי המשיבה לא גילתה מסמכים שאת גילויים ביקש ולפיכך נפגעה יכולתו להתגונן. ארבע טענות נוספות שהועלו מתייחסות לעניינים של היתר עסקה, טענת קיזוז של המבקש לפיה יש לקזז כנגד תביעת המשיבה את שוויין של הבטוחות המוחזקות בידיה, קרי ספרי הקודש שמסר לה וכן סירוב המשיבה להצעתו לקבל סכום של 1.5 מיליון דולר, סירוב אשר הצדיק לדעתו מתן רשות להגן. בית משפט השלום וכך גם בית המשפט שלערעור הגיעו למסקנה כי כל טענותיו של המבקש אינן מקימות אף הגנה לכאורית המצדיקה מתן רשות להגן. בית המשפט המחוזי אימץ את כל טעמיה של הערכאה הראשונה שלא ליתן רשות להגן, הערעור נדחה והמבקש חויב בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין.
3. העניין הגיע בפנינו לדיון במסגרת בקשת רשות ערעור ולא מצאנו שיש הצדקה לדון בו כערעור ב"גלגול שני". הנושאים נבחנו בקפידה על ידי רשם בית המשפט, שופטת בית משפט השלום וערכאת הערעור ולא מצאנו להידרש לעניין למעט בנושא אחד בלבד - נושא היתר העסקה - אליו ביקש, כאמור, ב"כ המבקש לצמצם הבקשה.
טענת המבקש בהקשר זה - היתר העסקה - מיקדה אליה את עיקר הטיעונים בערכאות השונות. לטענתו, סוכם בינו לבין המשיבה כי על כל עסקאות האשראי שביניהם יחול דין תורה. במסגרת הדין ההלכתי סוכם, לטענתו, בין הצדדים כי זכותה של המשיבה לריבית תהא כפופה לתנאי "היתר עסקה" לפי תיקון מהר"ם. עוד מוסיף הוא וטוען, כי לאחר שפרע את סכומי הקרן שנטל מהמשיבה, הוא פטור מתשלומי ריבית שכן על פי ההלכה סירובה של המשיבה, כפי שהוא טוען, לתת לו העתק מהיתר העסקה שלל את זכותה לגבות ממנו ריבית.
4. היתר עסקה הינו הדרך שנמצאה ברבות השנים לפתרון האיסור הקיים בדין הדתי על נטילת ריבית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהיותם של הצדדים אנשים דתיים, אשר חפצו להימנע מעבירה, הם פעלו במתן ההלוואות הנדונות בדרך זו של היתר עסקה. היתר העסקה משווה למתן ההלוואה אופי של שותפות כאשר הלווה חייב בתשלום אחוזים מרווחיו. כאמור, לטענת המבקש, לא השתכלל שטר היתר העסקה על שום שהמשיבה לא מסרה לו עותק של שטר זה. לטענתו, לפי הדין הדתי, בנסיבות שכאלה אין היתר זה חל כאשר אין לו זכר בשטר הביטחון הנלווה להלוואה. הטעם לדבר נעוץ בחשש שמא יעלים המלווה את שטר היתר העיסקה. בית משפט השלום קבע כי אין להחיל במקרה זה את הדין הדתי שכן לא היתה הסכמה מפורשת של הצדדים להחלתו. לפיכך נקבע, כי על היתר עיסקה חלות הוראות הדין האזרחי ויש לפרשו ככל חוזה.
5. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנתה של שופטת בית משפט השלום לפיה תחולת הדין שעליו מבקש המבקש להשליך את יהבו אינה נובעת מעצם החתימה על שטר היתר העסקה. המבקש לא המציא פירוט לטיעונו זה. הוא העלה טענה גורפת באשר לתחולת דין תורה מבלי לפרט כיצד הושגה ההסכמה ומה טיבה המדויק. עוד קבע בית המשפט המחוזי, בהפנותו להמ' (ת"א) 5317/86 בנק המזרחי נ' טישלר פ"מ מח(2) 353, כי שטר היתר העסקה הינו חוזה ככל חוזה ובתור שכזה אין מניעה שבית משפט אזרחי ידון בתוקפו, גם אם החוזה מכיל דין דתי או הלכתי. כאשר יש שלילה של היתר העסקה מצד הלווה, כי אז ניתן לראות בכך סטיה ברורה ומפורשת מהיתר העסקה ויש בכך משום הודיה בחובת הלווה בתשלום הריבית הנדרשת. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי לנוכח הטענה בדבר אי חלותו של שטר היתר העסקה ואי השתכללות העסקה, כי אז יש מקום לחייב בתשלום ריבית בהתאם לדיני חוזים ולכן יש לדחות מכל וכל את ניסיונו של המבקש להיחלץ מתשלום ריבית על כספים המצויים תחת ידיו במשך זמן כה רב. יצוין, כי בית המשפט לא אפשר למבקש להביא חוות דעת הלכתית שערך כב' הרב עו"ד שמחה מירון בהקשר זה.
6. בטיעון בפנינו התנגד ב"כ המשיבה למתן רשות ערעור בכל הנושאים וגם לאחר שצומצמה הבקשה לנושא היתר העסקה שב וחזר על התנגדותו לפיה לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה למתן רשות לערער (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123), וכי אין מדובר בשאלות בעלות חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית החורגות מעניינם של הצדדים למחלוקת ואשר מצדיקות דיון בערכאה שלישית. לטענתו, המבקש לא פירט די הצורך בתצהירו התומך בבקשות הרשות להתגונן את טענתו בדבר החלה גורפת של הדין הדתי על הצדדים מעבר להיתר העסקה שבין כה וכה, לדברי המבקש, לא השתכלל הואיל שלא קיבל עותק ממנו. על ממצא עובדתי זה אין, לטענתו, למבקש מענה ולא יכול להיות שום הסבר לתצהיר לקוני שמנסה להחליף את חוקי הכנסת בדין הדתי זולת היעדר הגנה. עוד מוסיף ב"כ המשיבה כי לא ניתן לטעון דבר והיפוכו - כאשר טוען המבקש שחתם על היתר עסקה הרי שהוחל הדין הדתי ועל כן לא יחול הדין האזרחי. לדעתו, קיים גם חשש שחייבים יפנו לבנקים ויטענו כי היו אמורים לקבל העתק של היתר העסקה, אולם מכיוון שלא קיבלו העתק ההיתר, כאמור, לא השתכלל היתר העסקה. למעשה טוען הוא כי טענה מעין זו משמעה כי אין היתר עסקה, ולמעשה נטען דבר והיפוכו.
7. עיון בתצהיר מלמד, כי המבקש אכן היפנה לדין תורה בציינו "על עסקאות האשראי שעשיתי עם עמירון חל דין תורה מכוח הסכמה מפורשת ביני ובין עמירון". עוד טוען המבקש בתצהירו כי לפי "תיקון מהר"ם" רשאי היה להישבע כי לא היו לו רווחים ולהפטיר עצמו מתשלום הריבית, אלא שלדבריו נטל מנהל המשיבה את המסמך היחידי עליו נערך היתר העסקה ולפיכך שלל ממנו את האפשרות להישבע ולקבל הפטר. תוצאת נטילת היתר העסקה מביאה כלשונו של המבקש ל"(ה)תוצאה של שלילת הזכות להישבע על פי דין תורה היא שהלווה פטור אוטומטית מריבית אפילו אם נהנה מהרווחים". המבקש לא נחקר על תצהירו ולא ניתנה לו הזדמנות להבהיר ולפרט את הדברים. בא כוחו הסביר בטיעונו שאין סתירה בין הדין האזרחי לבין הדין הדתי, וכאשר יש הסכמה לקיים את הדין הדתי אין בהכרח שלילה של הדין האזרחי. בעניין זה, לטענתו, טעה בית המשפט טעות יסודית במסקנתו לפיה אי-השתכללות ההיתר מביאה לתחולת הדין האזרחי, לרבות חיובי ריבית מוסכמים. טעות זו מצדיקה תיקון מטעמי צדק, ורק מטעם זה כשלעצמו יש ליתן רשות ערעור. עוד הוסיף, כי הדברים צריכים להתברר במסגרת רשות להתגונן והבאת ראיות בפני הערכאה הדיונית.
8. שבנו ושקלנו את הדברים כשלנגד עינינו הלכות בית משפט זה באשר לצמצום שיש לנקוט במתן רשות ערעור לאחר שהעניין התברר על ידי הערכאות הדיוניות וערכאת הערעור. שוכנענו כי יש טעם משפטי לבחינת העניין. בית המשפט המחוזי סבר כי התוצאה של הטענה כי ההיתר לא השתכלל מביאה לתחולתו של הדין האזרחי, לרבות חיובי ריבית מוסכמים. שאלה זו, הנגזרת מנושא היתר העסקה על היבטיה המשפטיים והעובדתיים, ראוי שתינתן לגביה רשות ערעור. אנו סבורים, כי לצורך בחינת השאלות המשפטיות כפי שהתעוררו בהקשר זה יש לברר תחילה את העובדות הנטענות על ידי המצהיר, ולכן ראוי לו שייחקר על תצהירו ויבהיר את פרטי הגנתו ואז יוכל בית המשפט לבחון האם הגנה אפשרית בפיו. כידוע, על מנת שתינתן למבקש רשות להתגונן "די לו אם יראה כי הגנה אפשרית בפיו, ולו בדוחק" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (בעריכת ד"ר ש לוין, מהדורה שביעית, 1995) עמ' 677).
9. על פי האמור, הוחלט ליתן למבקש רשות ערעור על פסק הדין בנושא היתר העסקה בלבד ודנו בנושא זה כבערעור. לאחר ששמענו את טענות הצדדים בסוגיה זו, כפי שפורטו, שוכנענו כי יש לקבל את הערעור וליתן למבקש רשות להתגונן בעניין היתר העסקה בלבד, כנגד כל ההליכים השטריים נשוא פסק הדין של בית המשפט המחוזי. התיק יוחזר אל בית משפט השלום לבירור הסוגיה של היתר העסקה. כל צד יוכל להביא ראיותיו ולטעון טיעוניו, הכל כפי שיקבע בית המשפט. שאר חלקי פסק דינו של בית משפט השלום יעמדו בעינם.
לאור האמור ובהתחשב בתוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ז בטבת תשס"ה (28.12.04).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /אמ