פסק-דין בתיק רע"א 7669/96

השופט י' גולדברג:

             בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר קיבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה וכפל את החיוב שחייב בית משפט השלום את המבקשת לשלם למשיב. נתבקשנו ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לשמוע את הבקשה כערעור ולקבל את הערעור באופן שתידחה תביעת המשיב כולה.

             החוב הכספי שחוייבה בו המבקשת הוא במסגרת השבתם של סכומי יתר ששילם המשיב למבקשת כתשלומי ארנונה לתקופה שבין 1.4.84 ל31.3.91-.

             המשיב הוא תושב העיר נהריה המחזיק ומפעיל מאז 1981, עסק של פאב בשם B.K. ברחובה הראשי של העיר (להלן: "הנכס"). המבקשת סיווגה את הנכס כחנות לצורך תשלום ארנונה עירונית ועד ליום 1.4.90 שילם המשיב את שיעורי הארנונה לפי סיווג זה. בעקבות פנית המשיב למבקשת בתחילת שנת 1991, התברר  כי המבקשת גבתה מהמשיב עד ליום 1.4.90 ארנונה ביתר בסווגה את הנכס כחנות במקום פאב. שעור הארנונה עבור חנות הוא גבוה פי שניים משעור הארנונה עבור פאב. המבקשת הסכימה להשיב למשיב את מה שגבתה ממנו ביתר רק עבור התקופה המתחילה ביום 1.4.90, אולם סירבה להחזיר לו את תשלומי היתר בסך 9,340 ש"ח, ששולמו לה בתקופה שמיום 1.4.84 עד 1.4.90.

             כנגד תביעת המשיב להשיב לו את תשלומי היתר, התגוננה המבקשת בטענה שהמשיב אכן שילם ארנונה בשיעור כפול מזה שהתחייב מנכס מהסוג בו החזיק, אך המשיב מנוע מלתבוע את אשר שילם ביתר, הואיל ולא השיג על חיובי הארנונה, תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום, כאמור בהוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו1976- (להלן "חוק הרשויות"). חוק זה קובע סדרים ומועדים להגשת השגה וערר על קביעת הארנונה.

             בפני הערכאה הראשונה לא נשמעו ראיות. שני הצדדים הסכימו שהמחלוקת ביניהם תוכרע על סמך תצהיריהם של המשיב ושל מנהל ההכנסות של המבקשת (מר יצחק ינקוביץ), ללא חקירת המצהירים "ומבלי שמישהו מודה במשהו". כן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

             בית משפט השלום דחה את הגנת המבקשת באשר לייחוד הסמכות של מנהל ועדת הערר לפי סעיף 3 לחוק הרשויות, תוך שהסתמך על פסיקתו של הנשיא שמגר בבקשת רשות ערעור 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברת ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם). על פי פסק דין זה קיימת אפשרות להשיג על חיוב הארנונה בדרך של תובענה רגילה, על אף ייחוד הסמכות למנהל ועדת הערר, "כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות הרשות המקומית...". תוך בדיקת החומר שהונח בפניו, הגיע בית משפט השלום למסקנה "כי הטעות (של המבקשת) מדברת בעד עצמה במקרה הנוכחי וכי הרשות המקומית התרשלה במובן זה שסיווגה את הנכס כפי שסיווגה". עם זאת הגיע בית משפט השלום למסקנה כי למרות שהמשיב אינו אמור לדעת את החוק המסווג את סוגי בתי העסק, כפי שפקידי העיריה אמורים לדעת, יש בהתנהגותו כדי להוות תרומת רשלנות בשיעור 50%.

             שני הצדדים לא השלימו עם פסק דין זה והביאו את ריבם בפני בית משפט של ערעור. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית משפט השלום לפיה, במקרה הנוכחי, גלומה בכתב התביעה הטענה שהעיריה התרשלה. אמנם גם שופטי בית המשפט המחוזי סברו כי שני הצדדים התרשלו בנסיבות הענין, אך מסקנתם המשפטית היתה שונה ממסקנתו של בית משפט השלום. שופטי הערעור קבעו כי לא קמה עילה לשלול מהמשיב מחצית הסכום שהמבקשת גבתה ממנו ביתר. בהחליטם לקבל את הערעור הסתמכו על ההלכה הפסוקה, לפיה "רשלנות - ואפילו רשלנות ניכרת - איננה מכשילה את זכות ההשבה..." (ע"א 292/68 יעקב יפת ושות' נ' הרולד איסטוויד פ"ד כג(1) 604, 613).  

             בפנינו אותה פרשה בגלגול שלישי.

             יגיעות רבות יגע בא-כוח המבקשת לשכנענו להעניק רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשגת המטרה אף העניק הפרקליט המלומד לנימוקיו איצטלא של חשיבות ציבורית ועקרונית. לשיטתו אם תישאר על כנה קביעת בית משפט קמא, יהיו הרשויות המקומיות בישראל צפויות לתביעות רבות להשבת תשלומים ששולמו ביתר. הפרקליט המלומד צופה שפסיקת בית משפט קמא "תזעזע את המצב המשפטי הקיים עד כה בסוגית הטעות שבסיווג". כן נתונה דאגת בא-כוח המבקשת למנגנון המנופח של פקחים שידרשו בכל רשות מקומית כדי להקפיד על קביעת הסיווג הנכון של כל נכס שעבורו נגבית ארנונה.

             הדברים אינם "כצעקתה". באותה מידה שהמקרה בפרשת עירית חיפה נ' לה נסיונל, לא היה ראוי להיות נדון בפני ערכאה שלישית, כך גם עניינם של המבקשת והמשיב דנן אינו מן הדין להיות נדון בדרגת ערעור נוספת.

             במקרה שבפנינו מדובר במחלוקת עובדתית שגדריה נתחמו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה והנושא לא חרג מן הענין שהיה לצדדים הישירים שנקשרו לתיק. הנושא הוא בעל אופי כספי ואיננו מעלה שאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית ומשום בחינה אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בהחלטתו המנחה של בית משפט זה לענין שיקולי בית המשפט בדונו בבקשה לרשות ערעור (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה בע"מ) פ"ד לו(3) 123).   

             גם לחששו של בא-כוח המבקשת מפני "הצפת" בתי המשפט בתביעות השבה נגד רשויות מקומיות, אין לו על מה שיסמוך. אכן, על פי האמור בבר"ע 103/82 הנ"ל (שם בעמ' 128):

"חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בענין משקלה היחסי, תדירותה... ושיקולים כיוצא באלה".      

(ההדגשה שלי - י.ג.)

             ברם, ניתן לשער שמספרם של המקרים, בהם התעוררה שאלה דומה למקרה שבפנינו ונדרשה בהם הכרעת בית המשפט, היה קטן ביותר. לא הובא לעיוננו שום פסק דין הדן בשאלה דומה ושניתן לאחר שנת 1991, מועד החלטת בית המשפט  בפרשת עירית חיפה נ' לה נסיונל.

             לאור מידת תדירותה של השאלה הנדונה, עליה עמדתי זה עתה, אין, לדעתי, כל הצדקה לחזור ולדון בה בערכאה שלישית. יתירה מזו המבקשת היתה מטיבה לעשות אילו סיימה ענין זה מחוץ לכותלי בית המשפט במקום לדבוק בהתדיינות שנמשכה שבע שנים נוספות מאז שהמשיב החל לשלם ארנונה לפי סיווג של פאב. לא היתה מחלוקת שהמשיב שילם למבקשת ארנונה כללית בסכום העולה על הסכום שהיה חייב לשלם כדין ולפיכך "בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות" (דברי הנשיא שמגר בפרשת עירית חיפה נ' לה נסיונל).

             לפיכך דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

             למרות מסקנתנו זו נחווה דעתנו גם לגופו של ענין, כדי להעמיד דברים על מכונם.