1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, המחלקה הכלכלית, מיום 20.5.2012 (ת"א 48851-02-12, כב' השופט ח' כבוב). בית המשפט דחה את בקשתו של משיב 1 (להלן: גולדשטיין) להצטרף כצד להליך המתנהל בין המבקשות לבין משיבה 2 (להלן: אולטרה), משיב 3 (להלן: גורביץ) ומשיבים 4-8 (להלן: הדירקטורים), אולם התיר לו ולבא כוחו להיות נוכחים במועדי הדיון, לחקור בקצרה את עדי הצדדים ולהביא את עמדתו בתמצית בפני בית המשפט במסגרת הסיכומים.
הרקע לבקשה
2. אולטרה הינה חברה ציבורית. ביום 21.2.2012 הודיעה החברה כי בכוונתה להקצות לגורביץ 24.99% ממניותיה, תמורת 4,000,000 דולר. עסקה זו, "עסקת גורביץ", היא שעומדת בלב המחלוקת בין הצדדים.
ביום 27.2.2012 הגישו המבקשות, שהחזיקו ביניהן כ-19% ממניות אולטרה, בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני נגד ביצוע עסקת גורביץ. לשיטתן, בעת גיבוש העסקה היו הדירקטורים של אולטרה נגועים בעניין אישי והפרו את חובת האמונים שלהם. כמו כן, עסקת גורביץ הינה הצעה פרטית מהותית (כהגדרתה בסעיפים 1 ו-270(5)(א) לחוק), שכן היא מקנה לגורביץ שליטה או לחלופין נעשתה שלא בתנאי שוק. משכך - היא טעונה אישור אסיפה כללית (לפי סעיף 274 לחוק), אישור שאין חולק כי לא התקבל.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 1896/12). ביום 5.4.2012 הוחלט על ידי כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור - ולקבלו. מעל להתנהלותם של הדירקטורים מרחפים סימני שאלה רבים: בין היתר, עסקת גורביץ אושרה תוך ימים בודדים, מבלי להסתמך על אנשי מקצוע בלתי-תלויים, ומתוך מטרה להימנע ככל האפשר מהבאתה לאישור האסיפה הכללית. כך, למשל, שיעור המניות שרכש גורביץ - 24.99% - נופל באופן מלאכותי מהשיעור של 25%, שהוא השיעור הקובע לעניין הצעת רכש מיוחדת (ראו סעיף 328(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות)). ממצאים אלו, שנקבעו בבית המשפט קמא, מלמדים על חשש לכאורה לקיומו של עניין אישי אצל הדירקטורים. כן ישנו סיכוי גבוה לכאורה - לאור ממצאים אלו - שהעסקה צריכה הייתה לקבל את אישור האסיפה הכללית, בין משום שהיא בוצעה שלא בתנאי שוק, ובין משום שהחזקת 24.99% ממניות החברה מקנה לגורביץ שליטה מהותית על המתרחש בה. סיכומו של דבר נקבע כי המניות שהוקצו לגורביץ יישארו בידי אולטרה, עד להכרעת בית המשפט קמא בתיק העיקרי.
יצוין כי ביום 5.3.2012 הוגשה התובענה העיקרית לבית המשפט המחוזי כנגד אולטרה, גורביץ והדירקטורים של אולטרה (הם משיבים 2-8 בהליך שלפניי). בית המשפט התבקש להורות על כינוס האסיפה הכללית לצורך אישור עסקת גורביץ, וכן להצהיר כי הדירקטורים הפרו את חובות האמון והזהירות שלהם. כן יצוין שביום 17.4.2012 - לאחר הוצאת הצו הזמני בבית משפט זה - אישרה האסיפה הכללית של אולטרה מינוי שלושה דירקטורים מטעם המבקשות, אשר הפכו כעת לבעלות השליטה דה-פקטו בחברה. בין היתר מונה מר ירון ייני, בעל השליטה במבקשות 1-2, לתפקיד יו"ר הדירקטוריון.
מהות הבקשה
3. גולדשטיין מחזיק בכ-0.4% ממניות החברה. ביום 18.4.2012 פנה גולדשטיין במכתב לדירקטוריון, ודרש כי יוקצו למבקשות 24.99% ממניות החברה תמורת 4.5 מיליון דולר. מדובר, למעשה, בהצעה שהעלו המבקשות בפני בית המשפט המחוזי בשלב מוקדם יותר של ההליך, עוד בטרם ניתן הצו הזמני בידי בית משפט זה. הצעתן של המבקשות נועדה לשמש בשעתו מעין "הצעה שכנגד" לעסקת גורביץ, ולהמחיש כי החברה לא שקלה כראוי חלופות טובות יותר לעסקה.
ביום 19.4.2012 הגיש גולדשטיין לבית המשפט המחוזי בקשה להצטרף כצד לתובענה העיקרית. גולדשטיין טען כי התובענה העיקרית היא חלק ממאבק שליטה בין המבקשות לבין גורביץ. לגולדשטיין, כבעל מניות, יש אינטרס מובהק בתוצאות המאבק. רצונו הוא להגן על האינטרסים של החברה, ולהבטיח כי החברה תקבל לידה מזומנים - בין בדרך של השלמת עסקת גורביץ, ובין בדרך של קבלת ה"הצעה שכנגד" מטעם המבקשות. לשיטתו, הוא יוכל לסייע לבית המשפט בהבנה טובה יותר של מפת האינטרסים הסמויים, ובשל כך יש לאפשר לו להתייצב להליך ולומר את דברו.
גורביץ לא נקט עמדה ביחס לבקשת ההצטרפות, ברם המבקשות בהליך דנא (שהן התובעות בהליך העיקרי) התנגדו, תוך שהן מתייחסות לשני מקורות סמכות המאפשרים - במישור העקרוני - צירוף צד להליך. המקור האחד הוא תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א). תקנה זו מאפשרת לבית המשפט לצוות על הוספת נתבע או תובע שנוכחותו דרושה לטובת יעילות ההליך. לשיטת המבקשות, לא התקיימו התנאים הדרושים להפעלת התקנה: נוכחותו של גולדשטיין איננה נצרכת, ולא ברור כיצד יוכל הוא לקדם את השגת הפתרון היעיל והצודק. המקור האחר הוא חוק החברות, שם נקבעו הסדרים לניהול הגנה ותביעה נגזרת, היינו: האופן שבו בעל מניה יכול לתבוע בשם החברה או להתגונן בשם החברה. לשיטת המבקשות - גולדשטיין לא עמד בתנאים אלו, וכל מטרתו כעת היא לנהל מעין הליך של הגנה או תביעה נגזרת תוך עקיפת ההסדרים שנקבעו לשם כך בחוק החברות. אולטרה התנגדה גם היא לבקשה, והוסיפה כי - למיטב ידיעתה - ה"הצעה שכנגד" מטעם המבקשות איננה עומדת עוד על הפרק. צוין גם כי לו תתקבל בקשתו של גולדשטיין - לא יהיה לדבר סוף, באשר כל אחד ואחד מבעלי המניות ידרוש להתייצב בבית המשפט ולומר את דברו.
ביום 20.5.2012 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. נקבע כי אין לצרף את גולדשטיין כצד להליך, וכן אין לאשר לו הגנה נגזרת. בית המשפט לא שוכנע כי החברה פועלת בהתעלם מהאינטרסים של כלל בעלי המניות. כמו כן, בדרך כלל, האסיפה הכללית היא הבמה המתאימה להעלאת עניינים שבין בעלי המניות להנהלת החברה. בנוסף, גולדשטיין לא הצהיר במפורש במסגרת הבקשה המקורית כי הוא מעוניין בהגנה נגזרת, כך שהמבקשות לא יכלו להתמודד עם הדרישה כראוי. ברם, בית המשפט התרשם כי המוטיבציה והאינטרסים של גולדשטיין אכן משרתים את בעלי המניות שאינם נוטלים חלק במאבק השליטה. אשר על כן נקבע כי לגולדשטיין תינתן האפשרות לחקור בקצרה את עדי הצדדים, ברשות בית המשפט, ולהביא בתמצית את עמדתו בפני בית המשפט בשלב הסיכומים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
טענות הצדדים
4. המבקשות טוענות כי אין בסיס משפטי בסדרי הדין להחלטת בית המשפט המחוזי: אין אפשרות להעניק למי שאינו צד להליך את הזכות להשתתף בהליך בדרך של חקירת עדים והשמעת סיכומים (למעט בדרך של "ידיד בית משפט", אפשרות שלא הוזכרה בידי גולדשטיין או בידי בית המשפט). מדובר ב"רוח רפאים" שהתגנבה לאולם ושאיננה כפופה לאף אחד מכללי הדיון. בנוסף, ההחלטה נותנת הכשר לעקיפת הוראות חוק החברות בעניין אופן ניהול ההגנה הנגזרת: בית המשפט המחוזי ציין כי גולדשטיין לא קיים את התנאים הנדרשים לקיום הגנה נגזרת, אולם בפועל נתן לו את מבוקשו. כן טענו המבקשות שאין לראות בגולדשטיין "נציג" של בעלי המניות, מבלי שדעתם של אלו נשמעה בסוגיית הייצוג. זאת במיוחד כאשר גולדשטיין מחזיק בשיעור מזערי (כ-0.4%) ממניות החברה, ואילו בידי הציבור מוחזקות כ-80% מהמניות. אולטרה, היא משיבה 2, הצטרפה לעמדתן של המבקשות מנימוקים דומים.
גולדשטיין טען בפנינו כי אין מקום להתערב בהחלטה הדיונית של בית המשפט המחוזי, בפרט כאשר זו מנומקת ונסמכת על בדיקת כל השיקולים הרלבנטיים. לגופו של עניין נטען כי ישנו חשש ממשי שענייני אולטרה אינם מנוהלים עוד לטובת כלל בעלי המניות, אלא תוך עירוב שיקולים של טובת המבקשות בלבד - הן בעלות השליטה באולטרה. בנוסף, נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי איננה גורמת לעיוות דין או לפגיעה מהותית בזכויותיהן של המבקשות, שכן הזכויות הדיוניות שניתנו לגולדשטיין הן מוגבלות וכפופות ברובן לשיקול דעתו של בית המשפט.
משיבים 4-8 (הדירקטורים של אולטרה במועדים הרלבנטיים), כמו גם משיב 3 (הוא גורביץ), הותירו את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.
דיון והכרעה
5. במישור המקדמי - עד לפני מספר שנים, ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור על כל החלטת ביניים בהליך אזרחי. אולם צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט) שינה את פני הדברים. מעתה ואילך, בעל דין אינו יכול לקבל רשות ערעור על החלטה של הערכאה הדיונית ביחס לעניינים המפורטים בצו בתי המשפט. במקרה דנא, החלטת בית המשפט המחוזי כוללת שני נדבכים רלבנטיים: מתן אפשרות להגשת סיכומים, ומתן אפשרות לחקירת עדים. יש לבחון האם אחד או יותר מן הנדבכים נופל בגדרי צו בתי המשפט הנזכר.
באשר לנדבך הראשון, ברי כי הוא איננו נכלל בגדר צו בתי המשפט. צו זה איננו מתייחס כלל להחלטות שנוגעות לסיכומים, למעט ייתכן נושא היקף הסיכומים (שאינו מענייננו כאן). אשר על כן, אין מניעה מקדמית - מכוח צו בתי המשפט - להעניק רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להתיר לגולדשטיין להביע את עמדתו במסגרת הסיכומים.
באשר לנדבך השני, נראה לכאורה כי המצב הוא שונה. סעיף 1(5) לצו קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים". מלשון הצו נראה, על פניו, כי ניתן לטעון שהחלטה כגון זו שלפנינו - מתן אפשרות לפלוני להציג שאלות לעדים - נכללת במסגרת סעיף 1(5), ואשר על כן אין לתת עליה רשות ערעור. ברם, פרשנות הצו מובילה לתוצאה שונה. כפי שנקבע בעבר בבית משפט זה, "אף כי מדובר בתקנות בעניין פרוצדורה - המבחן ביחס אליהן הינו מהותי ולא טכני גרידא" (רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' טולידאנו(21.3.2012)). לאמור, אין להסתפק בסיווג טכני של ההחלטה שעליה הוגשה בקשת רשות ערעור. אין להיצמד לכותרת שניתנה להחלטה. בבואנו לבדוק את תחולת הצו על בקשת רשות ערעור ספציפית, יש לבחון אותה מן הפן המהותי.