לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 01.05.12 (כב' השופט עוז ניר נאוי) אשר דחה את בקשת המבקש לבטל פסק דין מיום 27.10.11, שניתן בהעדר התייצבות מטעמו.
תחילת ההליכים בתביעה כספית על סך 16,516 ש"ח שהגישה המשיבה כנגד המבקש בגין נזקי תאונה שארעה בין רכבו של המבקש לבין רכב שבעליו הינו מבוטח של המשיבה.
המבקש לא הגיש כתב הגנה במועד, וע"כ ניתן נגדו פסק דין ביום 29.07.09 ע"י כב' הרשמת ביטון. פסק דין זה בוטל לבקשת המבקש ביום 08.11.09, לאחר שעלה ספק באשר לעצם מסירת כתב התביעה בפועל לידי המבקש.
ביום 03.12.09 הגיש המבקש כתב הגנה, במסגרתו טען כי הוא איננו אחראי לתוצאות התאונה, אשר ארעה באשמת המבוטח, ואף בוחן התנועה לא קבע כי הוא האשם בה. הוכחשו הנזקים הנטענים בכתב התביעה.
נקבע דיון ליום 27.10.11. למועד זה לא התייצב המבקש, ולפיכך ניתן נגדו פסק דין בהעדר התייצבות בגין מלוא סכום התביעה.
המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, וטען כי אי התייצבותו נבעה מטעות אנוש של בא כוחו אשר שכח לרשום את מועד הדיון ביומנו, וכי יש לו טענות הגנה טובות לתביעה גופה.
לבקשה צורף תצהיר מטעם עורך הדין אשר אישר את טענות המבקש, ואף ציין כי הוא יהיה מוכן לשאת בהוצאות שנגרמו כתוצאה מטעותו זו.
באשר למועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין טען המבקש כי נודע לו אודות פסק הדין רק מספר ימים קודם להגשת הבקשה, לאחר שחשבונו בבנק עוקל.
כאמור, בית משפט קמא דחה את הבקשה, לאחר שמצא שזוהי בקשה שניה לביטול פסק דין, הבקשה הוגשה באיחור של מספר חודשים לנוכח העובדה כי פסק הדין נמסר לבא כוח המבקש כבר ביום 08.11.11, בעוד הבקשה הוגשה חמישה חודשים לאחר מכן. הבקשה נסתרה בכך שנאמר בה כי למבקש ולבא כוחו נודע על פסק הדין רק מספר ימים קודם לכן, ואילו, כאמור, אישור המסירה מורה אחרת. באשר לסיכויי ההגנה נקבע כי מדובר בטענות כלליות שאינן מפרטות גרסת הגנה ממשית. לפיכך, נדחתה הבקשה, ולפנים משורת הדין לא ניתן צו להוצאות.
לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא בכך שלא ביטל את פסק הדין, וכתוצאה מכך לא ניתן לו יומו בבית משפט, על אף שיש לו הגנה טובה כנגד התביעה.
אני סבורה כי בנסיבות העניין יש לקבל את הבקשה, לפיכך ניתנת למבקש רשות ערעור והבקשה תידון כערעור.
כידוע ההלכה היא כי כאשר ביטול פסק הדין הינו בשיקול דעתו של בית המשפט, ייבחן הוא שתי שאלות: מה הסיבה לאי ההתייצבות ומהם סיכויי הגנתו הנטענת של המבקש, כאשר משקל התשובה לשאלה השנייה גדול ממשקל התשובה לשאלה הראשונה.
בעניינינו, ביחס לסיכויי ההגנה נקבע כי הגנתו של המבקש הינה בגדר
"טענות כלליות ואינו מפרט גרסת הגנה ממשית".
מעיון בכתב ההגנה עולה כי למבקש גרסת הגנה טובה לכאורה, אשר אם תוכח - ונראה כי למבקש מסמכים התומכים בטענותיו - לא יחוייב בתשלום הסכום הנתבע ממנו.
אינני סבורה כי כתב ההגנה חסר או סתמי. כך נוהגים לנסח כתבי הגנה בתביעות מסוג זו שהוגשה כנגד המבקש, ואת המסמכים מגישים, בדרך כלל, בשלב מאוחר יותר, במסגרת צו גילוי מסמכים או תצהיר עדות ראשית.
מכאן, כי לא היה מקום להחמיר עם המבקש במקרה זה ולקבוע כי הגנתו אינה מפורטת כנדרש.
לעניין זה יפים דברי כב' השופטת ד' דורנר
ברע"א 9572/01 חביב דדון נ' וייסברג פ"ד נו (6) 918, 921
:
"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי בנסיבות העניין שבפני שלילת זכותו של המבקש להישמע בבית המשפט ולהשיג על פסק דינה של הערכאה הראשונה איננה תוצאה מידתית, ועל כן היה מקום להיעתר לבקשתו לביטול החלטת בית המשפט המחוזי למחוק ערעורו. שכן, על פני הדברים נראה כי למבקש טענות הראויות להישמע אף אם נניח שלא התייצב לדיון בערעורו עקב רשלנות ".
באשר לטעם לאי ההתייצבות - לפיה טעה עורך דינו של המבקש, ויתכן כי אף התרשל, בכך שלא רשם את מועד הדיון ביומנו. לא מצאתי בכך משום "
מקרה של אי התייצבות שאינה אלא "התעלמות מדעת" מההליך המשפטי" המצדיק את דחיית הבקשה כמובא
ברע"א 1957/12 זהרה חלה ואח' נ' יוסף כהן ואח'
(מיום 22.05.12), אלא לכל היותר אי התייצבות הנובעת מרשלנות, אשר מצדיקה מתן הזדמנות נוספת לבעל הדין הרשלן בכפוף להוצאות (ר' , שם, בפסקה 13), ובאופן דומה לקביעה ברע"א 1957/12 הנ"ל, כך גם בעניינינו, לא היה מקום לפקוד לחובת המבקש את העובדה שבתצהיר שתמך בבקשה לביטול פסק הדין הוא לא התייחס להגנה לגופה, שכן זו פורטה כבר בכתב ההגנה (שם, סע' 14).