השופטת ע' ארבל:
1. השאלה הניצבת במרכזה של בקשת רשות הערעור שבפנינו, לגביה הסכימו הצדדים כי נדון בה כבערעור, הינה האם יש להיזקק להליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט ולכוף את המשיבים בקנס או במאסר לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.4.93, לפיה ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין הצדדים, שעל פי סעיף 4 שלו על המשיבים לגלות מסמכים שבידיהם ולהציגם בפני מומחים לצורך הערכת שווי הנכסים של המשיבה 5.
2. בקשת הרשות לערער הוגשה על ידי מלכיאל שרבט נגד ארבעת אחיו, שלום, יצחק, בנימין ומנשה שרבט ונגד המשיבה 5, חברת אחים שרבט חברה לבניין בע"מ. הבקשה נדונה בהסכמת הצדדים כערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ד"ר נ' אפל-דנון) בתיק פש"ר 25/93 (בש"א 1325/04).
עיקרי העובדות
3. האחים שרבט נתונים בסכסוך רב שנים הנוגע לענייני רכוש. בתחילת שנת 1993 עתר המערער, במסגרת תיק פשיטת רגל, לפרוק החברה וכן בבקשה למתן סעד להסרת קיפוח לפי סעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. הסדר הפשרה ופסק-הדין שאישר את ההסדר עומדים במרכז הדיון שבפנינו.
בית המשפט המחוזי קבע, כי עובדות המקרה היו כלהלן:
(א) ביום 1.4.93 הושג הסדר פשרה בין המערער לאחיו, המשיבים 1-4. ההסדר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק-הדין הראשון) במסגרת תיק פש"ר 25/93. בהסדר נקבע כי על המשיבים לשלם למערער את שווי חלקו בחברת האחים שרבט חברה לבניין בע"מ (להלן: החברה) וכן את שווי זכויותיו הנובעות מטענתו שנכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם.
בסעיף 4 לפסק-הדין נקבע כדלקמן:
"המומחים יקבעו את השווי על ידי בדיקת ספרי החברה וכל מסמך או חומר שימצאו לנחוץ לצורך כך, והצדדים יעמידו לרשות המומחים את החומר שיבקשו, כאמור, לאחר שישמעו את כל טענות הצדדים והסבריהם לכל דבר ועניין שיתעורר במהלך קביעת השווי וזיהוי הנכסים של החברה לרבות טענות שנכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם, וטענות של המשיבים כי נכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים של מלכיאל, שהטענות הנ"ל מוכחשות על-ידי שני הצדדים".
(ב) לאחר שהמומחה מטעם המערער לא קיבל מהמשיבים את המסמכים שביקשו, שב המערער ופנה לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לפירוק בתיק פירוק 5/94. ביום 19.4.94 הגיעו הצדדים להסדר נוסף שקיבל תוקף של פסק-דין ובו חזרו והתחייבו לקיים את ההסדר מיום 1.4.93 (להלן: פסק הדין השני). משלא המציאו המשיבים את המסמכים הנדרשים, על אף האמור בפסק הדין השני, פנה המערער ביום 9.11.00 לבית המשפט המחוזי בה"פ 286/00, בה עתר, בין היתר, למינוי מומחה מכריע וביקש לחייב את המשיבים ליתן לו את מלוא המידע על-פי ההסדר ופסק הדין שעל פיו, ובכלל זה את כל הספרים והמסמכים הנוגעים לכל התאגידים שהיו בשליטתם של המשיבים עד ליום 3.12.93, לרבות עסקאות של החברה עם אותם תאגידים. בהסכמת בעלי הדין, מינה בית המשפט ביום 19.3.02 את כב' השופט בדימוס שלום ברנר למומחה מכריע.
(ג) ביום 4.7.02 הגיש המערער בקשה "דחופה" לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון), בה נטען כי המשיבים מסרבים להמציא את המסמכים המבוקשים על-פי סעיף 4 לפסק-הדין הראשון. בהחלטתו מיום 1.10.02 הורה בית המשפט, על פי נוסח סעיף 4 לפסק הדין, כי המומחים יפגשו ויחליטו מהם המסמכים שעל בעלי הדין להעמיד לרשותם.
המומחים לא נפגשו ולא הגיעו להסכמה באשר למסמכים הנדרשים לצורך עבודתם המשותפת. זאת, על אף בקשות חוזרות ונשנות של המומחה מטעם המערער ועל אף מספר החלטות שיפוטיות שניתנו בעניין במסגרת הבקשה, שבעיקרן מורות למומחים להיפגש ולהודיע לצדדים מה הם המסמכים הדרושים להם לצורך קביעת שווי חלקו וזכויותיו של המערער בחברה.
(ד) בצר לו, פנה המערער פעם נוספת לבית המשפט ביום 9.2.04 בבקשה דחופה לכוף על המשיבים לקיים את ההסדר ואת פסק הדין שאישר אותו וליתן החלטה בבקשה לביזיון בית המשפט (בש"א 1325/04). החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.3.04 בבקשה זו היא נשוא הערעור שבפנינו.
החלטת בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי סקר בהחלטתו בהרחבה ובפרוט את כל הבקשות, הדיונים וההתכתבויות בין בעלי הדין, כמו גם את תשובות המשיבים לבקשותיו של המומחה מטעם המערער לגלות את המסמכים. בית המשפט דחה את טענות המשיבים לפיהן המסמכים המבוקשים אינם רלבנטיים ואת טענתם כי דרישת המערער בעניין המסמכים כוללנית מדי ואין להיעתר לה. בית המשפט קבע, כי המשיבים החליטו למעשה שלא לגלות שום מסמך למערער או למומחים מטעמו ודבקו בהחלטה זו בהתמדה, בהימנעותם מלמסור את המסמכים במשך שנים. עוד קבע, כי המשיבים פעלו בחוסר תם לב, שאחרת היו ממציאים את אותם מסמכים שלדעתם רלוונטיים לקביעת השווי כאמור ולא היו נמנעים באופן גורף מלהיעתר לפניית המערער. בית המשפט דחה את טענתם של המשיבים לפיה הם גילו את המסמכים הרלבנטיים ואת טענתם כי המערער מנסה "לדוג" מסמכים שאינם נוגעים לסכסוך.
בית המשפט קבע, כי טענת המשיבים, לפיה קיבל המערער מידם חלק מהמסמכים אינה פוטרת אותם מלהמציא את אותם מסמכים שלא מסרו לו ואשר הם מגלים התנגדות ממושכת למסירתם. בית המשפט דחה מכל וכל את טענת המשיבים, שהושמעה לראשונה בבוקר יום הדיון, כי המסמכים המבוקשים הושמדו, ואף ציין כי המשיבים מנועים מלטעון טענה זו בשלב כה מאוחר של הדיונים. הטענה לא הועלתה במשך שנים מאז חתימת ההסדר, אז היו לשיטתם המסמכים קיימים, וחלק מהם אף הוצגו בפני רואה החשבון מטעם המערער. דרישת המשיבים כי המערער יפרט מהם המסמכים הנדרשים מלמדת על כך שהמסמכים אכן קיימים והיה עליהם לגלותם. בית המשפט הגדיר את טענת המשיבים כי המסמכים הושמדו כ"טענה הגובלת בזלזול מוחלט בהליכי המשפט ובחוסר תום לב" וקבע כאמור, כי אין לקבלה.
בית המשפט הגיע למסקנה חד משמעית כי בנסיבות העניין, אין ספק שקיימת הצדקה להפעיל את פקודת הביזיון בגין התנהגות המשיבים כפי שפורטה. יחד עם זאת, בית המשפט הפנה בהחלטתו לפסיקת בית משפט זה לפיה אין להיזקק להליכי ביזיון אם קיימת דרך אחרת לביצוע הצו השיפוטי (ראו: בג"ץ 490/82 בנק לאומי בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לז(4) 578, 586). בית המשפט המחוזי סבר, כי במקרה דנן לא ניתן לנקוט הליכי ביזיון היות שתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מאפשרות נקיטת הליכים חמורים פחות. בית המשפט הפנה להוראת תקנה 122 לתקנות, הקובעת סנקציה כנגד מי שהפר צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים, על דרך של מחיקת כתב טענותיו ומתן פסק דין. ההוראה בתקנה 122 הינה הוראה ספציפית הדוחה הוראה כללית ולכן לשיטת בית המשפט המחוזי, יש לפעול בהתאם לתקנה 122 לתקנות ולא בהתאם לפקודת הביזיון. על בסיס האמור נדחתה בקשת המערער, תוך שבית המשפט ציין כי באפשרותו של המערער לטעון להפרת הצו על פי תקנה 122 בהליך הבוררות או בכל פורום אחר. בית המשפט הטיל הוצאות לדוגמא על המשיבים בשל התנהגותם.
טענות המערער
5. המערער טוען, כי משקיבל בית המשפט המחוזי את טענותיו אחת לאחת וקבע כי היתה הצדקה להפעיל את פקודת הביזיון, המסקנה המתבקשת היא כי שגה בדחותו את הבקשה ובהפנותו את המערער לסנקציה הקבועה בתקנה 122 לתקנות. לטענתו, אין מדובר בהפרת צו לגילוי מסמכים כי אם בהפרה בוטה ומתמשכת של פסק-דין חלוט ועל כן אין להחיל במקרה דנן את הסעד הקבוע בתקנות, שהינו סעד המיועד למקרה של הפרת צו לגילוי מסמכים.