השופט ס' ג'ובראן:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 2878-10-10, כבוד השופטת י' שטופמן) מיום 18.12.2011.
ראשיתו של ההליך בפסק בוררות, שאושר על ידי בית המשפט. על בסיס זה פתחו המבקשים בהליכי הוצאה לפועל מול המשיבים. ביום 25.4.2007 הגישו המשיבים לרשם ההוצאה לפועל בקשה לסגירת התיק בטענת "פרעתי". ביום 9.2.2010 נעתר הרשם לבקשה והורה על סגירת התיק. ערעור על החלטת הרשם לבית משפט השלום נדחה מנימוקים שונים (עש"א 19432-02-10, כבוד השופט מ' סובל). על פסק הדין ביקשו המבקשים להשיג בפני בית המשפט המחוזי בדרך של ערעור בזכות. משכך, נדרש בית המשפט לשאלה האם קיימת זכות ערעור, או שמא הדרך להשיג על פסק הדין היא בקשת רשות ערעור בלבד. יצוין כי ההליך כולו התקיים לפני כניסתו לתוקף של תיקון 33 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), הקובע מפורשות כי כל ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, שניתן בערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל, יהיה טעון רשות (סעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל).
בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי אף בטרם תיקון 33 לחוק ההוצאה לפועל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, שישב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל טעון רשות. זאת, נוכח ההסדר הקבוע בסעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) הקובע כי השגה על החלטה של בית משפט השלום בערעור על החלטת רשם בפני בית המשפט המחוזי תהיה טעונה רשות. כמו כן, עמד בית המשפט על כך שמדיניות זו נגזרת מהעיקרון הכללי על פיו לבעל דין זכות שעניינו יידון בשתי ערכאות בלבד. עוד קבע בית המשפט כי פרשנות הפוכה תוביל לתוצאה אבסורדית, על פיה יהיו סוגי החלטות של רשם ההוצאה לפועל אשר ההשגה עליהן תעשה בדרך של בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום, אך באם ניתנה רשות, הרי שההשגה על פסק דינו של בית משפט השלום תמיד תהיה בדרך של ערעור בזכות. משכך, מחק בית המשפט את ההליך על הסף. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו. לטענתם, מעצם חקיקת תיקון 33 לחוק ההוצאה לפועל ניתן ללמוד כי במצב המשפטי שקדם לו עמדו לבעל דין שני ערעורים בזכות. זאת, נוכח סעיף 52 לחוק בתי המשפט, הקובע כי קיימת זכות ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, מבלי להבחין בין פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט השלום ביושבו בערכאה ראשונה ופסקי דין שנתנו על ידי בית משפט השלום ביושבו כערכאת ערעור (וזאת, בשונה מאופן הסדרת הליכי הערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי). בהמשך לכך, טוענים המבקשים כי אין להקיש מסעיף 96 לחוק בתי המשפט, העוסק בהשגה על החלטות רשמי בית המשפט, לעניינם של הליכי הערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל, שכן מדובר בבעלי תפקידים שונים, עם סמכויות שונות. בהקשר זה עומדים המבקשים על כך שתפקידו של רשם ההוצאה לפועל הוא בעיקרו ביצועי, ואינו בעל שיקול דעת שיפוטי. עוד טוענים המבקשים כי בהקשרים רבים אחרים המצב המשפטי הוא שישנה זכות ערעור שנייה, למשל בערעור על החלטת שמאי מכריע. בהמשך לכך, טוענים המבקשים כי יש מקום למתן רשות ערעור בהליך הנוכחי. זאת, נוכח העובדה ששאלת סדרי הדין בהליכי ערעור על פסק דין של בית משפט שלום ביושבו כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה, ונוכח הפסיקות הסותרות בסוגיה.
מנגד, סומכים המשיבים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, על נימוקיו. לגישתם, בבסיס ההכרעה צריך לעמוד העיקרון על פיו לבעל דין זכות ערעור אחת בלבד, והשגה שנייה על ההליך צריכה להיעשות בדרך של בקשת רשות ערעור. לצד זאת, לטענתם, הבקשה אינה מעלה סוגיה המצדיקה בחינה בגלגול שלישי. זאת, נוכח תיקון 33 לחוק, המייתר למעשה את ההכרעה בשאלת זכות הערעור טרם התיקון.
בטרם דיון, נעמוד בקצרה על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז ברע"א 41364-04-10 עמרם נ' פי.אס.אי אקולוגיה בע"מ (לא פורסם, 8.11.2010) (להלן: פרשת עמרם). במסגרת ההליך נדון ערעור על טענת פרעתי (כבהליך הנוכחי). בהחלטתו, קבע בית המשפט כי אין להקיש מסעיף 96 לחוק בתי המשפט לעניין הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל. נקבע כי ביחס להחלטות רשם ההוצאה לפועל עליהן יש ערעור בזכות לבית משפט השלום, המסקנה המחויבת מלשון החוק טרם תיקונו היא כי לבעלי הדין זכות ערעור שנייה. עם זאת, בית המשפט קבע כי זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תינתן רק במקום בו הייתה מלכתחילה זכות ערעור לבית משפט השלום. זאת, נוכח הבעייתיות שתיווצר באם הערעור לבית משפט השלום יהיה ברשות אך הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום יהיה בזכות; ונוכח השוני המהותי בין סוגי ההחלטות הניתנות לערעור בזכות, שעניין קביעות הנוגעות לדין המהותי, וסוגי ההחלטות שהערעור עליהן טעון רשות, שעניין גבייה.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים על נספחיהם, ובפסקי דינן של הערכאות הקודמות, מצאנו לנכון לתת רשות ערעור כמבוקש, ולדון בבקשה כבערעור.
המדובר הוא בסוגיה שבה לא נפסקה הלכה ברורה, ואשר, כאמור, ניתנו בעניינה פסקי דין סותרים בבתי המשפט המחוזיים. אמנם, נוכח תיקון החוק לא צפויים להתקיים עוד הליכים רבים שיעוררו קושי זה. יחד עם זאת, מאחר שוודאי ישנם עוד אי אילו הליכים שהחלו טרם תיקון החוק, מצאנו לנכון להכריע בסוגיה העקרונית בדבר סיווגו הראוי של ההליך.
בפתח הדברים, יצוין כי מצאנו שאין להקיש מסעיף 96 לחוק בתי המשפט, לעניין דרכי הערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל. עניינו של סעיף 96 הוא ברשמי בית המשפט. כך, סעיף 96(א) נפתח במילים "פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי". משכך יש לראות בהסדר שנקבע בחוק ההוצאה לפועל, טרם תיקונו, הסדר חסר, שאין בו התייחסות מפורשת לעניין אופן ההשגה על פסק דין של בית משפט השלום בשבתו כערכאת ערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל. במסגרת זאת, שני פסקי הדין שניתנו בסוגיה, מניחים כי ישנה לאקונה בחוק אותה יש למלא באמצעות פרשנות כללית. בפסק הדין מושא בקשה זו, הניח בית המשפט כי אין כל תחולה לסעיף 52 לחוק בתי המשפט, ומשכך פנה לפרש את הליכי ההשגה על פסק דינו של בית משפט השלום בערעור על החלטת רשם מכוח העיקרון הכללי על פיו לבעל דין זכות שעניינו יבחן על ידי שתי ערכאות בלבד. גם בהחלטה בפרשת עמרם, קבע בית המשפט תחולה חלקית של סעיף 52 לחוק בתי המשפט, על החלטות רשם הוצאה לפועל עליהן ניתן להגיש ערעור בזכות בלבד.
אמנם, העיקרון כי עניינו של אדם ידון בפניי שתי ערכאות בלבד עיקרון חשוב הוא, ומשקף איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לצורך בניהולם היעיל של הליכים ובאי הכבדה יתרה על בית המשפט. יחד עם זאת, מקום בו ישנו חוק מפורש החל על נסיבות המקרה, ייסוג העיקרון הכללי מפני ההסדר הפרטני. במסגרת זאת, כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי כאשר לא הוסדרה סוגיה כלשהי בסדרי הדין בחוק ההוצאה לפועל, יחול הדין הכללי (ראו לדוגמה ע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1) 329 (1989)). אכן, בנסיבות העניין יצר הדין טרם תיקון 33 לחוק ההוצאה לפועל מצב בעייתי, על פיו לבעל דין זכות ערעור הן לבית משפט השלום והן לבית המשפט המחוזי. תחת ההנחה שזהו המצב המשפטי תוקן חוק ההוצאה לפועל. ציינתי בהקשר זה כי:
"העיון בדברי ההסבר לתיקון החוק, במסגרתו נקבע הסדר זה, מעלה כי מטרת התיקון הייתה למנוע מצב בו עומדת לבעל דין זכות ערעור לבית משפט השלום וזכות ערעור נוספת לבית המשפט המחוזי. השינוי שחולל התיקון לחוק הוביל לכך שבדומה להליכים אחרים, תעמוד לבעל דין הטוען את סוגי הטענות המנויות בסעיף 80(ב1) זכות ערעור אחת, וכי ההשגה על בית משפט השלום תהיה בדרך של בקשת רשות ערעור ולא בדרך של ערעור בזכות" (רע"א 8915/11 חאלד נ' מוסקוביץ (טרם פורסם, 4.4.2012)).
עם זאת, משנקבע מפורשות במסגרת התיקון לחוק כי הוא צופה פני עתיד ואינו חל על הליכים שנפתחו טרם חקיקת התיקון, יש לקבוע כי סדרי הדין שקדמו לתיקון, בעייתיים ככל שיהיו, הם החלים. משמע, יש לקבוע כי סעיף 52 לחוק בתי המשפט חל על הליכים אלו, וכי לבעל דין עומדת זכות ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, שניתן ביושבו כערכאת ערעור בזכות על החלטת רשם ההוצאה לפועל. יובהר כי אין בפסק דיננו זה כדי לקבוע מסמרות לעניין הדין החל מקום בו ההשגה על החלטת רשם ההוצאה לפועל לבית משפט השלום הייתה טעונה רשות. סוגיה זו אינה נדרשת בהליך הנוכחי, והיא תיוותר בצריך עיון עד לעת שתתעורר.
סוף דבר, הערעור מתקבל. התיק יושב לבית המשפט המחוזי ויידון כערעור.
השופט צ' זילברטל:
1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ס' ג'ובראן, וראיתי לנכון להוסיף מספר הערות.
חברי פסק, כי בהעדר הסדר ספציפי אחר בחוק, זכות הערעור על פסקי דין של בתי משפט השלום קבועה בסעיף 52(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק). על-פי ההסדר שבסעיף האמור: "פסק דין של בית משפט שלום ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי". לכאורה, בגדר הביטוי "פסק דין של בית משפט שלום", גם פסק דין שניתן בערעור המוגש לבית משפט שלום, כגון ערעור על החלטה אחרת של רשם בית משפט השלום או ערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל, והכל כשלא נקבע אחרת. בהקשר זה, השוו לאמור בסעיף 41(א) לחוק, העוסק בערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי, והמתייחס ל"פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ... " (ההדגשה הוספה), מילים שאינן מופיעות בסעיף 52(א) לחוק; כנראה נוכח נקודת המוצא, שאינה תקפה כבר מזה זמן, לפיה בית משפט השלום אינו דן בערעורים. נוכח לשון סעיף 52(א) לחוק, שאינו מבחין בין פסק דין של בית משפט שלום "בערכאה ראשונה" לבין פסק דין של בית משפט שלום "בערעור", נראה כי יש להחיל את הוראת הסעיף על כל פסקי הדין של בתי משפט השלום, בהעדר הוראת חוק אחרת בהקשר ספציפי. זה ההסדר הכללי שבחוק בתי המשפט, ונוכח קיומו אין מדובר, לטעמי, במצב של לאקונה. בשל פועלה זה של הוראת סעיף 52(א) לחוק בתי המשפט, הקובעת את העקרון הכללי, שלפיו קיימת זכות ערעור על כל פסקי הדין של בתי משפט השלום, הרי שסטיה מהעקרון האמור צריכה להיעשות בהוראת חוק ספציפית. כך נעשה, למשל, בסעיף 96(ג) לחוק ביחס לפסק דין של בית משפט שלום שניתן בערעור על החלטה אחרת של רשם. בסעיף זה נקבע, שפסק דין כאמור ניתן לערעור לפני בית המשפט המחוזי רק אם ניתנה רשות לכך. אלמלא הוראה זו, היה ניתן לערער בזכות לבית המשפט המחוזי מכח העיקרון הכללי שבסעיף 52(א) לחוק. מצב דברים זה חל גם על פסקי דין הניתנים בבית משפט השלום בערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל. ללא הסדר ספציפי שיורה אחרת - הוא ההסדר שכיום קבוע בסעיף 80(ב2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1976 - על פסקי דין כאמור היה ניתן לערער בזכות לבית המשפט המחוזי. כיוון שהוראת סעיף 80(ב2) הנ"ל אינה חלה על המקרה דנן, שנדון בטרם כניסתה לתוקף, על פסק דינו של בית משפט השלום ניתן היה להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי.