פסק-דין בתיק רע"א 10509/05

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה), בגדרה ניתן סעד זמני האוסר על המבקשים להמשיך בהליכי הוצאה לפועל למימוש משכנתה הרשומה לטובת המבקש 1, לגבי המקרקעין הידועים כחלקה 153 בגוש 10611, המהווים מגרש ועליו וילה (להלן - הבית), והאוסר עליהם לעשות פעולה כלשהי אשר יש בה כדי להפריע להמשך החזקתה של המשיבה 1 בבית ולשימושה השוטף בו. הסעד הזמני ניתן בגדרה של תובענה שהגישה המשיבה 1 להצהיר כי אין תוקף למשכנתה ולחלופין כי אין לממשה אלא לאחר מיצוי אפשרויות הגבייה באמצעות ערבותו של המשיב 3.

2.        המשיבה 1 והמשיב 3 חיו יחד כבני זוג תקופה ארוכה, עד שסכסוך ניטש ביניהם. השניים לא נישאו. לטענת המשיבה 1, חיו הם כידועים בציבור מאז שנת 1984 ועד שלהי שנת 2004.  המשיבה 2 היא חברה אשר הוקמה על ידי המשיב 3 ואשר נתאגדה ונרשמה אצל רשם החברות ביום בו נחתם הסכם המכר לפיו נרכש הבית על ידי חברה זו. הרכישה מומנה באשראי שניתן למשיבה 2 על ידי המבקש 1 בגובה מלוא התמורה. המשיב 3 ערב אישית לחובה של המשיבה 2. מספר חודשים לאחר מכן הועברו מניותיה של המשיבה 2 למשיבה 6, שמניותיה הן בבעלות המשיבים 3-5. סמוך לאחר מכן נרשמה משכנתה על הבית לטובת המבקש 1. המשיבים 5-4 הם בניו של המשיב 3 מגרושתו. 

           במהלך שנת 2003 העתיקו המשיבים 1 ו-3 את מגוריהם מדירה בתל אביב לבית. בשל סכסוך שפרץ ביניהם עזב המשיב 3 את הבית בחודש דצמבר 2004. המשיבה 1 הגישה תביעה רכושית כנגד המשיב 3 בבית המשפט לענייני משפחה, וכחצי שנה מאוחר יותר הגישה נגדו אף תביעת מזונות ומדור. במסגרת הליכים אלה מתבררות, בין היתר, זכויותיה של המשיבה 3 על הבית, לרבות טענתה של המשיבה 3 לבעלות על מחציתו, ולאי תקפות השעבוד על הבית כלפיה, מאחר שנעשה ללא ידיעתה וללא הסכמתה.

3. ביום 5.7.05 פתח המבקש 1 בהליכי מימוש המשכנתה על הבית בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. במסגרת תיק ההוצל"פ מונו המבקשים 2 ו-3 ככונסי נכסים למימוש השעבוד. המשיבה 1 הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש 1 להמשיך בהליכים אלו. במסגרת הבקשה נטען כי המשיבה 1 מתגוררת בבית מאז נרכש ועד היום, וכי אין לה מקום מגורים אחר. כן נטען כי המבקש 1 נקט בהליכים למימוש המשכנתה בעצה אחת עם המשיב 3 במטרה לסכל את תביעתה הרכושית של המשיבה 1 המתבררת בבית המשפט לענייני משפחה, ועל מנת לסלק את הבית ממסת הרכוש המשותף למשיבים 1 ו-3. עוד טענה המשיבה 1 להגנה לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 והוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בתצהיר אשר צורף לבקשה הצהירה המשיבה 1, בין היתר, "כי במידה שייקבע ע"י בית המשפט הנכבד כי עד מועד פתיחת הליכי מימוש המשכנתה טרם שולם לבנק ולא הוחזר לו סכום ההלוואות שנתן, כי אז הנני מסכימה כי מתוך כלל זכויותי ב'קבוצת יפעת' ונכסיה וכן מתוך כלל זכויותי ב'קבוצת קו מנחה' ונכסיה [הכוונה לחברות שבבעלות המשיבים 1 ו- 3, כנטען על ידי המשיבה 1 - א.ג.], תשולם למשיב מס' 1 מחצית מסכומי ההלוואות הנ"ל, אך הכל במידה שהמחצית השנייה תשולם, בעת ובעונה אחת עמי, מנכסי קרלוס בגס [המשיב 3], בשתי הקבוצות הללו".      

           בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בנימוק כי "לא ניתן לאמר כי תביעת המבקשת לסעד המבוקש על ידה חסרת סיכוי", וכן "ובהתחשב בעובדה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה במקרה זה". מכאן הבקשה שלפני.

4.        דין הבקשה להידחות בעיקרה. אכן, בשלב זה קשה להגיע למסקנות נחרצות בנוגע לסיכויי תביעתה של המשיבה 1. המשיבים 1 ו-3 חלוקים לאורך כל החזית הן בנוגע לשאלת מעמדה של המשיבה 1 כידועתו בציבור של המשיב 3, הן בנוגע למשטר הרכושי ששרר ביניהם לאורך השנים והן בנוגע לשאלות נוספות. מהחומר שהונח לפני עולה, כי בעיקרו של דבר מדובר בגרסאות סותרות שקשה לבוחנן בגדר בקשה לסעד זמני. יש לזכור, שהמדובר בפינוייה של המשיבה 1 מבית מגוריה. הצעתו של המשיב 3 כי המשיבה תעבור להתגורר בינתיים בדירה הרשומה על שמו בתל אביב, המחולקת לטענתו לשתי יחידות דיור, וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים ביניהם, איננה מעשית. אין לצפות מן המשיבה 1 כי תעבור להתגורר בנכס זה בנסיבות שנוצרו, בפרט משהמשיב 3 שומר לעצמו הזכות להתגורר בו בעצמו (באחת מיחידות הדיור שבו). נוכח ערבותו האישית של המשיב 3 - ובאשר המבקש עצמו אינו טוען כי הוא חסר אמצעים - לחוב המובטח במשכנתה, ונוכח העדרן של ראיות בדבר ירידה בערכו של הבית, סבור אני כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המשיבה 1. יש לזכור, כי קיימת "מקבילית כוחות" באשר ליחס בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות (רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ (לא פורסם) וכן רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר פ"ד נו(1) 529, 533). אכן, במבחן לעניין מתן סעד זמני בו נקט בית המשפט המחוזי, של העדר אפשרות לשלול כל "סיכוי" לתביעה, אין די. על המבקש סעד זמני להראות כי יש בידו זכות לכאורה. עם זאת, הואיל ובנסיבות שלפני נוטה מאזן הנוחות באופן בולט לטובת המשיבה 1, הרי שדי בכך כדי לחפות על חולשה אפשרית באשר לטענתה של המשיבה 1 בעניין הזכות לכאורה.

5.        משנתן בית המשפט המחוזי סעד זמני הוא נמנע מלחייב את המשיבה 1 במתן ערבות. בנקודה זו יש ממש בטיעוני המבקש 1, שכן הכלל הוא שיש להתנות הסעד הזמני במתן ערבות, בצד ההתחייבות העצמית (תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הואיל ואין זה ברור מה היחס בין שוויו של הבית לבין גובה החוב, ובהתחשב בערבותו של המשיב 3 לטובת המבקש, נראה לי כי ניתן להסתפק בערבות צד ג'. לפיכך החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. הערעור מתקבל אך בנקודה זו. על כן, על המשיבה 1 להמציא ערבות צד ג' בסכום של 250,000 ש"ח תוך 20 ימים מעת המצאתו של פסק דין זה, שאם לא כן יפקע הסעד הזמני.

6.        לפיכך נדחה הערעור בעיקרו, בעוד שהוא מתקבל כאמור בעניין הערבות. אין צו להוצאות.

           ניתן היום, כ"ד בכסלו תשס"ו (25.12.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.