כתב האישום
1. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 25.5.05 בסביבות השעה 03.10, השליך הנאשם מבעד לחלונות בית העסק של סאמר מורד (להלן: "המתלונן") באום אל פאחם, בקבוק המכיל בנזין ופיסות בד עם בנזין, והצית באמצעותם את בית העסק בשני מוקדים (להלן: "האירוע הראשון").
יצוין, כי הנאשם נעצר בגין האירוע הראשון ביום 26.5.05 ושוחרר ביום 29.5.05.
עוד נאמר בכתב האישום, כי בתאריך 9.7.05 התקשר הנאשם לבית העסק של המתלונן ואיים על המתלונן בכך שאמר לו: "אני מבקש להחזיר לי את הכבוד תמורת חמשת הימים, אתה מבין אני משוגע ואני יכול לעשות כל מה שאני רוצה" (להלן: "האירוע השני").
בעקבות אירועים אלה ואירועים נוספים, החליטו המתלונן ואחיו להציב מצלמות מעקב סביב מתחם ביתו של אחיו של המתלונן, אמו ואחותו. האירועים הנוספים שהוזכרו בכתב האישום הם הצתת רכבו של אחיו של הנאשם, זריקת בקבוק תבערה לעבר ביתו, והצתת מטבח ביתו של המתלונן.
בתאריך 30.7.05 בשעה 01.00 לערך, במסגד הסמוך לביתו ולבית אחיו של המתלונן, הכין הנאשם בקבוק תבערה מבקבוק זכוכית, דלק ופיסת בד. בכוחו של בקבוק התבערה, לפלוט חומר העלול להזיק לאדם. בכך ייצר והחזיק הנאשם נשק.
בסמוך לאחר שהכין את בקבוק התבערה, יצא הנאשם מן המסגד, ובאמצעות מוט אלומיניום ארוך, פגע במזיד ושבר את המצלמה אשר הותקנה במתחם ביתו של אח המתלונן (להלן: "האירוע השלישי").
2. לאור האמור לעיל, מייחסת המאשימה לנאשם ביצוע עבירות של הצתה, לפי סעיף 448 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, עבירות בנשק, לפי סעיפים 144(א), 144(ב2) לחוק העונשין, ועבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
3. הנאשם כפר במעשים המיוחסים לו.
האירוע הראשון - הצתת עסקו של המתלונן (25.5.05)
4. לגבי האירוע הראשון טען הנאשם טענת אליבי מסוימת, ובפתח הדברים אציין, כי הנאשם לא הוכיחה. הנאשם גרס, כי במועד בו אירעה ההצתה, בליל ה- 25.5.05, ישן עם האחים שלו, נפוליאון ואבראהים, בבית הוריו. אביו ואימו ישנו אף הם בבית, בקומה העליונה. עדי ההגנה שזומנו להעיד בעניין זה ציינו, כי אין ביכולתם לאשר בוודאות שהנאשם ישן בבית באותה עת.
אביו של הנאשם, סובחי ג'בארין סולימאן, העיד, כי מאחר שהוא ישן למעלה, אין ביכולתו לפקח על היציאות והכניסות של ילדיו מהבית, ומכאן, שאינו יכול לומר בוודאות אם בעת הארוע, יצא הנאשם מהבית (עמ' 61). גם האח נפוליאון העיד, כי אינו יודע אם בעת האירוע יצא הנאשם מן הבית, מאחר שהוא עצמו ישן אותה עת (עמ' 64). האח אבראהים העיד, כי בעת האירוע הם, האחים, ישנו בחדרם, וכך גם הנאשם, ולמעשה:
"אני ונפוליאון ותאבת היינו ישנים
בטח. מה לעשות אני כל הזמן עובד לכן ישנתי שיהיה לי כוח לקום" (עמ' 65). מתוכן תשובתו ניתן ללמוד, כי העד לא זכר בוודאות מה אירע, וכן כי ישן, וממילא אינו יכול לומר באופן ודאי מה עשה הנאשם.
בנוסף לכך טען הנאשם, כי נהג לחזור מידי יום לביתו עד חצות, וזאת משום שאביו מחייב אותו ואת אחיו לחזור הביתה עד לשעה זו. דא עקא, שהנאשם עצמו העיד, כי ביום האירוע של שבירת המצלמה ("הארוע השלישי") חזר לביתו בשעה מאוחרת יותר. כמו כן, טען האב, כאמור, כי אינו יכול, בשל מיקומו בקומה למעלה, לפקח על ילדיו.
לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענת האליבי של הנאשם. יחד עם זאת, ראוי להעיר, כי מלכתחילה הטענה בדבר שינה באישון לילה בבית המגורים שאינו רחוק ממקום ביצוע העבירה, אינה טענת אליבי מובהקת.
5. העדים, עווד מחאמיד ועבדאללה מחאמיד, ראו את הנאשם סמוך לקרות האירוע - בעת שפעלה האזעקה של בית העסק - ליד עסקו של המתלונן. הנאשם מכחיש זאת. עדויות השניים אמינות בעיניי, בעוד אשר עדותו של הנאשם אינה אמינה. כמו כן, לא הוכח כי היה מנוע מלבצע את המיוחס לו לאור שהותו במקום אחר. אין לו אפוא אליבי, ועולה אפוא, חשד כבד, כי ביצע את ההצתה.
ואולם, עסקינן בראיות נסיבתיות, ועל-כן, יש לבחון, האם האפשרות
היחידה היא כי הנאשם הוא שהצית את עסקו של המתלונן. כאשר המסקנה המפלילה אינה חד משמעית, לא יורשע הנאשם (ע"פ 728/84
שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3),617, 620-621). בע"פ 3974/92
מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 565, עמוד 570, נאמר:
על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי.
6. בענייננו, הגם שהנאשם נכח באזור האירוע בשעה בה אירע, אין ראיות נוספות כי הוא שהצית את בית העסק. על האפשרות שהנאשם נכח באזור ולא הצית את בית העסק, אין לומר שהיא בלתי מציאותית לחלוטין. אין די ראיות נסיבתיות שישללו את האפשרות המזכה, ואפילו הסתברותה רחוקה. בעניין זה יצוין גם, כי ההצתה התבצעה בשני מוקדים שונים, ונטען כי אפשר שמדובר בשניים שעשו זאת. כמו כן לא נמצאו טביעות אצבעות של הנאשם במקום, ונראה כי זו הייתה הסיבה לשחרורו של הנאשם כמה ימים אחרי מעצרו. מאז לא נוספה לאישום זה כל ראיית חיזוק מהותית.
7. ב"כ המאשימה ביקש לראות כראייה מרשיעה את אמירת הנאשם שממנה עולה, כי ידע שעסקו של המתלונן נשרף באופן חלקי בלבד. דברים אלה נאמרו בהודעתו מיום 26.5.05 (ת/11). אז טען שלא שרף את בית העסק, ואם היה רוצה לשרוף היה שורף את המקום כולו. משנשאל כיצד ידע שבית העסק נשרף רק בחלקו, השיב הנאשם: "
אני לא יודע מה להגיד". ואולם, נראה כי אין לייחס כמעט משקל לאמירה זו. החקירה בה נאמרו הדברים נערכה למעלה מיממה לאחר האירוע, וברור כי בשלב זה כבר היו ידועים פרטי המקרה לרבים מתושבי האזור.
8. ב"כ המאשימה מפנה בסיכומיו למקרה אחר, הדומה לכאורה למקרה שלפנינו: ע"פ 4137/00
קדושיאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1261. באותו מקרה התבססה הרשעת הנאשם בהצתת חנות על ראיות נסיבתיות, כאשר כראייה מרכזית שימשה העובדה שהמערער נצפה בסמוך לאותה חנות בשעה 04:00 לפנות בוקר, שהיא "שעה מאוד לא רגילה". ואולם, באותו מקרה נפגע המערער קשות מהאש שאחזה בחנות, ועל-כך אמר בית המשפט כי "לא סביר שהיה מחוץ לחנות ובריחוק ממנה, כטענתו, ובכל זאת ייפגע כפי שנפגע" (ביהמ"ש קבע אפוא שדבריו בעניין זה נסתרו, וגם באשר לנסיונו של המערער להסביר את הימצאותו במקום בשעה כזו, קבע ביהמ"ש כי המדובר ב"מקבץ של דברים בלתי סבירים ובלתי מהימנים". אין אפוא לקבל
כאן את נסיונו של ב"כ המאשימה לנסות ולהתמודד עם העובדה - המבדילה בין המקרים -
שבאותו מקרה שהה המערער בחנות עצמה ונפגע מהאש שהצית).