1. על יסוד הודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, נקבע כי הנאשם ביצע את העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין.
2. על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, בתאריך 8.1.06, בשעת לילה מאוחרת, התפתח ויכוח מילולי בין הנאשם לבין ס' ק' (להלן: המתלונן), בעת שהשניים היו ב"זולה של חצרוני" שברח' יפו בירושלים. לפני שהגיע הנאשם לאותו מקום הוא שתה שש פחיות בירה. גם המתלונן שתה מספר כוסיות של וודקה. במהלך הויכוח ביניהם, יצאו הנאשם והמתלונן לרחוב הסמוך. הויכוח ביניהם גלש לעימות אלים שהיו שותפים לו שני הצדדים. במהלך העימות שלף הנאשם סכין ודקר את המתלונן באזור החזה והבטן שש פעמים. כתוצאה מן הדקירות נפצע המתלונן באורח קשה. הוא הובהל לבית החולים "הדסה" בעין כרם ליחידת הטראומה ומצבו הוגדר קשה. המתלונן נותח וטופל, כשהוא מורדם ומונשם, ובין היתר נאלצו הרופאים לכרות את הטחול שלו, אשר נפגע כתוצאה מהדקירות. במועד הגשת כתב האישום (12.1.06) עדיין היה המתלונן מאושפז בבית החולים ומצבו הוגדר בינוני.
3. בהסדר הטיעון שבין הצדדים נקבע, כי הללו יהיו חופשיים בטיעוניהם לעניין העונש, לאחר קבלת תסקיר שרות המבחן לנוער, אשר יתייחס בין היתר לשאלת הרשעתו של הנאשם בדין. עוד נאמר בהסדר, שההגנה טוענת, כי מלבד שתיית משקאות אלכוהוליים נטל הנאשם כדור "אקסטזי" לפני שהגיע ל"זולה של חצרוני". המאשימה טוענת, כי מלבד דבריו של הנאשם אין לטענה זו תימוכין בחומר הראיות.
4. תסקיר שירות המבחן לנוער נערך עובר לטיעון לעונש.
על-פי האמור בו, הנאשם הוא בן 17.5 שנים ולשרות המבחן לנוער הכרות ממושכת עימו במשך ארבע שנים. זאת, על רקע ששה תיקים שנפתחו נגדו בגין עבירות של סיכון חיי אדם, בריחה ממשמורת חוקית, גניבת רכב, גרימת נזק, נהיגה ללא רשיון ואיומים. התיק הראשון נפתח בעת שהנאשם היה בן 13 וחודשיים. נגד הנאשם מתנהלים הליכים משפטיים בבית משפט השלום לנוער בגין חלק מן התיקים, והם מצויים בשלבים שונים של בירור האחריות.
הוריו של הנאשם התגרשו לפני 12 שנים. הנאשם מתגורר עם אימו, והקשר עם אביו רופף. לנאשם אח בן 19, אשר סובל מקשיים התנהגותיים ולומד בישיבה בחיפה. הנאשם נשר מן הלימודים בעת שהיה בכתה ח'. לאחר שנערך לו אבחון פסיכולוגי, הוא הופנה לפנימיה טיפולית ב"בית חגי". לאחר חצי שנה ביצע הנאשם את העבירה הראשונה של סיכון חיי אדם ואימו הוציאה אותו מן הפנימיה. בהמשך, נעשו נסיונות רבים לשלב את הנאשם בישיבות בתנאי פנימיה, אך הוא לא הסתגל לאף אחת מן המסגרות ונשר לאחר תקופות קצרות. הנאשם שהה בבית ללא מסגרת ונמצא בסיכון גבוה להתדרדרות עבריינית.
שרות המבחן לנוער המליץ על הפנייתו של הנאשם להסתכלות ולאבחון במעון "נווה חורש" למשך שלושה חודשים. הנאשם שהה במקום בחודשים מרץ-יוני 2004 (במהלך התקופה הוא ברח והוחזר על-ידי אביו). בתום האבחון התרשם הצוות, כי המדובר בנער שאינו לוקח אחריות ומתקשה להתמודד עם סמכות וניתנה המלצה בדבר הפנייה לתקופת נסיון לקהילה טיפולית. ואולם, הנאשם סרב לקבל טפול במסגרת חוץ ביתית, הוא חזר לבצע עבירות, שוטט והביע חוסר מוטיבציה לשינוי. שרות המבחן סבר, כי הפתרון הראוי לנאשם הוא השמתו במעון נעול, ואולם הנאשם ואימו התנגדו לכך ובקשו הזדמנות נוספת להוכיח תיפקוד נורמטיבי בקהילה. במהלך שנת 2004 עבר הנאשם להתגורר עם אביו במשך חצי שנה. לאחר מכן חזר להתגורר עם אימו בירושלים. בחודש ינואר 2005 החל הנאשם ללמוד במסגרת מית"ר, המיועדת לנערים מבתים דתיים שנפלטו ממסגרות, החל בטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע וכן השתתף בטיפול קבוצתי בנושא שליטה בכעסים. לאחר חודש וחצי עזב הנאשם את מית"ר, שכן לדבריו העדיף לעבוד, הטיפול הפסיכולוגי הופסק עקב קשיי מימון, והקבוצה הטיפולית הסתיימה. מאז, ובמשך שמונה החודשים שקדמו לביצוע העבירות הנוכחיות, לא תיפקד הנאשם בשום מסגרת בצורה סדירה ולא שיתף פעולה עם שרות המבחן לנוער. לדברי אימו, עבד הנאשם בעבודות מזדמנות.
אשר לעבירות, הביע הנאשם חרטה על מעשיו. לדבריו, לפני שהגיע למקום שתה כמות גדולה של אלכוהול ולקח סמים. עוד טען, כי המתלונן התגרה בו למרות שאינו מכיר אותו. לדברי הנאשם, הוא דקר את הקורבן על-מנת להגן על עצמו. לאחר מכן, היה בהלם והרגיש ש"משהו" השתלט עליו. לדבריו, אילו היה "שפוי" היה דוקר דקירה קטנה ברגל על-מנת להרתיע. הנאשם ביקש שיקום במוסד לגמילה וטיפול פסיכולוגי והביע חרדה מפני עונש מאסר.
שירות המבחן סבר, כי על אף העדר שיתוף הפעולה מצד הנאשם בעבר, יש למצות עימו את כל דרכי הטיפול ולהפנותו לאבחון במסגרת מעון נעול. ואולם, בירור שנעשה העלה, כי קיימת רשימת המתנה ארוכה, וההמתנה למקום פנוי תארך למעלה מחצי שנה. במועד זה יהיה הנאשם בן 18, ולכן אפשרות זו איננה רלבנטית עוד. סופו של דבר, לנוכח האמור לעיל, התסקיר אינו כולל המלצה טיפולית. עם זאת, ממליץ עורך התסקיר, כי אם יוטל על הנאשם עונש מאסר בפועל, תיקבע תקופת מאסר שאיננה ארוכה, על-מנת שלא לפגוע בסיכויי השיקום של הנאשם בעתיד.
האמור בתסקיר שירות המבחן נתמך בכתבי האישום ובפרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בעניינו של הנאשם בבית המשפט לנוער, אשר הוגשו לעיוננו.
התיק הראשון שנפתח נגד הנאשם היה ת"פ 1114/02, המתייחס לעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והתפרעות. על-פי האמור שם, ביום 5.1.02, בעת שהיה בפנימיה בישוב בית חגי, הנאשם ואחרים ידו אבנים על כלי רכב של פלסטינים ובאחד המקרים גרמו לפציעת נוסע ולנזק לשמשת רכב. בבית המשפט לנוער התקיימו מספר דיונים, בהם נבחנו האפשרויות הטיפוליות השונות בנאשם. בדיון שהתקיים ביום 29.2.04, הוחלט על אבחון ב"נווה חורש". כתב אישום נוסף שהוגש נגד הנאשם בגין עבירה של הפרת הוראה חוקית מתייחס לבריחתו מן המוסד "נווה חורש", בכך שלא חזר מחופשה ביום 9.5.04. מייד לאחר מכן, בתאריך 6.11.05 הוגש נגדו כתב אישום נוסף, המתייחס לגניבת קטנוע, נהיגה בו ללא רשיון ופירוקו בתאריך 17.6.04, בירושלים. הדיון האחרון בעניינו של הנאשם התקיים בתאריך 6.11.05. נציין, כי הנאשם הודה בכל העבירות שיוחסו לו וצירף את כל תיקיו לתיק הראשון שנפתח בשנת 2002. הדיון בבית משפט השלום לנוער טרם הסתיים, והתיק קבוע להמשך.
5. ב"כ המאשימה, עו"ד שגיא אופיר, טען כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות שנקבע כי ביצע ולהטיל עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה משמעותית ומאסר על-תנאי. ב"כ המאשימה הטעים, כי המדובר בעבירה חמורה שהתבצעה באופן המעיד על רף חומרה גבוה ביותר. הנאשם דקר שש דקירות במרכז גופו של המתלונן וגרם לו לפציעה קשה ביותר. זאת ועוד. הנאשם נשא בכליו סכין, וזמינות כלי משחית זה בידיו מעידה על השתייכותו ל"תת תרבות הסכין". העובדה כי הנאשם היה שיכור ולטענתו אף מסומם מוסיפה נופך של חומרה לעבירה. ב"כ המאשימה הדגיש את העובדה, כי המדובר במי שיוצא ובא בבית המשפט בגין ביצוע עבירות קודמות, וחרף קיומם של הליכים משפטיים התלויים ועומדים נגדו, הוא ממשיך לבצע עבירות. עד כה לא צלחה שום דרך טיפולית בעניינו, ולכן אין מנוס מהטלת עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת. עונש כזה נדרש גם משיקולי הרתעת הרבים מפנייה למעשי אלימות.
6. ב"כ הנאשם, עו"ד נוחי פוליטיס, הותירה את שאלת ההרשעה לשיקול דעת בית המשפט. בכל הנוגע לעונש הראוי, טענה ב"כ הנאשם כי המדובר במריבה בין שני נערים שיכורים, אשר התאפיינה באלימות הדדית. למרבה הצער, הנאשם היה מצוייד בסכין, ובהשפעת האלכוהול והסמים ביצע את העבירה. בנסיבות אלה, קשה לייחס לנאשם כוונה ממשית לגרום לתוצאות הקשות שארעו. הנאשם לקח אחריות מלאה למעשיו, היה בהלם מעצמו וחש שעשה מעשה לא שפוי. אכן, לנאשם ניתנו הזדמנויות טיפוליות רבות, אשר כשלו, וכיום אין אופציה טיפולית קונקרטית, אך מאחר שמדובר בקטין יש לבטא את האיזון בין שיקולי הענישה השונים על-ידי הטלת עונש מתון.
הנאשם בדברו האחרון אמר, כי המדובר במעשה שארע מתוך אובדן שליטה וחוסר שפיות. הנאשם הוסיף, כי הוא מצטער מאוד על מה שארע, ומשתדל לבלות את עתותיו בבית הסוהר בלימודים ובמחשבה על תיקון דרכו.
עוד נציין, כי אימו של הנאשם העידה בפנינו עובר לטיעון לעונש וסיפרה על קשייה בגידול בניה ללא אב. אימו של הנאשם מאמינה בכוחו להשתקם ולעלות על דרך הישר והדגישה, כי ניצבת מאחוריו משפחה חמה ותומכת אשר תסייע לו בכך. האם בקשה את רחמי בית המשפט בהטלת עונש קל על בנה.
עד כאן טיעוני הצדדים והראיות לעונש.
7. ראשית, יש לפנות לשאלת ההרשעה. נציין, כי שירות המבחן לא התייחס כלל לאפשרות שלא להרשיע את הנאשם, ואף הסניגורית לא השליכה את יהבה על טיעון בכיוון של אי הרשעה.
אף אנו סבורים, כי לגופו של עניין, אין מדובר במקרה המצדיק התלבטות בשאלת ההרשעה. זאת, הן בשל ה"מעשה", היינו, העבירות החמורות שביצע הנאשם והן בשל ה"עושה", קטין על סף בגירות שקופה של שרצים מאחוריו. נזכיר עוד, כי הכלל הוא הרשעה, ואי הרשעה הוא חריג השמור אך למקרים חריגים ומיוחדים. לפיכך, אנו מחליטים להרשיע את הנאשם בעבירות שנקבע כי ביצע - חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.
8. גזירת עונשו של נאשם היא מלאכה קשה, אך גזירת עונשו של נאשם קטין קשה שבעתיים. כאשר דנים בענישתו של קטין, יש לתת משקל ממשי למימד השיקומי, אך
"יחד עם זאת, קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעיתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי" (ע"פ 8164/02
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 577, 583-584). ובמקום אחר:
"לצד שיקולי הטיפול והשיקום בקטין ונסיבותיו האישיות חייב בית המשפט להוסיף ולשקול את טיב העבירה וחומרתה, נסיבות ביצוע העבירה וכן את דרכי ההרתעה, המניעה, הגמול וההגנה על הציבור" (ע"פ 9262/03
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 877).