בקשה זו עניינה מחלוקת שהתעוררה בין מפרק חברת תמ"ש בע"מ, עו"ד אלעד עפארי (להלן: "המפרק" ו-"החברה" בהתאמה) לבין עיריית חולון (להלן: "העירייה") בנוגע לתשלום הפרשי ריבית והצמדה בגין חוב ארנונה על נכס שהוחזק בידי החברה בחולון. הצדדים אינם חלוקים על קרן חוב הארנונה, אשר שולמה על ידי המפרק, אלא על חיוב קופת הפירוק בתשלום הפרשי ריבית והצמדה בגין חלוף השנים בין תקופת החזקה בנכס לבין מועד דרישת התשלום על ידי העירייה.
1. ביום 24/5/04 ניתן צו פירוק זמני בעניינה של החברה. אין חולק כי החברה המשיכה להחזיק בנכס ברח' הגביש באזור התעשייה בחולון (להלן: "הנכס") מיום 24/5/04 ועד יום 3/3/05, שבו הועברה החזקה בנכס לידי כונס נכסים אשר מונה מטעם הנושה המובטח.
ביום 4/12/07,
כשלוש שנים
ממועד שהועברה החזקה בנכס, פנה לראשונה בא-כוחה של העירייה למפרק במכתב ובו התבקש המפרק לפרט מתי חדלה החברה להחזיק בנכס. ביום 23/12/07 נשלח למפרק מכתב מפורט ובו תחשיב קרן החוב והפרשי ריבית והצמדה.
עוד באותו יום
נשלח מכתב המפרק אל העירייה, אליו צורפה המחאה בגובה קרן החוב בלבד (על סך 54,786 ש"ח).
2. העירייה טוענת כי דינו של המפרק כדין כל מחזיק בנכס, אשר חובו צובר הפרשי ריבית והצמדה מיום היווצרותו ועד לתשלומו בפועל. מוסיפה העירייה וטוענת כי דין זה חל מכוח קל וחומר כאשר מדובר בבעל תפקיד מטעם בית המשפט, אשר מחזיק
לאחר
מינויו בנכס, ואשר צובר חוב ארנונה מעצם החזקה בנכס. בנסיבות אלה, טוענת העירייה, אין למפרק אלא להלין על עצמו על שהחזיק בנכס ולא טרח לשלם את החוב במועד. עוד מבקשת העירייה לקבוע כי על המפרק לשאת בתשלומי פיגורים, לאור סירובו של המפרק, על דעת עצמו, לשלם את הפרשי הריבית וההצמדה.
3. המפרק חוזר על עמדתו כי אין לחייב את קופת הפירוק בהפרשי ריבית והצמדה, זאת לאור התנהלותה של העירייה אשר "ישנה על זכויותיה" בעניין זה, ודרשה את החוב לראשונה כשלוש שנים לאחר מועד היווצרותו. המפרק טוען כי העירייה ידעה שהחברה מצויה בהליכי פירוק או למצער היה עליה לדעת, זאת לאור מכתב שנשלח על ידי המפרק לעירייה ביום 14/11/04 ובו ציין כי ניתן צו פירוק קבוע בעניינה של החברה וכי מונה מנהל מיוחד לחברה.
המפרק מתבסס על החלטתי בהמ' 10296/91 3162/97 עו"ד מולאור נ' עו"ד גלוסקה (להלן: "עניין מולאור") בה נקבע:
"בנסיבות העניין, בהן העירייה לא עמדה על זכויותיה במשך תקופה כה ארוכה, ביודעה שהחברה חדלת פירעון, מן הראוי שהוצאות הכינוס ישתלמו לה בערכן הנומינאלי"
המפרק סבור כי בנסיבות העניין יש להחיל את האמור לעיל גם במחלוקת דנן, ומכוח קל וחומר לאור העובדה כי הנכס בו עסקינן עמד בכל תקופת החזקה ללא שימוש, בעוד שבעניין מולאור דובר על נכס שנעשה בו שימוש בתקופת החזקה.
4. העירייה, בכתב תשובתה, טוענת כי המכתב מיום 14/11/04 אינו ראייה המוכיחה את חובת ידיעת העירייה על צו הפירוק, וכי המכתב מוען למחלקת התכנון והבנייה בעירייה, אשר אינה הכתובת הנכונה לעניין זה. עוד טוענת העירייה כי היא מד5וחת באופן סדיר ותדיר על ידי בעלי תפקידים על מינויים ועל תפיסת החזקה על ידם, וכי כאשר מדובר בנכסים ריקים, מבקשים בעלי התפקידים פטור מארנונה. לטענתה, המפרק מנסה להטיל את האחריות בגין מחדלו על העירייה. זאת ועוד; לטענת העירייה הודעות חיוב הארנונה נשלחו אל החברה, וחזקה על המפרק כי קיבל את דברי הדואר של החברה ממועד מינויו ואילך. לבסוף, טוענת העיריה כי אין חשיבות לשאלה אם נעשה שימוש בנכס בתקופת החזקה או שמא עמד ריק לעניין החיוב בארנונה ובהפרשי ריבית והצמדה, כל עוד לא הוגשה מבעוד מועד בקשה לפטור מארנונה על ידי המפרק.
5. כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מצטרף לעמדת המפרק באופן חלקי. זאת לאור המכתב מיום 14/11/04, אשר לעמדת הכנ"ר מוכיח את ידיעת העירייה על מינוי המפרק ואת השתהותה הרבה בדרישת תשלום החוב. עמדת הכנ"ר הינה כי על המפרק לשלם הפרשי הצמדה אך לא ריבית על החוב.
עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי;
6. הצדדים לא הפרידו בין סוגיית ההצמדה לסוגיית הריבית בכתבי טענותיהם, אולם בטרם אפסוק החלטתי, יש להפריד בין הסוגיות.
ייעודה של
ההצמדה
הינו לשמור על ערך הכסף, כך שבתום ההליך המשפטי יקבל הזוכה (הנושה) סכום כסף, הזהה לכוח הקניה של הסכום שנמנע ממנו, זאת כאשר מדובר בתקופות בהן חלות תנודות תכופות בערך המטבע. אין לראות בהטלת הפרשי הצמדה "עונש" המוטל על החייב, שכן מדובר בפעולה "חשבונית" ולא משפטית לחישוב הסכום המעודכן המגיע לזוכה בהתאם לשינויים בערך המטבע. לעומת זאת,
הריבית
נועדה לפצות את הזוכה (הנושה) עבור כך שכספו נמנע ממנו, וכך גם נמנעה ממנו האפשרות להשתמש בכסף לעשיית רווחים, ומנגד, החייב החזיק בכסף ועל כן רואים בו כמי שהתעשר בגין כך (על השוני הבסיסי בין הצמדה לריבית והשוני שבתכליותיהם ראו ד' קציר,
פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך. בין היתר עמ' 3-5, 335-341).
7. נסיבות המקרה דנן דומות לנסיבות בעניין מולאור, אם כי לא זהות. בעניין מולאור קבעתי כי לעירייה לא מגיעים הפרשי ריבית והצמדה, לאור הנסיבות שפורטו שם: העירייה לא שלחה לכונס הנכסים דרישות תשלום תקופתיות, לא שעתה לבקשתו לפרט את תביעותיה בגין ארנונה ומים, ולא טרחה להגיב במשך שש שנים לבקשה שהגיש הכונס לבית המשפט בעניינה.
ואילו בעניין דנן, העירייה השתהתה כשלוש שנים עד לפנייתה הראשונה למפרק החברה בנוגע לחוב הארנונה, אם כי היא טוענת כי דרישות תשלום תקופתיות המשיכו להישלח למען החברה. מנגד, מעת שפנתה העירייה למפרק, פעל המפרק ביעילות ובזריזות על מנת להסדיר את קרן החוב (עליה אין חולק), ואין מדובר על הליך שנמשך זמן רב (בניגוד לעניין מולאור).
בנסיבות העניין, סבורה אני כי על המפרק לשלם לעירייה הפרשי הצמדה בגין החוב. אבהיר עמדתי; כפי שציינתי, הפרשי הצמדה אינם מהווים "עונש" המוטל על החייב, אלא מהווים התאמה של סכום החוב לשינויים בערך המטבע. במובן זה, מעת שהצדדים אינם חלוקים על החוב, תשלום הפרשי הצמדה הינו פועל יוצא
כמעט
אוטומאטי של החוב,
למעט
במקרים בהם התנהלותו של הנושה הינה רשלנית או חסרת תום לב במידה כזו שבית המשפט סבור כי אין להצמיד את החוב לשינויים בערך המטבע (קביעה שכזו מהווה למעשה "עונש" המוטל על הנושה ושקולה להפחתת החוב או הפיצוי המגיע לו). גם אם נראה, על פניו, כי העירייה התרשלה והשתהתה יתר על המידה, הרי שמדובר בנכס שהוחזק בידי המפרק
לאחר
שניתן צו פירוק זמני, ואשר המפרק אינו חולק על החוב הנטען בגין הנכס, ואינני סבורה כי התנהלותה של העירייה הינה כה רשלנית עד כדי שלילת ההצמדה (בניגוד לנסיבות עניין מולאור).
לעניין הפרשי ההצמדה, סבורה אני כי יש טעם בטענות העירייה בדבר התנערותו של המפרק מאחריותו, כאשר שלח מכתב אחד בלבד לעירייה, ולא טרח לעדכן את העירייה כי הנכס עומד ריק ולא ביקש באף שלב פטור בשל כך.
8. שונים פני הדברים כאשר מדובר בבקשת העירייה להפרשי ריבית. כאמור, הריבית שונה בתכליתה מההצמדה ומשמשת כפיצוי מסוים לנושה. אני סבורה כי בנסיבות המקרה, צדק המפרק כאשר סבר כי החוב אינו נושא הפרשי ריבית, וזאת בגין השיהוי שבפעולות העירייה. בעניין זה, אני סבורה כי לבית המשפט מסור שיקול דעת לשלול ריבית, כאשר הנושה (העירייה) משתהה בדרישתו, ולמעשה הוא זה שיוצר את הנזק, אשר הריבית נועדה לפצות. בעניין זה אין לי אלא להצטרף לדברים שנכתבו על ידי רוסטוביץ, וקנין, לב וכהן כספי בספרם
ארנונה עירונית (עמ' 1172-1173):
"בחקיקת ההוראה בדבר הוספת ריבית, הייתה תכלית החוק לחייב את הנישום המשלם בפיגור לשאת במחיר הכסף שהחזיק תחת ידו.
תכלית החקיקה אינה להפוך את חובו של הנישום ל"תוכנית חיסכון" של הרשות המקומית" (ההדגשה אינה במקור, ו.א.)