1. טור' שי אדרי הורשע בבית הדין המחוזי מ"ש צפון במעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) בצרוף סעיף 355 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ובשתי עבירות שעניינן מעשה מגונה, לפי צירופם של סעיפים 345 ו-348(ג) לחוק העונשין. הושתו עליו, בדעת רוב השופטים, 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל (שמהם נוכו ימי מעצרו), 12 חודשי מאסר מותנים ו-3,000 ש"ח פיצויים. בעל דעת המיעוט סבר, כי היה מקום להשית על טור' אדרי 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד חיוב בפיצויים למתלוננת בסך -.5,000 ש"ח.
לפנינו שני ערעורים. טור' אדרי מערער על חומרת המאסר בפועל, ואילו התובע הצבאי הראשי סבור, כי עונש המאסר בפועל, שהוטל בערכאה קמא, מחייב התערבות לצד החומרה. כן נתבקשנו להתערב בשיעור הפיצויים, שהוטל על טור' אדרי (להלן: "המשיב") בערכאה הראשונה. ייאמר כבר בפתח הדברים, שההגנה הסכימה לכך, שערעור התביעה יתקבל לעניין שיעור הפיצויים ויועמד על -.9,000 ש"ח.
2. נסיבות ההרשעה תוארו בהרחבה בכתב האישום וב"פרטים הנוספים", ובאו לידי ביטוי בגזר-דינה של הערכאה קמא כדלהלן:
"הנאשם שירת כעובד כללי במפקדת פיקוד צפון. ביום 29.11.2005 פגש הנאשם בבסיס את המתלוננת, א' ק', ששירתה בחמ"ל. הוא ביקש את מספר הטלפון שלה, אך היא סירבה. לאחר ששוחחו במשך כרבע שעה, הסכימה המתלוננת שהנאשם ייתן לה את מספר הטלפון שלו, והם נדברו להיפגש לאחר סיום עבודתה.
בהתאם לכך הם נפגשו באותו ערב וטיילו בבסיס, להצעת הנאשם. הנאשם ביקש לקחת ידה בידו, אך המתלוננת משכה ממנו את ידה. הנאשם הוביל את המתלוננת למקום מרוחק בבסיס על אף מחאותיה. משהגיעו ליד אולם ההרצאות, קירב הנאשם את המתלוננת אליו והחל ללטף את גופה ולחבק אותה. היא אמרה לו שאינה מעוניינת בכך מכיוון שאינה רוצה לעשות זאת בתחילת קשר. הוא ענה שהוא רוצה בה, הצמיד אותה לקיר של מבנה סמוך, נשען עליה, ליטף אותה, נישק אותה וניסה להכניס את ידו לחולצתה לכיוון החזה שלה. המתלוננת הזיזה את ידו מחזה וניסתה להדוף אותו בעזרת ידיה ולהימנע מנשיקותיו על ידי הזזת ראשה מצד לצד.
בידו האחת הניח הנאשם את ידה של המתלוננת על איבר מינו מעל למכנסיו. את ידו האחרת הכניס למכנסיה בניסיון להגיע לאיבר מינה, בעוד המתלוננת דחפה את היד בידה החופשייה. הנאשם נשען על הקיר ובמשיכה השעין את המתלוננת עליו. הוא ניסה לנשק אותה על השפתיים ועל הצוואר בשעה שהתקרב לחזה. היא הדפה את ראשו. הוא אחז בחוזקה בישבנה, הצמיד אותה אל גופו ועלה וירד תוך חיכוך איבר מינו באיבר מינה. המתלוננת המשיכה להתנגד, הסיטה את ראשה לצד כדי שלא לחזות בנעשה ואמרה לו שוב שאינה מעוניינת בקשר שכזה עמו. בשלב כלשהו הוריד הנאשם את מכנסיו, הוציא את איבר מינו והמשיך להתחכך במתלוננת. במהלך הדברים הוא ניסה לפחות שלוש פעמים להכניס את ידו למכנסי המתלוננת לכיוון איבר מינה, והיא משכה את היד החוצה. לפתע הנאשם הפסיק לרגע. המתלוננת אמרה לו: "אני לא מאמינה שהגעתי לזה אתך", והוא ענה: "זה לא שאפסיק לדבר אתך, את לא צריכה להילחץ". בחסות שהות זו התרחקה המתלוננת מהנאשם והדפה את ניסיונותיו להיצמד אליה שוב. הם שבו לחמ"ל, והמתלוננת הציגה את הנאשם בפני חיילת אחרת. כאשר נפרדו השניים, נשק הנאשם למתלוננת.
עד כאן האירוע הראשון. הנאשם הורשע בגינו בעברת מעשה מגונה.
לאחר כשבוע, ביום 5.12.2005, שהתה המתלוננת במשמרת בחמ"ל. בשעה 19:45 יצאה משם חיילת אחרת, והמתלוננת נותרה לבדה. המתלוננת שמעה דפיקה בדלת ושאלתה לזהות הדופק בדלת לא נענתה. היא פתחה את הדלת הנעולה. הנאשם נכנס ונעל את הדלת אחריו. הוא התיישב ליד המתלוננת, התקרב אליה, לקח את ידה וליטף אותה. המתלוננת משכה את ידה, אך הנאשם נטל עתה את שתי ידיה וליטפן. המתלוננת אמרה שאינה רוצה קשר עמו, אולם הוא המשיך ואף אמר כי הוא רוצה בה והתגעגע אליה. הנאשם ליטף את גבה ואת כתפיה של המתלוננת וניסה להגיע לחזה ולחבק אותה. המתלוננת זזה לאחור בכל פעם, אך הנאשם נשען לאחור, משך אותה והשכיב אותה עליו כך שפניה פנו אליו, ורגליה היו פסוקות למולו. הוא נישק את צווארה ואת פיה, אחז בישבנה והחל להניעה מעלה ומטה על איבר מינו על אף התנגדותה.
בשלב זה המתלוננת קמה, התרחקה מהנאשם לכיוון הקיר ואמרה שאינה רוצה בכך. הנאשם משך אותה לחדר השינה בחמ"ל, התיישב על המיטה, משך את המתלוננת והושיב אותה לידו. הוא השכיב אותה, נשכב עליה והחל לנשק אותה, לחבק אותה ולנסות לגעת בחזה. המתלוננת הזיזה את ידו של הנאשם. הוא ניצל את משקל גופו כדי לשמור שתישאר תחתיו, והמשיך לחכך את איבר מינו בגופה. או אז הוציא את איבר מינו ממכנסיו וניסה להוריד את מכנסיה, אך המתלוננת מנעה זאת. לפחות שלוש פעמים לאחר מכן הכניס הנאשם את ידו למכנסיה של המתלוננת, נגע באיבר מינה וניסה להחדיר לשם את אצבעותיו בזמן שהיא התנגדה בכוח וניסתה להוציא את ידו ממכנסיה.
על זאת הורשע הנאשם במעשה מגונה בכוח.
אולם בכך לא תם האירוע השני. אחר הדברים האלה ירד הנאשם מהמתלוננת, נשכב לידה ואחז בידה בחוזקה. הוא הניע את היד על גבי איבר מינו למרות התנגדות המתלוננת ואמר: "עוד, עוד, ככה, אני רוצה אותך, תמשיכי, עוד עוד, כן זה בא" או מילים במשמעות דומה. לבסוף הגיע לסיפוקו על גופה של המתלוננת. היא החלה לצעוק וגירשה אותו מהחמ"ל בבכי. בדרכו החוצה התנצל.
בכך נסתיים האירוע השני, ועל חלק זה הורשע הנאשם במעשה מגונה.
מרישום הודעות טקסט בטלפון הנייד של המתלוננת (ס/4), עולה כי ביום 3.12.2005, במועד שבין שני האירועים שתוארו לעיל, כתב הנאשם למתלוננת כי התגעגע אליה, וכי ביום 10.12.2005, לאחר האירוע השני, כתב: "אני מודע כמה את כועסת ואפילו בכיתי על מה שעשיתי ...", "אני לא יעשה את זה לעולם".
בשיחה טלפונית שנערכה בין המתלוננת לנאשם ביום 13.12.2005 (ס/3), התנצל הנאשם וציין שמעשיו היו "לא בסדר" ו"טעות". המתלוננת מצדה אמרה שזו הייתה לה פעם ראשונה במצב כזה עם גבר.
בחוות דעתו של ד"ר רוני שילה, פסיכיאטר צבאי במילואים, אשר ניתנה כחוות דעת מטעם בית הדין ... נרשם מפי הנאשם כי אף אם הנאשם חש שהסתייגות המתלוננת ממעשיו אינה מלאה במהלך האירוע הראשון, הרי שבשני האירועים הבאים שהתרחשו בחמ"ל, הוא היה מודע בזמן מעשיו לאפשרות שהמתלוננת אינה חפצה לקיים עמו יחסי מין."
3. בפני הערכאה קמא נפרשה מסכת רחבה אודות נסיבותיו האישיות והרפואיות של המשיב, שעבר בגיל 12 התעללות מינית, אשר נתנה בו את אותותיה. בגיל 18 אושפז המשיב במחלקה פסיכיאטרית סגורה, בעקבות התקף פסיכוטי חריף. האבחנה באשר למשיב הייתה כלוקה בהתקף פסיכוטי דמוי סכיזופרניה וכבעל אישיות תלותית ובלתי בשלה. לאחר מספר חודשים חלה הטבה במצבו והוא שוחרר ב"רמיסיה טובה".
כן מסתבר, כי אימו ודודו של המשיב "סובלים מתהליך סכיזופרני. נמצאים במעקב וטיפול פסיכיאטרי". האם אף אושפזה בעבר בבתי חולים פסיכיאטריים.
נוכח אשפוזו, על רקע פסיכיאטרי, פוטר המשיב בשעתו מחובת השירות בצה"ל. אלא, שהמשיב נאבק על זכותו לשרת. לימים, הופסק הטיפול התרופתי שניתן לו, פסק המעקב במרפאת בריאות הנפש, ואף ניטלה מהמשיב הזכות לקבלת קצבת נכות. בד בבד השתלב המשיב בעבודה כמלצר משך שנתיים. נוכח כל אלה אושרה, לבסוף, בקשתו לשרת בצה"ל, תוך התחשבות במצבו הנפשי. ניתן למשיב פטור מטירונות, תורנויות, שמירות, נשיאת נשק ומטווחים. כן נקבע, כי המשיב ישרת "קל"ב (קרוב לבית) בתנאי לינת בית". חרף זאת, מסתבר, שבחיי המעשה נותר המשיב בלילות בבסיסו, ואף נטל חלק בתורנויות "סוף שבוע". לעניין זה ציינה הערכאה קמא כדלהלן:
"ככל הנראה, הנאשם ביקש להיות 'כמו כולם' ונותר בלילות בבסיסו (לעניין זה מניחים הצדדים כי מדובר בחמישה לילות בשבוע) ואף ביצע תורנויות בסופי שבוע. זה המקום לציין כי גם אם בשל רצונו של הנאשם תנאי שירותו היו בניגוד לתנאי גיוסו, דומה במבט ראשון שאסור היה להרשות זאת. לעניין זה נציין שלדברי התובעת הפיקודית המלומדת, הדברים מצויים כעת בחקירה, ולפיכך לא נרחיב בעניין זה."