ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט דרום שניתן בתיק דר/24/03 (סא"ל אורלי מרקמן - אב"ד; רס"ן גל חורב - שופט; סרן עידו מזרחי - שופט) ביום 3/3/2003. הערעור (קולת העונש) התקבל.
פ ס ק - ד י ן
1.מונח לפנינו ערעור שהוגש בהתאם לסעיפים 424(א) ו-424(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חש"ץ) - המופנה כנגד קולת עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב, רב"ט אסף בן דודו.
2.המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה שעניינה הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחש"ץ. הוטלו עליו, בדעת רוב השופטים בבית הדין קמא, ארבעה חודשי מאסר בפועל, שמניינם מיום מעצרו. שופט המיעוט היה בדעה כי היה מקום להעמיד את עונש המאסר בפועל על ששה חודשים. כמו-כן, פה אחד הושתו על המשיב ששה חודשי מאסר מותנים והורדה לדרגת טוראי.
3.הנסיבות של העבירה שבה הורשע המשיב פורטו בגזר הדין של בית הדין המחוזי:
"הנאשם... ביום 20/1/03, ב-XXXX XXX, נטל רימון רסס שהיה בג'יפ שבו נסע סגן זהר גיל, והטמינו בבור שחפר בקרקע בבסיס.
סגן גיל ביקש להעביר למפקדת האוגדה פרטי ציוד מיחידתו של הנאשם ובין היתר הונחו בג'יפ פרטי אמל"ח שנפסלו לשימוש, ובתוכם שלושה רימוני רסס. הנאשם סייע לסגן זהר להעמיד את הפרטים על הג'יפ, וכשהבחין ברימונים נטל את אחד הרימונים ושם אותו בכיסו, ולאחר מכן הטמין את הרימון כשהוא עטוף בשקית בקרקע בשטח הבסיס. כעבור זמן קצר התגלה החוסר ברימון ונמסרה על כך הודעה למצ"ח ובמקביל התנהלו חיפושים ביחידה כשהנאשם מודע לקיום החיפושים.
החיפושים לא הצליחו ולמחרת זומנו חיילים ובכללם הנאשם לחקירה במצ"ח. תחילה הכחיש הנאשם כל קשר לאירוע ולאחר מכן הודה בביצוע המעשה, גילה את מקום מחבואו של הרימון, והרימון אכן נמצא במקום שאליו הפנה הנאשם.
עוד עולה מהפרטים הנוספים כי הרימון המדובר נפסל לשימוש לאור בעיה במנגנון, שעשויה היתה לגרום לפיצוץ הרימון אף ללא הוצאת הנצרה".
4.המשיב בחר שלא למסור עדות במשפטו. תחת זאת הוגשו לבית הדין קמא, על-ידי הסניגור המלומד, אמרותיו של המשיב בחקירתו במצ"ח, שבהן הכחיש תחילה כל מעורבות בעבירה ורק לאחר מכן הודה באחריותו לה. בהודאותיו אלו מסר המשיב כי אינו יודע מדוע נטל את הרימון; הוא טען שהתכוון להחזירו והכחיש כל כוונה למכור את הרימון או לעשות בו שימוש פלילי. ב"דברו האחרון" בפני בית הדין קמא מסר המשיב כי אינו יודע "מה גרם לי לעשות את זה. זה היה רגע של שטות, לא היתה לי כוונה אחרת, אני מצטער על מה שעשיתי".
5.התובעת הצבאית המלומדת עתרה בפנינו להחמיר בדינו של המשיב. היא הצביעה על נסיבותיה המחמירות של העבירה דנן ועל החומרה המיוחדת של העבירה, בתקופה שבה אנו שרויים.
6.מנגד עתר בפנינו הסניגור כי לא נתערב בעונש שהושת על המשיב, אשר לגישתו הינו נוטה לחומרא ומשקף החמרה ברמת הענישה לרגל המצב הבטחוני הנוכחי. הסניגור הדגיש כי המשיב הינו בן למשפחה נורמטיבית וכי אין לו כל עבר פלילי וכן הצביע על מצבו המשפחתי הקשה של המשיב ועל שירותו החיובי.
7.דין הערעור להתקבל.
העבירה של הוצאת נשק מרשות הצבא הינה מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים. על חומרת העבירה מעיד גם עונש המאסר המירבי הכבד (בן חמש-עשרה שנים) הקבוע בחוק לצידה.
במקרה שלפנינו, למרות שהרימון לא הוצא מתחומי הבסיס, בצדק ציין בית הדין המחוזי כי העובדות לפיהן בחר המשיב להחביא את הרימון, הכחיש תחילה את מעורבותו במעשה ולא ידע ליתן הסבר למעשיו - מעוררות חשד כבד באשר לכוונותיו.
הנגישות הקלה של חיילים לכלי נשק ולאמצעי לחימה והמציאות הבטחונית הקשה שבה אנו שרויים - כאשר מבקשי נפשנו עושים שימוש תדיר באמצעי לחימה צבאיים, שהושגו גם מחיילים - מחייבים להחמיר בהתייחסות לעבירות מסוג זה (ראו והשוו:
ע/127/01;
ע/122/02; ע"פ 812/02
מדינת ישראל נ' עראידה, דינים עליון סב 319).
עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב, בדעת רוב כאמור, אינו משקף כיאות את החומרה היתרה של העבירה ואת הסכנה הרבה הטמונה בה (ראו והשוו:
ע/15/91;
ע/66/93;
ע/242/93). וכך, במשנה תוקף, כאמור, במיוחד בתקופה רגישה זו.
סוף דבר, מבלי למצות את הדין, כדרכה של ערכאת ערעור, ובשים לב לנסיבות המקלות שעליהן עמד הסניגור המלומד - החלטנו להעמיד את עונש המאסר בפועל על ששה חודשים, שמניינם מיום המעצר.