כב' השופט זיאד הווארי:
1.
א.
המדובר בערעור על הרשעתו של המערער בתיק פלילי 3994/00 בבית משפט השלום בנצרת (כב' סגן הנשיא השופטת ג. סעד) מיום 30/11/04. לחילופין מופנה הערעור נגד חומרת העונש שהוטל על המערער.
ב.
בבית משפט קמא יוחסו למערער ארבע עבירות של לקיחת שוחד - עבירה לפי סעיף 290 (א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), מרמה והפרת אמונים - עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, עושק - עבירה לפי סעיף 431 (א) לחוק העונשין ומעשה מגונה - עבירה לפי סעיף 348 (ו) לחוק העונשין.
ג.
לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שוחד, עושק ומעשה מגונה, וזיכה אותו מהעבירה של מרמה והפרת אמונים מכיוון שקיימת חפיפה עובדתית מלאה בין שתי העבירות.
ד.
בית משפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:
(1) מאסר של 18 חודשים מתוכם 6 חודשים מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות אם ימליץ על כך הממונה על עבודות שירות, והיתרה (12 חודשים) מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע באותו כתב אישום.
(2) קנס בסך - 2,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו.
(3) פיצויים למתלוננת בסך - 5,000 ש"ח.
2. על פי הנטען בכתב האישום, שימש המערער, עד למועד האירועים, מזה כ- 10 שנים כדובר עיריית טבריה ועוזר ראשי לראש העיר וככזה הוא עובד ציבור. המערער הכיר כ- 7 שנים עובר למעשה את המתלוננת שמחה בוסקילה (להלן: "המתלוננת"), תושבת טבריה, ילידת 1966, גרושה ואם למספר ילדים שסובלת ממצוקות קשות בתחום הכלכלי, בתחום הדיור ובתחומים סוציאליים אחרים. המתלוננת הופנתה אליו על מנת לסייע לה בתוקף תפקידו בפתרון מצוקותיה. היא נהגה להגיע לעיתים קרובות למשרדו של המערער בטבריה, שם שטחה בפניו את בעיותיה, ובמיוחד את בעיית הדיור בבית שאינו ראוי למגורים ושהוצא לגביו צו הריסה. בתחילת שנת 1999 שוב פנתה המתלוננת למערער בבקשה לעזרה בנושא הדיור, הוא ביקש ממנה מסמכים שונים, והם נפגשו לצורך העניין מספר פעמים בתקווה שיסייע בעדה לקבל עבורה ועבור ילדיה דיור חלופי, במקום הבית הצפוי להריסה. במהלך התקופה הנ"ל ובאחד מביקוריה של המתלוננת במשרדו של המערער, נטל המערער את ידה של המתלוננת והניחה על איבר מינו, ובהזדמנות אחת אף שפשף את איברו בידה תוך שהוא מביט לראות שאין איש מתקרב. זאת עשה המערער מספר פעמים. המתלוננת לא מחתה משום שסברה שזאת התמורה המתבקשת ממנה בעד עזרתו של המערער.
במהלך שנת 1999 הציע המערער למתלוננת להסיעה לביתה מן העירייה והיא הסכימה. בדרך סטה המערער מן הדרך למקום מבודד באיזור בית ספר כרמלי, עצר את הרכב, חשף את איבר מינו והוריד את ראשה של המתלוננת אל עבר איבר מינו על מנת שתמצוץ אותו, המתלוננת עשתה זאת עד אשר הגיע המערער לסיפוקו.
בהזדמנות אחרת, במהלך שנת 1999, נסע המערער סמוך לשעה 22:00 במכוניתו שהייתה נהוגה על ידי כפיר אוזן (להלן: "כפיר") יליד 1980. המערער הורה לכפיר להגיע לביתה של המתלוננת ומשהגיעו לשם, הזמין המערער את המתלוננת להצטרף אל השניים לנסיעה וזו נענתה ונכנסה למכוניתו של המערער. המערער הורה לכפיר לנסוע ליער שוויץ, כשהגיעו השלושה לשם, יצאו שלושתם מן הרכב, המערער העמיד את המתלוננת מולו, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, הוציא את איבר מינו והורה למתלוננת למצוץ אותו. המתלוננת התכופפה והחלה למצוץ את איברו של המערער ובתוך כך וכשתחתוניה מופשלים הוציא כפיר את איבר מינו ובעל את המתלוננת מאחורה עד שבא על סיפוקו. זמן קצר לאחריו, בא המערער על סיפוקו ושפך זרעו בתוך פיה, לאחר מכן חזרו השלושה לבתיהם.
בהזדמנות שלישית, שוב הזמין המערער את המתלוננת להסיעה לביתה. באזור בית ספר כרמלי, סטה המערער עם רכבו, הניח את ידה של המתלוננת על איבר מינו, שפשף אותו ואמר לה שמתגעגע אליה. המתלוננת אמרה שאין לה מצב רוח וביקשה להחזירה לביתה. המערער עשה סיבוב וחזר לאותו מקום וחידש את דרישתו. בשלב זה הבינה המתלוננת כי לא תימלט ממילוי דרישתו של המערער, ולאחר שהוציא את איבר מינו, הוריד את ראשה של המתלוננת לעברו והיא מצצה אותו עד אשר בא על סיפוקו ושפך את זרעו בתוך פיה.
3. מטעם המשיבה העידו, המתלוננת והשוטרים שעצרו את המערער וגבו את הודעותיו. חלקם תיעדו במסמכים שיחות שקיימו בעל פה עם המערער. בנוסף העידה חוקרת שגבתה את עדות המתלוננת. מטעם המערער העידו המערער עצמו, בנימין קרייתי, ישראל ענתבי ויהודית סבג.
4.
טענות המערער לעניין הכרעת הדין:
א.
הפן העובדתי:
ב"כ המערער העלה בהודעת הערעור מספר טענות שנוגעות לאימון שנתן בית משפט קמא בעדות המתלוננת, כגון הנטען בסעיף 1 לנימוקי הערעור או הנטען בסעיפים 6, 3 בפרק אופי היחסים בין המערער והמתלוננת וטיפולו בעניינה.
הלכה ידועה מימים ימימה כי ערכאת ערעור בדרך כלל, אינה נוטה להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם ישירות, אלא במקרים חריגים ביותר וכאשר מתחוור לה כי בממצאים העובדתיים נפלו טעויות עקרוניות וגלויות לעין, או כאשר הוכחה טעות בולטת בשיקולים של הערכאה הדיונית, או נפל פגם היורד לשורשו של עניין. התערבות כזו נדירה והיא לא תיעשה אלא מנימוקים כבדי משקל (ראה ספרו של קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק שלישי, מהדורה מעודכנת תשס"ג - 2003 עמ' 1398 - 1403).
בענייננו, בית משפט קמא נתח באופן מדוקדק את גרסאות הצדדים ונתן אימון מלא בגרסת המתלוננת ושאר עדי המשיבה תוך מתן הסבר מפורט למסקנותיו.
כאן המקום לצטט מדבריו של בית משפט קמא בהתייחסו למהימנות המתלוננת:
"המתלוננת בעדותה בפניי הותירה בי רושם של אדם פשוט, לא מתוחכם במיוחד, האומר את אשר על ליבו באופן ספונטני לחלוטין, ללא כל מחשבה קודמת וללא שיקול דעת. המתלוננת העידה בישירות, בלי להתחמק מתשובות ואמירות גם כשאלו פעלו לרעתה, הציגו אותה באור שלילי ואף מבזה, מקום שאדם מתוחכם היה מנסה להצטדק או לפחות להתחמק או להתעלם, לא מצאתי כי המתלוננת הנה כה מתוחכמת, כפי שניסה הנאשם לתארה, על מנת לבסס את התיזה שלו שהמתלוננת מעלילה עליו. לא שוכנעתי כי המתלוננת בדתה את הסיפור מליבה, היא סיפרה את גרסתה בלשון פשוטה ובאופן ספונטני ללא הפרזות וללא תוספות מאולצות, לא הגזימה בתיאוריה ולא ייחסה לנאשם אמירות או מעשים שיכלו להפלילו באופן מובהק מסיפורה ניכרו אותות האמת...... .
