פסק-דין בתיק ע' 1984/05

השופט אל"ם י' מינא:

ערעור תביעה זה מתייחס לפרשה של מחבל מתאבד, אשר גמר אומר בליבו לבצע פיגוע התאבדות במקום אזרחי הומה אדם. מפרשה כפי שמצטיירת בתיק, עולה כי בשנת 2003 פנה יחיא ח'אלד מוחמד בלאל, להלן "בלאל", אל המערער והציע לו לבצע פיגוע התאבדות בישראל, במסגרת ארגון גדודי חללי אל אקעצה. המערער נענה בחיוב להצעה ומספר ימים לאחר מכן נפגש עם בלאל ו בלאל שאלו שוב אם הוא מוכן עדיין לבצע פיגוע התאבדות והוא ענה בחיוב. בהמשך, נפגש המערער עם אבו שריף אשר שוחח עם המערער ועודד אותו לבצע את פיגוע ההתאבדות המתוכנן. עוד באותו יום פגש המערער את בלאל ו אבו שריף וכן פעיל נוסף בשם חליל מרשוד, כאשר זה האחרון שואל שוב את המערער אם הוא מוכן לבצע פיגוע התאבדות והוא עונה בחיוב. בשלב זה, מבקש חליל מהמערער להסתפר ולגלח את זקנו, תוך שהוא מסביר לו כי הוא ירכוש עבורו בגדים חדשים לצורך ביצוע הפיגוע המתוכנן. המערער עשה כמבוקש ממנו ובשלב מאוחר יותר חשף חליל בפני המערער את חגורת הנפץ והדריכו ביחד עם חליל על אופן הפעלתה. המערער קיבל הוראות לבצע את הפיגוע במקום הומה אדם בישראל. בתאריך 7.12.03 ביקש חליל מ לטיפה מוחמד, להלן " לטיפה", לסייע בהעברת חגורת הנפץ משכם לכפר עזון, וזאת בשל העובדה כי החיילים במחסום לא עורכים חיפוש על גופן של נשים. לאחר מכן, פנה אבו שריף לאדם בשם צאבר עומר חסן אבו-סריס, להלן " צאבר", וביקשו להוביל מחבל מתאבד לביצוע פיגוע התאבדות בראש העין, כאשר אליהם תצטרף לטיפה שתפקידה להעביר את חגורת הנפץ.

עפ"י הוראת חליל, יצא המערער מביתו ונסע למקום מפגש שנקבע עימו, זאת למרות ניסיונותיה של אמו לשכנעו לחזור בו מלבצע פיגוע התאבדות. בהתאם לתפקיד שנטלה על עצמה העבירה לטיפה את חגורת הנפץ, כשהיא מוסתרת בתוך שקית מתחת לשמלתה. חליל שילם ל צאבר ו לטיפה כסף והשלושה דהיינו המערער, לטיפה ו צאבר, יצאו לכיוון ישראל. בהגיעם לנקודת המתנה סמוך לכפר קאסם, נכנסו השלושה למטע זיתים, שם הלבישו לטיפה ו צאבר את המערער בחגורת נפץ מתחת למעילו ו לטיפה הורתה ל צאבר להמשיך עם המערער עד ראש העין, וכן הורתה למערער לבצע את הפיגוע במקום הומה אדם. בשלב זה, חזרה לטיפה לביתה תוך שהיא מדווחת ל חליל כי העבירה את חגורת הנפץ למערער כמבוקש, וכי היא חושדת שמאן דהוא הודיע לצבא על פיגוע ההתאבדות המתוכנן וכי יש מחסומים רבים בכבישים. בהמשך, הגיעו המערער ו צאבר ליד כפר קאסם ואז נודע להם מפועלים שפגשו בדרך כי האזור מלא בכוחות צה"ל וכי הצבא מחזיר את הפועלים בחזרה לאזור מאחר וישנו מתאבד בדרך לישראל. בשל כך, החליטו המערער ו צאבר לחזור על עקבותיהם לאחר שהסתירו את חגורת הנפץ מתחת לעץ זית באזור. מספר שעות לאחר מכן נעצרו המערער, צאבר ו לטיפה ע"י כוחות צה"ל.                                                                         

התובעת הצבאית, סרן לימור בן-חמו, שטענה באופן תמציתי וענייני, סברה כי טעה בימ"ש קמא כאשר גזר על המערער עונש הנוטה באופן קיצוני לקולא, וזאת לאור העובדה כי מדובר במעשה כמעט מושלם של המערער לביצוע פיגוע התאבדות. בל נשכח, הוסיפה התובעת, כי מעשיו של המערער חמורים מאלה של לטיפה, שעליה גזר ביהמ"ש 25 שנות מאסר. לשיטתה, היוזם של אותו פיגוע לא נתפס והואיל וכך, הרי מעשהו של המערער דומה, אם לא חמור יותר, ממעשיה של לטיפה.                                                                                                                                                

הסנגור המלומד, עו"ד חלבי, שטען בכישרון רב, סבר כי מדובר במערער צעיר בגילו אשר הובל ע"י אחרים, לא יזם ולא היה הגורם המוביל של פעולת ההתאבדות. הסנגור סבר כי ניתן לבחון את התנהגותו של המערער בכך שגם כשהייתה לו אפשרות לבצע את הפיגוע מול החיילים שהיו במחסום, הוא לא עשה כן, אלא החביא את המטען וחזר לאזור.                                                       

שקלנו את טענות הצדדים, וסבורים אנו כי שומה על בימ"ש זה להחמיר בעונשם של כל המעורבים בפיגועי ההתאבדות תוך ניהול מלחמת חורמה עם כל אלה היוזמים והנוטלים חלק בניסיונות להוציא פיגועי התאבדות אל הפועל. אנו סבורים כי העונש הראוי לו, למי שיוצא עם מטען נפץ כדי לבצע פיגוע התאבדות, הוא מאסר עולם, וזאת כאשר מטרתו היא לאבד את חייו   תוך שהוא זורע מוות ושכול סביבו.                                                                                                    

בפסק דין "נופל" קבענו כי ההתמודדות בחזית הטרור מחייבת שימוש בכלים מיוחדים וחמורים וזאת בעיקר בשל התוצאות האיומות של הפגיעה בחפים מפשע וכן ובמיוחד כאשר מדובר בפגיעה בעצם הזכות לחיים.                                                                                                                            

מעשיו של המערער מתחילת הדרך ועד סופה, היו רצופי נחישות לביצוע הפעולה. מספר פעמים הוא חזר ואישר את הסכמתו ונכונותו לביצוע הפעולה, וגם ניסיונות השכנוע של אימו לא הועילו. המערער לבש את חגורת הנפץ והיה בדרכו לבצע פיגוע התאבדות שתוצאותיו הרסניות לאין ערוך. אין אנו מקבלים את עמדת הסנגור שיש בהתנהגותו משום חרטה, אלא ברור כי משהבחין בכוחות הביטחון החליט שלא לבצע את הפיגוע.                                                                                             

לאור האמור ואם דעתי תישמע, אני ממליץ לחבריי להרכב לקבל את ערעור התביעה ולגזור על המערער עונש של 25 שנות מאסר לריצוי בפועל. אומנם, העונש הראוי לו הוא מאסר עולם, אך בשל הנסיבות שתיאר הסנגור וכן בשל העונשים שנגזרו על לטיפה ואחרים, ראוי הוא למידה מסוימת של הקלה.                                                                                                                             

השופט אל"ם א' הברמן:

אני מסכים.

השופט אל"ם מ' תירוש:

אני מסכים.

הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט אל"ם י' מינא.

ניתן והודע היום, 25 ביוני 2007­­­, ט' בתמוז התשס"ז, בנוכחות המשיב, ב"כ והתוב"ץ.

                   (-)                                            (-)                                              (-)

___________________              __________________            ___________________

שופט                                            אב"ד                                                         שופט

רמ"שית: שי