1. לפני עתירה למתן צו על-תנאי שיורה למשיבים ליתן טעם מדוע סורבה בקשת איחוד המשפחות שהוגשה מטעם העותרים.
2. העותר הנו אזרח ירדן הנושא דרכון ירדני. ביום 6.4.98 נכנס העותר לשטחי הרשות הפלסטינאית, זאת לאחר שקיבל אשרת כניסה מתאימה. בחלוף תקופת הרישיון הנ"ל, ביום 5.7.98, האריך העותר תוקף רישיון השהיה שהונפק עבורו. על-פי רישומי ביקורת הגבולות נמצא כי העותר 1 לא עזב שטחי ה"אזור" מיום 6.4.98 ועד למועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ביום 13.11.02. העותרת הנה תושבת קבע בישראל, וביום 19.5.02 נישאה לעותר. עם נישואיו לעותרת שהה העותר בשטח מדינת ישראל ללא קבלת היתר חוקי לכך. לטענת העותרים הרי שהגישו בקשה למתן רישיון קבע בישראל עבור העותר 1 כבר ביום נישואיהם, לה צירפו כל המסמכים הנדרשים, בקשה שלא צורפה כנספח לעתירה. מנגד טענו המשיבים כי בקשת העותרים לאיחוד משפחות הוגשה אך ביום 13.11.02, פניה שאושרה בטעות ביום 2.1.03. בסופו של יום, בתאריך 29.2.04, עת נכחו העותרים במשרדי המשיבים, נמסר להם כי בקשתם לאיחוד משפחות מסורבת בהתאם לתיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003. לאחר החלפת התכתבויות בין הצדדים, בגדרן נטען כי העותר 1 אינו תושב ה"אזור" מחד-גיסא (היא כמובן טענת העותרים), ומנגד, כי הלה אכן תושב ה"אזור" מאידך-גיסא (כטענת המשיבים), ומשהללו לא נשאו פרי, הוגשה עתירה דא.
3. יוער, כי במסגרת חילופי הדברים בין הצדדים, ניתנה ההזדמנות לעותרים להגיש ראיות מטעמם, שיהא בהן כדי לסתור קביעת המשיבים כי העותר 1 הנו למעשה תושב ה"אזור" (ר' מכתב המשיבים מיום 12.4.05). לערר העותרים שהוגש למשיבים בהקשר זה צורפו דפי חשבון בנק המורים, כך לדידו, כי עבד בתחומי ישראל. דא עקא, שאליבא דמשיבים אין בראיה זו כדי להוכיח טענת העותרים בדבר קיום העותר 1 "מרכז חיים" בישראל. יצוין, כי דפי חשבון אלו, כמו גם כל ראיה אחרת שהוגשה למשיבים באותו עניין, אם בכלל, לא צורפו כנספחים לעתירה. בנסיבות אלו, לא מצאו המשיבים לנכון לשנות החלטתם שלא לאשר בקשת העותרים לאיחוד משפחות. בתאריך 22.6.05 שלחו המשיבים לעותרים הודעתם הסופית המסכמת האמור לעיל.
4. נסיבות תיק זה דומות עד מאוד לאלו שנידונו לפני בתיק אחר אך לאחרונה (ר' עת"מ 633/05 נאילה קארוט ואח' נ' משרד הפנים; פסק דין מיום 22.9.05). גם שם עסקינן היה בעותר בעל אזרחות ירדנית, שנישא לתושבת קבע בישראל, ששהה ב"אזור" משך תקופה בלתי מבוטלת, שהגיש בקשתו לאיחוד משפחות לאחר החלטת הממשלה 1813 מיום 12.5.02, ושטען לקיום "מרכז חיים" בישראל.
5. סמכות המשיבים למתן רישיונות ישיבת קבע בישראל אינה דרושה באור או הרחבה מיוחדים, שכן הסוגיה הובררה ואף עוגנה זה מכבר בדין, כמו גם בפסיקת בית המשפט העליון באותו עניין. מרחב שיקול הדעת הניתן למשיבים בהקשר זה רחב, והתערבות בית המשפט בגדרו תעשה במשורה. בפסק הדין הנ"ל תומצתה הסוגיה דנן באופן המצדיק ציטוטה המלא אף כאן, כלהלן:
"אבני הדרך בדבר סמכות למתן רישיונות ישיבה ושיקול הדעת לשימוש בה המסורים לשר הפנים או למי שהוסמך על-ידו, סותתו זה מכבר. שיקול הדעת האמור הנו רחב ונובע מכוח הסמכות להחליט מי ייכנס ויוכל לשהות בשטחה של מדינת ישראל. לשם כך נקבעו קריטריונים הנסמכים, בין השאר, על שיקולים הומניטריים כבדי-משקל, ורק כלפי מי שעמד בהם ניתן יהיה לבחון את בקשתו לקבלת אשרה או רישיון ישיבה בישראל. אין צורך להכביר מלים בדבר אותן זכויות ואותו סטטוס הניתנים בעת מתן מעמד של תושב קבע. בשל כך נקבע 'הליך מדורג' לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל עבור זר הנישא כדין לתושב קבע בישראל. בגדר אותו הליך בוחנים, בין השאר, את כנות הנישואים, את קיום התא המשפחתי של ממש, וכן את העדר המניעה הבטחונית או הפלילית. מעבר לכל אלה נדרשת גם הוכחת קיומו של מרכז חיים בישראל של בן הזוג המזמין - קודם להגשת הבקשה וגם לאחריה, לאורך כל ההליך המדורג האמור. חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) מעגן את תוכן החלטת הממשלה 1813, שניתנה ביום 12.5.02, לפיה שר הפנים לא יעניק לתושב האזור רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל".
6. היות ותחולת הוראת השעה תלויה במבחן התושבות, יש, אפוא, לבחון, האם בנסיבות העניין עסקינן בעותר תושב ה"אזור", או-אז, דין בקשתו אכן להידחות מכוחה. והנה, בשל העובדה כי העותר 1 אכן שהה בשטחי הרשות הפלסטינאית על-פי רישיון כניסה שהונפק עבורו, ואף האריך תוקפו, כל זאת מבלי שביקש קבלת אשרת כניסה או שהייה בישראל, מסתברת הטענה כי בכל מהלך התקופה האמורה דלעיל דר הלה ב"אזור". משכך, נטל הפרכת הטענה הנ"ל רובץ לפתחו של העותר 1. דא עקא, שהראיות שהוצגו לפני בית המשפט אינן מלמדות זכות אודות קיומו של מרכז חיים בישראל במועדים הרלבנטיים, כנטען על-ידי העותרים. יוזכר, כי העותר שהה ב"אזור" החל מיום 6.4.98, האריך תוקף האשרה שניתנה לו בחודש יולי באותה שנה, ובהסתמך על רישומי המשיבים, לא שהה בישראל ואף לא הונפק לו רישיון כניסה למדינה. לא-זו-אף-זו, מכלול הראיות שהציגו העותרים בפני המשיבים על-מנת להוכיח טענתם בדבר קיום "מרכז חיים" בישראל, ככל הנראה דל ובלתי מספק, אינו רציף או מהימן, זאת, בין היתר, בשל העובדה כי התמצה בפלטי חשבון בנק, ותו לאו. מעבר לכך, חזקה על העותרים כי לו עתרו לבחינה מחודשת וביקורתית של שיקול הדעת שהפעילו המשיבים בעניינם, מן הראוי ואף הכרחי היה שיגישו לבית המשפט כל המסמכים הרלבנטיים שעמדו לרשות המשיבים טרם מתן החלטתם הסופית בפרשה. והנה, מן הלאו ניתן להקיש אודות ההן, באופן האומר דרשני. למותר לציין, כי מימוש אינטרס וזכות העותרים להציג מלוא ראיותיהם להוכחת טענתם לקיום "מרכז חיים" באופן האמור, מדבר בעד עצמו ומעגן החלטת המשיבים לדחות הבקשה לאיחוד משפחות ביתר שאת. בסופו של יום, נופל העותר 1 לגדר הגדרת "תושב אזור" לצורך החוק דנן, ומכאן שנשללת סמכות המשיבים להעניק לו רישיון לישיבת קבע בישראל על-פי דין. עוד יוער, למעלה מן הצורך, כי שהיית העותר 1 בשטחי ישראל שלא כדין משך מספר שנים אינה מבססת הלך רוח ראוי בעת פניה לערכאות.
7. משלא צלח העותר 1 לסתור קביעת המשיבים, כי הנו למעשה בגדר "תושב אזור", באמצעות הצגת ראיות ברות-תוקף, וכתוספת "לוואי" לכך - אף השתהה מספר חודשים מאז נדחתה בקשתו באופן סופי (ביום 22.6.05) ועד שפנה לערכאות (ביום 22.9.05), ונוכח סבירות ותקינות החלטת המשיבים בנסיבות העניין, הנני קובע בזאת כי בדין נחרץ גורל הבקשה לשבט. יוסף הידוע, כי אין בית משפט זה משמש ערכאת שימוע נוספת על החלטת המשיבים, לא-כל-שכן בהתחשב בסבירות החלטתם.
כאן המקום לציין, כי תוצאת הליך זה ממילא אינה חוסמת דרכו של העותר 1 לפנות בבקשה חדשה שתופנה למשיבים בבוא היום (ר' סעיף 26 לכתב התשובה).
8. לאור המקובץ לעיל, העתירה נדחית.
צו הביניים שניתן בבש"א 1789/05 יפקע בתום 15 יום מהיום.
העותרים ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח. למשיבים שיקול דעת אם להימנע מגביית סכום זה.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים בדואר.
ניתנה היום, כ"ט בחשון תשס"ו (1 בדצמבר 2005), בהעדר הצדדים.
סגן נשיא