פסק-דין בתיק עת"מ 7909-06-12

1.         עתירה לכוף על העירייה למסור לעותרת תעודה על פי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולאפשר לה לבצע עסקה להעברת הזכויות במקרקעין שבבעלותה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם רשאית העירייה למנוע מתן תעודה בשל חוב ארנונה שחבה לטענתה העותרת בגין הנכס נשוא העתירה, אף שבית משפט זה בהליך נפרד קבע כי המשיבה אינה רשאית לנקוט בהליכים לגביית החוב.

רקע

2.         העותרת הינה בעלים של נכס מקרקעין המצוי ברח' יקותיאל בהרב 34, חיפה והרשום ברישומי העירייה כנכס מס' 1127352 (גוש 11574 חלקה 90 - להלן: "הנכס"). לטענת העירייה חייבת העותרת חוב ארנונה בסך של 1,056,936 ש"ח בגין החזקתה בנכס בתקופה שמיום 1/8/1999 ועד 1/1/2002 (להלן: "חוב הארנונה"). בשנת 2010, בעקבות דרישה שקיבלה מהעירייה לסילוק חוב הארנונה, הגישה העותרת את עתירתה הראשונה לבית משפט זה (עת"מ 47884-07-10). בעתירתה הראשונה עתרה העותרת לקבוע כי חוב הארנונה הינו בטל או להורות על ביטולו וכן עתרה למתן צו האוסר על המשיבה לנקוט בהליכים לגבייתו.  

3.         ביום 19/12/2010 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופט א' אליקים), שדחה את העתירה להכריז על החוב כבטל. בית המשפט קבע כי "שומת הארנונה הפכה לשומה סופית וחלוטה [...]" (פסקה 13). עם זאת המשיך בית המשפט וקבע כי חוב הארנונה התיישן ועל כן הורה כי הוא "[...] אוסר על המשיבה לנקוט הליכים לגביית החוב הנ"ל בשל התיישנות החוב" (פסקה 32 לפסק הדין). על פסק דין זה לא הוגש ערעור על ידי מי מהצדדים.

4.         ביום 29/3/12 מכרה העותרת את זכויותיה בנכס למנגל יפית - חברת עורכי דין (נספח "ו" לעתירה). בחודש 5/12 פנתה העותרת למשיבה וביקשה אישור כנדרש על פי סעיף 324 לפקודת העיריות על מנת לאפשר לה לרשום את הזכויות על שם הרוכשת. המשיבה סירבה למסור את התעודה והתנתה את מסירתה בתשלום מלוא חוב הארנונה.

בין לבין הגישה העותרת בקשה, בגדרה של העתירה הראשונה, למתן צו על פי פקודת ביזיון בית המשפט המחייב את המשיבה למסור את התעודה. בקשתה זו של העותרת נדחתה על ידי השופט א' אליקים, שקבע כי הואיל ובעתירה הראשונה לא התבקש סעד הנוגע למסירת התעודה, הרי שאין מקום ליתן צו על פי פקודת ביזיון בית המשפט.

העתירה

5.         בעקבות החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית. בעתירתה טוענת העותרת כי משנפסק שחוב הארנונה התיישן וכי המשיבה אינה רשאית לנקוט בהליכים לגבייתו, משמעות הדבר הינה כי המשיבה חייבת למסור תעודה כנדרש לפי סעיף 324 לפקודת העיריות. העותרת טוענת כי הימנעות ממסירת התעודה מהווה הליך גבייה פסיבי. כן מפנה העותרת לפסק דיני בעתירה 476-07-10, שם קבעתי כי מקום שבו עירייה אינה רשאית לנקוט בהליך גבייה אקטיבי בשל התיישנות חוב, אין היא רשאית לנקוט בהליך פסיבי ולהימנע ממסירת התעודה.

6.         המשיבה מצידה טוענת כי פסק הדין בעתירה הראשונה אינו מונע ממנה להעלות טענות כנגד התיישנות חוב הארנונה. המשיבה מפנה לסעיף 25 לפסק הדין הראשון בו נאמר "לעירייה ניתנה הזדמנות להעלות טענותיה בנושא וטענות אלו לא הוצגו כך שכל עוד לא יוחלט אחרת, הנני קובע כי חובה של העותרת המתואר בעתירה התיישן". מהביטוי "כל עוד לא יוחלט אחרת" מסיקה המשיבה כי ההכרעה בעניין ההתיישנות אינה סופית וכי ניתן לשוב ולדון בטענת ההתיישנות גם במסגרת הליך זה.

            עוד טוענת המשיבה כי על פסק הדין בעת"מ 476-07-10 הוגש ערעור לבית המשפט העליון שטרם הוכרע. לטענתה אין לגזור גזירה שווה מהאיסור על נקיטת הליך גבייה מנהלי אקטיבי, למתן תעודה על פי סעיף 324 לפקודת העיריות. לטענתה הקביעה כי חוב התיישן מהווה רק מחסום דיוני שאינו פוטר מהחוב המהותי עצמו. על כן, מתן תעודה בדבר העדר חובות, כאמור בסעיף 324 לפקודת העיריות, משמעו מתן אישור מוטעה וכל עוד לא סולק החוב, היא אינה חייבת ליתן את התעודה.

דיון והכרעה

7.         כפי שיפורט להלן הנני סבור כי הדין עם העותרת ועל כן דין העתירה להתקבל.

            סוגיית ההתיישנות נדונה והוכרעה במסגרת העתירה הראשונה. בית המשפט קבע נחרצות כי "חובה של העותרת התיישן". פסק הדין הינו סופי וחלוט ועל כן מהווה נקודת מוצא להליך הנוכחי. דברי בית המשפט בפסקה 25 לפסק הדין לא נועדו לפתוח פתח להעלאת הטענות מחדש בכל הליך חדש. הם לא נועדו לשלול מפסק הדין את תוקפו ולא נועדו לבטל את עקרון הסופיות.

ככל שניתן להבין, כוונת הדברים הייתה כי כל עוד לא יוחלט אחרת בגדרו של ערעור או במסגרת הליך דיוני לגיטימי אחר, תיוותר הקביעה אמורה. ערעור לא הוגש ואף לא ננקט הליך אחר לביטול ההכרעה (כמו למשל בקשה לעריכת משפט חוזר בעילות הקבועות על פי דין - ראו ע"א 4682/92 עיזבון שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366 (2003)).

8.         יתרה מזאת, בית המשפט קבע בפסק הדין בעתירה הראשונה כי המשיבה אינה רשאית לנקוט בכל הליך לגביית החוב. בעת"מ 476-07-10 ציינתי:

"דברים אלו שנאמרו לגבי הליך גבייה מנהלי אקטיבי, נכונים גם לגבי אמצעי גבייה פסיבי, כדוגמת סעיף 324(1) לפקודת העיריות. ככל שהעירייה אינה רשאית לנקוט בהליך גביה אזרחי, ואף לא בהליך גביה מנהלי אקטיבי, ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו" (שם פסקה 18).

דעות זהות הובעו בבתי משפט נוספים (ראו עת"מ (מרכז) 27008-12-10 אהרונסון נ' עיריית לוד (ניתן ביום 5/4/2011); עת"מ (נצ') 156/09 נידם נ' עיריית צפת (ניתן ביום 5/6/11); עת"מ (חי') 33240-12-10 סתו נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 26/12/11); הערת אגב בעע"מ 7878/10 עיריית רעננה נ' שמיע (ניתן ביום 31/1/12); עת"מ (ת"א) 1710-02-10 ניר נ' עיריית אור יהודה (ניתן ביום 21/11/11)).

9.         במקרה הנוכחי לא מדובר רק בחוב שנטען לגביו כי התיישן אלא בחוב שבית המשפט קבע מפורשות כי בשל התיישנותו אין לנקוט בהליכים לגבייתו. ההוראה כי אין לנקוט בהליכי גבייה חלה על כל סוגי ההליכים, בין הליכי גבייה אקטיביים ובין פסיביים. כל פירוש אחר מאיין את פסק הדין, שהרי משמעותו הינה כי אף שהעותרת זכתה בעתירה הראשונה ונפסק כי אין לגבות ממנה את החוב תוכל העירייה לעקוף את תוצאות פסק הדין, לשבת ולהמתין למכירת הנכס.

זוהי תוצאה בלתי סבירה ודומה כי אף אינה הגונה. חובת ההגינות החלה על העירייה מחייבת אותה שלא לנסות ולעקוף פסק דין מפורש בדרך של המתנה לרגע בו יבקש החייב למכור את הנכס. לו רצתה העירייה לתקוף את פסק הדין בעתירה הראשונה היה עליה לנקוט בהליך של ערעור ולא לשבת באין מעשה ולהמתין כדי לגבות את החוב כאשר העותרת מוכרת את הנכס. צריך לזכור גם כי משניתן פסק הדין בעתירה הראשונה קמה אצל העותרת הצפייה כי החוב יימחק וכי לא תהיה לה כל מניעה למכור את הנכס. על ציפייה לגיטימית זו יש להגן (ראו על חובת ההגינות החלה על רשות ציבורית בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (ניתן ביום 17/4/08); בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 319 (1998); ע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(4) 28 (2001)).