1. עניינן של שלוש העתירות שבכותרת הוא תקיפת שאלות שונות שנשאלו בבחינת לשכת עורכי הדין במקצועות מעשיים (בכתב), אשר התקיימה ביום 3.5.2001. בסך הכול נתקפו בעתירות שהוגשו 11 שאלות שונות. העותרים בשלוש העתירות הם עשרים ושמונה במספר.
2. העותרים ניגשו לבחינה בכתב שנערכה ביום 3.5.2011 (לפי סעיף 18א לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות מעשיים), תשכ"ג-1962), אך לא עברו אותה. הם הגישו השגות לוועדה הבוחנת. אלא שגם לאחר שהוועדה הבוחנת קיבלה חלק מן ההשגות שהוגשו בקשר לשאלות שונות בבחינה, לא חצה ציונם של העותרים את הרף הדרוש לקבלת ציון עובר (60% לפחות בכל אחד מחלקי השאלון או 65% בשאלון בכללותו - תקנה 18ג לתקנות). מרבית העותרים רחוקים מרחק פסיעה - של נקודה או שתיים - מכך. על רקע זה הוגשו העתירות, אשר במסגרתן עותרים הם לפסילת שאלות מסוימות או לקבלת חלופות נוספות כנכונות.
אמות המידה להתערבות בית המשפט
3. לפני שניגש לתיאור קורותיהן של העתירות ונדון בטענות העותרים לגופן, נקדים ונדגיש את עיקרון היסוד, עליו חזרו בתי המשפט, ולפיו:
"בית-משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על
-פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של הגוף המוסמך, מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה. כך בתחום הרפואה ובתחום מקצועות אחרים שבהם אין בידי בית
-המשפט ידע מקצועי. הכלל הוא שבית
-המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול
-הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול
-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול
-דעת מינהלי [...]. זה הכלל גם בתחום המשפטים, ואין בכך כדי לשנות שבתחום זה מצוי בידי בית
-המשפט ידע מקצועי, כך במיוחד כאשר הסמכות לבחור את השאלות בבחינה, לקבוע מה התשובות הנכונות לשאלות אלה, ולהחליט מי עמד בבחינה, הופקדה על
-ידי החוק בידי גוף בעל כשירות מקצועית גבוהה, כמו הוועדה הבוחנת" (כב' השופט י' זמיר בבג"ץ 7505/98
קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153, 166(1999); ראו עוד, בג"ץ 6250/05
לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 20.10.2005)).
4. בית המשפט נכון אמנם במקרים מסוימים להתערב ולפסול שאלה בבחינה כאשר נמצא שהוועדה הבוחנת
חרגה מסמכותה, במובן זה שהשאלה שנשאלה חרגה ממסגרת החומר לבחינה כפי שהוגדר בתקנות (ראו, בג"ץ 10455/02
אמיר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נז(2) 729 (2003); בג"ץ 5527/98
פיינגזיכט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 22.10.1998); עת"מ (י-ם) 1191/06
זנה נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 1.2.2007)). עם זאת, העיקרון החוצה כבריח התיכון את הפסיקה בנושא מראה שבתי המשפט נמנעים מלשים עצמם בנעלי הוועדה - המורכבת מגורמים מקצועיים: שלושה שופטים, שלושה עורכי דין מן השירות המשפטי ושלושה עורכי דין נוספים (עמ' 7 ש' 12-7 לפרוטוקול) - ולבחון טענות לפיהן הוועדה שגתה בבחירת התשובה הנכונה (בג"ץ קורינאלי
, לעיל, בעמ' 167; בג"ץ 4904/04
ותד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 473 (2004); בג"ץ 10937/04
לוין נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 26.2.2004); עת"מ 8485/08 (י-ם)
מיבר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 24.7.2008)). אפילו מקום בו בית המשפט סבור היה כי תשובה מסוימת שהוצגה לנבחן בשאלון נכונה יותר מן התשובה בה בחרה הוועדה הבוחנת, לא נמצא במקרים מסוימים מקום להתערבות של בית המשפט בשיקול דעתה הרחב של הוועדה (עת"מ (י-ם) 1182/07
רחמיא נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 2.3.2008); עת"מ (י-ם) 1109/07
קינן נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 4.2.2008)). בית המשפט אף נמנע מלדון בטענות לפיהן שאלות מסוימות הן "קשות מידי" או "מטעות מידי". אפילו במקרה בו צוין, כי מדובר בשאלה קשה מאוד שענו עליה נכונה רק 5% מן הנבחנים, לא נמצא מקום להתערב בשיקול דעת הוועדה, שלה הסמכות לקבוע את תמהיל השאלות בבחינה. זאת, כל עוד לא הצביעו העותרים על פגם אשר יש בו כדי לפסול שיקול דעת מינהלי (בג"ץ לוי,
לעיל). עם זאת, כחריג לכלל, נקבע כי יתכנו מקרים "חריגים ונדירים" שבהם יהיה בית המשפט נכון להתערב בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת בבחירת התשובה הנכונה, וזאת כאשר אי ההתערבות תגרום ל"עיוות דין בולט לעין" (בג"צ 2346/96
בוכבזה (בוקבוזה) נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 8.5.1996); בג"ץ ותד
, לעיל, בעמ' 478). יצוין, כי בדיון שהתקיים לפניי, לשאלת בית המשפט, השיב ב"כ העותרים כי אין בידיו אסמכתא למקרה בו בית המשפט אכן התערב בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת לעניין בחירה בתשובה הנכונה (להבדיל ממקרים של חריגה מסמכות).
5. מן המקובץ עולה, כי אמת המידה להתערבות של בית המשפט בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת, בכל הנוגע לנכונות התשובות שנבחרו (להבדיל מחריגה מסמכות), היא מוגבלת ומצומצמת ביותר. היא שמורה למקרים חריגים ונדירים. על רקע זה, נפנה לתיאור ההליך שהתקיים בעתירות שבאו לפניי, ולאחריו נערוך דיון בטענות העותרים לגופן.
ההליכים, הדיון בעתירות, וההתפחויות שלאחריו
6. שלוש העתירות הוגשו בחודש יוני. עת"מ 6850-06-11 (עתירת "ראפת") הוגשה בשם עותר אחד ביום 5.6.2011 באמצעות ב"כ עו"ד ויקטור מנסור; עת"מ 15424-06-11 (עתירת "מגנזי") הוגשה בשם 23 עותרים ביום 12.6.2011; ועת"מ 32035-06-11 (עתירת "גבעתי") הוגשה בשם ארבעה עותרים ביום 20.6.2011. יצוין, כי עתירת מגנזי זהה בתוכנה לעתירת גבעתי. שתיהן הוגשו באמצעות ב"כ עו"ד שי דקס. המשיבות, באמצעות עו"ד יאיר לבנה, הגישו תשובות לעתירות. לאחר שהוגשו התשובות, הוגשה בקשה מוסכמת להוספת ב"כ מייצג, עו"ד משה מרוז, אשר ביקש להצטרף לייצוגו של בנו - עותר מס' 22 בעתירת מגנזי. הבקשה התקבלה. בשלב מאוחר יותר הגיש עו"ד מרוז שתי בקשות מוסכמות להוספת טיעון בכתב, אשר נעתרתי גם להן. לפני הדיון הגישו העותרים עיקרי טיעון. המשיבות ביקשו שתשובותיהן תיחשבנה לעיקרי הטיעון מטעמן. לפי הנחיית כב' הנשיאה השופטת מוסיה ארד, נקבעו כל העתירות לדיון לפניי.
7. ביום 23.8.2011, התקיים לפניי דיון בשלוש העתירות. בהסכמת הצדדים הדיון בעתירות אוחד. בדיון השלימו ב"כ בעלי הדין את טיעונם הכתוב בעל-פה. כמו כן, איפשרתי לעותר מס' 8 בעתירת מגנזי, מר ליעד גורדון, שהודיע על שחרור עו"ד דקס מייצוגו, לטעון בעל-פה בגדרי הנטען בעתירה.
8. לאחר שנשמעו בהרחבה העותרים והמשיבים בדיון, הודיעו המשיבות, בהמשך להערות בית המשפט, כי הן תימסורנה הודעה תוך 48 שעות בכל הקשור בעמדתן לעניין שאלה מס' 13 (בגרסה 1). בהמשך לכך, הודיעו ב"כ העותרים כי הם מצמצמים את ההכרעה בעתירות לשלוש שאלות בלבד -
שאלה 1, שאלה 13 וכן שאלה 44 (חלף 11 השאלות שנתקפו בתחילה). יצוין, כי הודעת העותרים ובאי כוחם לא הייתה אחידה בנדון. חלקם ביקשו להימחק מן ההליך; חלקם ביקשו הכרעה רק בחלק מן השאלות; וחלקם תלו את עמדתם בהודעה של המשיבות ביחס לשאלה מס' 13:
9. עותרים 5, 12 ו-17 בעתירת מגנזי (שקיבלו ציונים שנעו בין 62 ל-63) ביקשו להימחק מן העתירה ללא צו להוצאות; וכמוהם גם עותרים 4-3 בעתירת גבעתי שציונם עמד על 63. אני מורה בזאת על מחיקתם.
10. ביום 25.8.2011 הוגשה הודעת המשיבה 2, לפיה "לאור המלצת בית המשפט הנכבד החליטה המשיבה 2 להכיר בתשובה ג' כתשובה נכונה נוספת לשאלה 13". בהמשך להודעה זו, ולפי בקשת מר גורדון (עותר מס' 8 בעתירת מגנזי) בדיון מיום 23.8.2011 וכן לפי הודעת העותרים 10, 11, 13, 15 ו-21 בעתירת מגנזי מיום 28.8.2011, והודעת עותר 2 בעתירת גבעתי מיום 28.8.2011, ולפיהן הם עברו את הבחינה ועניינם התייתר, אני מורה גם על מחיקתם מן העתירה. שאלת ההוצאות ביחס לכלל העותרים שנמחקו תוכרע להלן, בסעיפים 34-31 לפסק הדין.
11. לאחר שהוגשה הודעת המשיבות הודיעו העותרים שלא ביקשו להימחק מן העתירות כדלקמן:
בעתירת ראפת: העותר חזר על עמדתו לפיה הוא מבקש הכרעה בטענותיו בנוגע לשאלות 1, 13 ו-44.
בעתירת מגנזי: נתבקשה פסילת שאלה 13, ונתבקש לדון בעניין זה בלבד (אם כי עותרת 1 עצמה, גב' מגנזי, ביקשה כי השאלה לא תיפסל וכל התשובות יוכרו).
בעתירת גבעתי: עותר 1 ביקש לפסוק בשאלה 44 ובה בלבד.
12. סיכומו של דבר: נותר אפוא להכריע בטענות שנטענות בנוגע לשאלות 1, 13 (הטענה לפסילת השאלה כולה) ו-44. יצוין, כי העתירות, במתכונתן המקורית, כללו גם טענות לכך ששאלות מסוימות לא נכללו בחומר לבחינה, ועל כן בהכללתן בבחינה חרגה הוועדה מסמכותה. טענות אלו נגעו לשאלות אחרות שהעותרים חזרו בהם מעתירתם לגביהן. הטענות שנותרו הן אפוא טענות של חוסר סבירות - אם בשאלה ואם בתשובה שנבחרה.
דיון והכרעה
13. לאחר שעיינתי בחומר הרב שהוגש לעיוני, ושמעתי בהרחבה את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירות להידחות. העותרים לא ביססו עילה להתערבות בשיקול הדעת הרחב של המשיבות בנדון. להלן נימוקיי.
14. אציין, כי מלכתחילה ספק בעיניי אם נוכח אמת המידה המצמצמת שפורטה לעיל, בדבר ההתערבות של בית המשפט בכגון דא, נדרש לפרט כל שאלה ושאלה וטעמי סבירותה לגופו של עניין. לא בכדי ניתן למצוא בפסיקה הנמקה שהסתפק בקביעה כי לא נפל פגם של סבירות בשאלות, לאחר שנבחן העניין - מבלי צורך לפרט כל שאלה וסבירותה (וראו למשל, בג"ץ
לוין,
שלעיל; בג"צ
5407/05 נהרי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 16.6.2005)). אלא שנדמה כי בשנים האחרונות נוהגת גישה אחרת (ראו בג"ץ
ותד,
שלעיל). על רקע זה, נעבור לגופם של דברים.
שאלה מס' 1