עתירה של שבעה אחים ואחיות, שירשו מהוריהם את משק מס' 5 שבמושב לוזית (להלן: "המושב") שבתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה (להלן: "המשק"), כנגד הליכים לגביית חוב ארנונה הרובץ על המשק בסך של 240,000 ש"ח בהם נקטה המשיבה.
הרקע לעתירה וטענות הצדדים
1. העותרים סיפרו כי הוריהם היו בעלי הזכויות במשק. אביהם נפטר בשנת 1974 ואמם נפטרה לפני יותר מ-14 שנים לאחר שסבלה ממחלות שונות ונדרשה לטיפול סעודי בשנתיים האחרונות לחייה. כך, למעשה במהלך למעלה משש עשרה שנה המשק היה ללא שימוש. בתקופה זו המשק, כמו מרבית המשקים בישראל, היה נתון בקשיים כלכליים שהובילו אותו לחסות תחת כנפיו של "המשקם" מכוח סמכותו בחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק הסדרים במגזר החקלאי"). לאחר שנים של התדיינות בין חברי האגודה שבמושב עם "המשקם" הגיעו הצדדים להסדר חובות במסגרתו הסדירו גם העותרים את חובות המשק, כשב"פסק המשקם" מיום 13.11.11 נקבע כי העותרים ישלמו סך של 270,000 ש"ח לפרעון כל חובות המשק לאגודה שבמושב ול"מימי מבואות ירושלים" המנהלת את רוב משקי המים ביישובי מטה יהודה. במסגרת התדיינות זו נודע לעותרים לראשונה במהלך חודש יולי 2011, כי על המשק רובץ עיקול המתייחס לחובות ארנונה למשיבה בהיקף של 240,000 ש"ח. בשלב זה הם פנו למשיבה ואז נמסרה להם לראשונה דרישת החוב האמורה.
2. לטענת העותרים, על המשק לא יכול לרבוץ כל חוב ארנונה בגין ארנונה ו/או מים לפחות מאז פטירתה של אמם, אם לא עוד שנתיים קודם לכן, שכן במהלך כל השנים הללו המשק היה נטוש. עוד לטענתם, אף לא אחד מהם קיבל כל דרישה ו/או התראה ביחס ליתרות חוב כלשהן למעט דרישת החוב הכוללת לשנים עברו, והדרישה על סך של 240,000 ש"ח נערכה ונמסרה לעותרים אך בחודש יולי 2011. בנסיבות אלו נטען, המשיבה אינה זכאית לדרוש מהעותרים לשאת בחובות, ככל שהם קיימים, וזאת גם בשל התיישנותם ובשל השיהוי בו נקטה המשיבה בגבייתם. בתצהיר משלים שהגישו העותרים הם טענו כי העיקול שהטילה המשיבה לטענתה על הנכס הוטל למעשה על נכס של נציג העותרים מר פנחס בן שושן, שהוא "בן ממשיך" המתגורר במשק מס' 6 הסמוך למשק נשוא העתירה ולא על המשק נשוא העתירה. ואולם, כבר עתה יצוין כי עיון בתדפיס מתוך חשבון הנכס בספרי המשיבה (שצורף כנספח 1 לתשובת המשיבה) מלמד כי העיקול אכן הוטל על המשק.
3. מנגד טענה המשיבה כי בגין המשק לא שולמה ארנונה לפחות משנת 1995 ולאורך השנים היא פעלה בהליכי גבייה מנהליים לגביית חובות הארנונה שנצברו ומעולם לא וויתרה על זכותה להיפרע מחובות אלו. הליכי הגבייה כללו משלוח דרישות חוב חוזרות ונשנות לכתובת המשק מאחר וזהות היורשים לא הייתה ידועה לה. לדבריה, חרף העובדה שהעותרים קיבלו את הזכויות במשק לידיהם כיורשים בשנת 1998 הם לא רשמו העברה זו בספרי המקרקעין ולא מסרו למשיבה כל הודעה על ההעברה. מאמציה לאתר את שמות היורשים לאחר שנודע לה על מות בעלי הנכס לא נשאו פרי, וזהותם של היורשים התבררה למשיבה רק בשנת 2011 עת פנו אליה העותרים. בשל מחדל זה נטען, עבר הנטל לעותרים להוכיח את אי קיומם של החובות הנטענים. לטענת המשיבה, העותרים ישבו בחיבוק ידיים גם לאחר שהמשיבה נקטה בשנת 2001 בהליכי גבייה מנהליים לגביית החוב והטילה עיקול על המשק. בנסיבות אלו נטען, יש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים של העותרים אשר נמנעו מתשלום חובות הארנונה מהמועד בו הם ירשו את המשק ולא הודיעו למשיבה על זכויותיהם בו. בעניין זה הוסיפה המשיבה, כי מר בן שושן, נציג העותרים, המתגורר כאמור, בבית הסמוך למשק, אינו משלם ארנונה לנכס שבבעלותו מזה שנים רבות וחובו שלו למשיבה עומד על סך של למעלה מ-350,000 ש"ח. כן יש לדחות את עתירתם על הסף בשל השיהוי הניכר שבהגשתה, שעה שהמשיבה החלה בהליכי הגבייה כנגדם מופנית העתירה בשנת 2001, היינו לפני למעלה מעשור. המשיבה הוסיפה כי טענותיהם הכוללניות של העותרים כי מבחינתם "לא היה כל חוב ארנונה" וכי "לא נשלחו התראות ו/או נעשו פעולות למימוש אותם חובות", אין בהן כדי לסתור את חזקת תקינות המעשה המנהלי.
4. לגופו של עניין הוסיפה המשיבה כי סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") מטיל חובה על בעל נכס להודיע בכתב על בעלותו בנכס לרשות המוניציפאלית, ומשהעותרים לא מילאו חובה זו, הם נושאים בחובות הארנונה הרובצים על המשק. מה גם, העותרים היו מודעים לחובתם לשלם ארנונה למשיבה בהיות נציגם בעל נכס באותו מושב, כאמור. העובדה כי מדובר בנכס ריק כטענת העותרים מקנה לפי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 שאומץ בצו על ידי המשיבה, אך פטור לתקופה מוגבלת של שנה וחצי בהתאם לאחוזי ההנחה המוגדים בתקנות אלו, והנחה שכזו ניתנה בגין המשק בשנת 2008. גם ההסדר עם "המשקם" אין בו להועיל לעותרים, שכן אין לו כל קשר לחובות הארנונה הרובצים על המשק. בנסיבות אלו הימנעות מחיוב העותרים בתשלום חוב הארנונה משמעותה מתן פטור שלא כדין תוך יצירת אפליה פסולה בינם לבין שאר מחזיקי נכסים בתחום שיפוטה של המשיבה.
5. באשר לטענת ההתיישנות, נטען כי יש לדחותה מאחר והמשיבה פעלה בהליכי גבייה מנהליים אשר עצרו את מרוץ ההתיישנות כבר בשנת 2001. אכן, בעניין
נסייר (רע"א 187/05
נסייר נ' עיריית נצרת עילית, 20.06.10) נקבע כי נישום אשר הרשות הפעילה כנגדו הליך גבייה מנהלי יכול לטעון להתיישנות במסגרת עתירה מנהלית שהוא הגיש כנגד הרשות על אף אופייה ההגנתי של טענת ההתיישנות. ואולם, אין מקום להחיל הלכה זו במקרה זה, מפני שהליכי הגבייה במקרה זה החלו לפני שניתן פסק הדין בעניין
נסייר, בשעה שההלכה שנהגה הייתה כי אין לקבל את טענת התיישנות כנגד הליכי גבייה מנהליים. המשיבה הוסיפה כי בכל מקרה מדובר בהתיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, מפני שכאמור, זהות בעלי המשק הוסתרה מעיניה והתגלתה לה רק בשנת 2011.
6. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת תצהיר משלים שהגישו העותרים נטען כי מהפרוטוקולים שנערכו על ידי "המשקם" עולה כי נציגי הנושים השונים של המשק הוזמנו לדיונים, אולם המשיבה, בניגוד לנושים אחרים, העדיפה לוותר על ההליך ולא להופיע אליו. לטענתם גם, בהתאם לסעיף 7 לחוק הסדרים במגזר החקלאי, המשיבה הייתה מנועה מלפעול לגביית החוב הנטען על ידה אלא באמצעות "המשקם" וכך היא אכן פעלה, אלא שכאמור, היא בחרה שלא להתייצב לדיונים ובכך וויתרה על חובה. כנגד טענה זו נטען במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 25.12.12 כי מדובר בהרחבת חזית, מפני שבכתב העתירה לא נטען להשתק או מניעות של המשיבה לטעון ביחס לחוב בשל ההליך שהתקיים בפני "המשקם". ב"כ המשיבה הוסיפה כי אצל המשיבה לא נמצאה כל אסמכתא על זימון לדיון בפני "המשקם", ומה גם שחוק הסדרים במגזר החקלאי אינו חל על המשיבה מפני שנאמר בו כי הוא מתייחס רק לחובות של המשק ושל האגודה אל מול הגופים החקלאים ואל מול חקלאים אחרים. בעניין זה ייאמר כבר עתה, כי די ברור כי ארנונה מהווה מס (בג"צ 764/88
דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793), והינה בבחינת "חוב מס" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הסדרים במגזר החקלאי ואשר לגביו לא חל חוק זה ובכלל זה הוראות סעיף 7 לחוק בדבר הקפאת הליכים. הדבר נכון בוודאי שעה שמדובר על ארנונה למגורים ולא ארנונה בגין קרקע חקלאית (ראו למשל ת"ח (משקם) 8/20/29/54
מי החולה אגודה שיתופית לחקלאות להספקת מים ביסוד המעלה בע"מ נ' אורי משל - יסוד המעלה, 30.08.95). משכך, דין טענה זו של העותרים להידחות.
דיון והכרעה
7. ראשית לטענת ההתיישנות. אכן, בצדק טענו העותרים כי ההלכה היא כי יש לראות בהליך גבייה מנהלי כ"תביעה לקיום זכות" ואת העותר כנגד הליך הגבייה כ"נתבע", וכפועל יוצא מכך להחיל את האפשרות לטעון להתיישנות אף בהליכים אלו (רע"א 187/05
נסייר נ' עיריית נצרת עילית, 20.06.10; עע"מ 10372/08 בעניין
עיריית בת ים נ' אדוט, 14.01.11). ואולם מנגד בצדק טענה המשיבה כי הליכי הגבייה המנהליים בהם נקטה בשנת 2001 עצרו את מרוץ ההתיישנות. אכן, מחובתה של רשות לפעול לאכיפת חובות האזרח כלפיה תוך זמן סביר מהיום בו התגבשה הזכות (רע"א 187/05 בעניין
נסייר). העותרים גם ביקשו ליתן גדרים ל"זמן סביר" בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 מחודש פברואר 2012 העוסקות ב"הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גביה)", שתחולתן מחודש אוגוסט 2012. ואולם, הנחיות אלו פורסמו לאחר שהמשיבה נקטה בהליכי הגבייה נגד העותרים ומשכך הן אינן תקפות ביחס למקרה זה. אך, גם אם ההנחיות כלשעצמן לא חייבו את המשיבה במקרה זה, כאמור, ניתן להסתייע בהן בבחינת סבירות פעולתה של המשיבה בעניינם של העותרים (ראו עת"מ (ב"ש) 46387-08-11
א. א. ח. פלסט בע"מ נ' עיריית באר שבע, 20.07.12). ההנחיות עוסקות בעיקרן בקביעת מועדים סבירים לנקיטת הליכים מטעם רשות עד לפתיחת הליכי גבייה, ונקבע בהן כי חרף תקופת ההתיישנות הקבועה בדין האזרחי לשבע שנים, על רשות מנהלית מוטלת החובה שלא להשתהות בפתיחת הליכי גבייה מנהליים ועליה לפתוח בהם ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים. בהמשך לכך נקבע בהנחיות, כי ככלל, על הרשות לפתוח בהליכי גבייה תוך פרק זמן שלא יהיה ארוך משלוש שנים. במקרה זה המשיבה החלה בהליכי גבייה מנהליים, שהראשון שבהם לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) היה משלוח מכתב דרישה ראשון, ביום 6.05.98 בתוך שלוש שנים ממועד יצירת החובות, שהם כאמור נצטברו מאז שנת 1995 עת חדלו הורי העותרים מתשלום הארנונה.
8. ברם בכך אין די, שכן בהנחיות האמורות גם נקבע כי הרשות אינה יוצאת ידי חובתה בפתיחת הליכי הגבייה בזמן סביר ועליה גם להפעיל את אמצעי הגבייה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה (סעיף 8.1 להנחיות האמורות). רשות אשר פעולותיה לגביית חוב בהליכים מנהליים היו מעטות באופן שהן אינן מגלות כוונה לגבות את החוב, עלולות למנוע ממנה לטעון כנגד טענת התיישנות שנטענה כנגדה חרף נקיטתה בהליכי גבייה (עת"מ 6882-11-10
סמקו סנטר (1999) בע"מ נ' עיריית נס ציונה, 22.11.10). במקרה זה, המשיבה לא השתהתה בפעולותיה להשלמת הליכי הגבייה, שכן, כאמור, היא הטילה עיקול על הנכס ביום 22.03.01 בחלוף פחות משלוש שנים ממועד משלוח מכתב הדרישה ואין בתקופה זו כדי להצביע על שיהוי מהותי. אכן משהוטל העיקול המשיבה לא פעלה עד ליום 2.07.06 אז שלחה דרישה לתשלום חוב ולאחר מכן ביום 16.08.06 שלחה התראה אחרונה לפני עיקול צד ג'. ואולם בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה האמורות עליהן מסתמכים העותרים, אין הנחיות הנוגעות לפעולות שעל המשיבה לנקוט לאחר הטלת עיקול. נדמה גם, כי יהא זה מרחיק לכת לומר כי יש לייחס למשיבה שיהוי בכך שלא פעלה למימוש העיקול במועד מוקדם יותר.
מכאן לדיון לגופו של עניין.
9. בידי הרשות המקומית שני אפיקים שונים לגביית ארנונה מסרבני תשלום: האחד, בדרך של גבייה כחוב אזרחי בהתאם לסעיף 317 לפקודת העיריות; השני, בדרך של הליך גבייה מנהלי בהתאם לפרק החמישה עשר לפקודת העיריות (החל אף על מועצות מקומיות מכוח סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]) או בהתאם לפקודת המיסים (גביה) ואכרזתו של שר האוצר מיום 24.02.00 באכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התש"ס-2000 לפיה על גביית ארנונה יחולו הוראות פקודת המסים (גביה), וכי חובות לרשות המקומית יחשבו כמס לעניין פקודה זו. מערך גבייה זה נועד להקל על הרשויות המקומיות בגביית החובות (ראו ע"א 1167/01
עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553; עע"מ 10372/08
עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, 4.01.11).
10. על מנת שהרשות תוכל לנקוט בהליך גבייה מנהלי עליה לעמוד בהוראות החוק שהם: קיומו של חוב ארנונה שהוטל על נכס כדין ולא שולם בתוך המועד שנקבע לכך בדין (חמישה עשר ימים מיום פירעונו בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה); ומשלוח הודעת תשלום לחייב בחלוף המועד האמור, בה הוא נדרש לשלם את חובו במועד הקבוע בדין (חמישה עשר יום נוספים בגבייה מכוח פקודת העיריות, ועשרים וחמישה יום לגבייה מכוח פקודת המיסים (גבייה), בהתאם להוראת סעיף 3(1) לאכרזה). בסעיף 4 לאכרזה נקבע כי נקיטת הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה), תעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור. במקרה זה לטענת המשיבה היא פעלה להליכי גבייה מנהליים בהתאם להוראות הדין ובמסגרת זו היא שלחה דרישות חוב חוזרות ונשנות לכתובת המשק. העותרים לא חלקו על כך, אלא אך טענו כי במשך השנים המשק היה נטוש ודרישות החוב וההתראות שנשלחו על ידי המשיבה לא הגיעו לידיהם שלהם ולפיכך לא ניתן לנקוט בהליכי גבייה כנגדם. העותרים גם לא חלקו על כך כי הם לא עדכנו את המשיבה אודות העברת המשק לידיהם. השאלות הדורשות הכרעה הן אפוא: האם היה די במשלוח דרישות החוב וההתראות לכתובת המשק; האם היה על העותרים לעדכן את המשיבה בדבר העברת המשק לידיהם; והאם היה מוטל על המשיבה לתור אחרי מחזיקי המשק לאחר פטירת ההורים.
11. החבות בארנונה לפי פקודת העיריות חלה על "המחזיק", בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ומקורה בצו הטלת הארנונה. ואולם שומת הארנונה, המגולמת בהודעת החיוב, היא שמוציאה את החבות מן הכוח אל הפועל והופכת את נטל המס, המוטל במסגרת הצו כאמור, לבר-ביצוע. לנוכח זאת, נקבע בפסיקה כי הרשות המקומית חייבת לשלוח לנישום הודעת חיוב מדי שנה בשנה (ראו עניין עע"מ 4551/08
עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, 1.12.11). בהיעדר הודעת חיוב הנשלחת לנישום - לא מושלם תהליך החיוב (ע"א 8417/09
עיריית ירושלים נ' לוי, 21.08.12). את דרישת התשלום יש לשלוח לחייב בארנונה, הוא הנישום בארנונה, אשר שמו מופיע בספר הנכסים והנישומים של הרשות המקומית, אשר קיבל את הודעת השומה של הארנונה, ואשר לא שילם את הארנונה שמועד פירעונה הגיע. במשלוח הודעה לכתובת הנכס אין די (ה' רוסטוביץ
ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, ספר שני, עמ' 930). לאור האמור, בנסיבות מקרה זה די ברור כי לא ניתן לנקוט בהליכי גבייה כנגד העותרים כמחזיקים בפועל.
12. עם זאת, סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות קובעים כי על הבעלים ועל המחזיק בנכס המוכרים או משכירים את הנכס לאחר, מוטלת החובה להודיע בכתב לרשות המקומית על שינוי שכזה, וכל עוד לא מסרו הודעה כאמור, הם בבחינת "מחזיק קונסטרוקטיבי", והרשות רשאית להמשיך ברצף הגביה של הארנונה על פי הרישום הקיים (רע"א 739/89
מיכקשווילי נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד מה(3) 769). ויודגש, אין בסעיפים אלו כדי להטיל את החבות בארנונה אך על המחזיק או הבעלים המקורי, אלא אך להוסיף על חבות הארנונה הקיימת באופן רגיל בהתאם לסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, היינו המחזיק בפועל, ולא לגרוע ממנה. מטרת סעיפים אלו אשר העבירו את נטל ההודעה על שינוי חזקה אל המחזיק העוזב, היא להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה (בר"ם 1962/06
כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, 16.10.06). המחוקק אמנם לא הטיל חובה דומה על מקבל נכס להחזקתו להודיע על כך לרשות המקומית. ואולם במקרה זה המשק הועבר אל העותרים לא בדרך של מכירה אלא בדרך של ירושה. סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", ועל כן מבחינה מהותית העותרים באו בנעלי המורישים - הוריהם, וחובת יידוע הרשות על העברת הבעלות בנכס וכל החובות שחלו על מורישיהם הועברה אליהם באופן אוטומטי עם פטירתם של ההורים (השוו עע"מ 10372/08 בעניין
אדוט). לכן, לא זו בלבד שיש ממש בטענת המשיבה באשר להעדר תום לב מצידם של העותרים, בכך שהם נמנעו מתשלום ארנונה לאורך השנים ואף לא יידעו את המשיבה כי החזקת הנכס עברה אליהם, אלא שכל עוד שלא נמסרה למשיבה הודעה על שינוי המחזיקים בנכס על ידי ההורים בחייהם ועל ידי עיזבונם לאחר מותם, המשיבה יכולה הייתה להמשיך לחייב את עיזבונם של ההורים בכתובת שהייתה מעודכנת אצלה, היא כתובת המשק. העותרים חייבים, אפוא, בתשלום הארנונה, גם אם לא כמחזיקים מצד עצמם לכל הפחות, אלא כמי שירשו את חוב הוריהם שהם "המחזיקים הקונסטרוקטיביים" במשק.
13. אכן בכל הנוגע לחיוב אם העותרים טענו העותרים כי במסגרת ה"תחשיב" שערכה המשיבה היא התעלמה מהיות אם העותרים זכאית להנחה של לפחות 70% בחיוב הארנונה לפי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993, בשל היותה קשישה שהתגוררה בגפה וחיה מקצבת הביטוח הלאומי. ואולם, לא זו בלבד שהעותרים לא הציגו ראיות באשר לזכאותה של אמם להנחה האמורה ועל בסיס איזו תקנה מהתקנות האמורות היא זכאית להנחה, אלא שבסעיף 4 לתקנות אלו נקבע במפורש כי תנאי לקבלת ההנחה (לפי רוב הסעיפים שבתקנת משנה 2) היא הגשת בקשה חתומה על ידי מבקש ההנחה לרשות המקומית לפי טופס 1 שבתוספת השנייה לתקנות, ומשהעותרים לא הצביעו על בקשה מעין זו שהוגשה למשיבה אין מקום לשעות לטענתם זו. באותה מידה יש לדחות את טענת העותרים כנגד גובה החוב. בעניין זה, צודקת המשיבה שהעתירה הייתה מכוונת כנגד עצם זכותה של המשיבה לגבות את חוב הארנונה. כל שנתבקש בעתירה היה ליתן צו לפיו יוצהר ויקבע כי נקיטת ההליכים המשפטיים ו/או המנהליים כנגד העותרים ביחס למשק שתכליתם גביית חובות ארנונה ומים הינם הליכים המנוגדים לדין ודינם להיבטל. כפועל יוצא מכך נתבקש שיינתן גם צו לפיו יקבע כי הליך העיקול בו נקטה המשיבה כלפי המשק שבבעלות העותרים הינו בניגוד לדין ודינו להיבטל. לא הייתה כל עתירה באשר לגובה החוב. יתר על כן, אין מקום לשעות לבקשת העותרים שבשלב הזה יותר להם להגיש תחשיב משלהם אודות שיעור החוב, מקום בו לא נטען על ידם דבר בעניין זה בעתירתם, ומקום בו יש ממש בטענת המשיבה שהיא נהנית מחזקת "תקינות המנהל".
14. ובאשר לטענת העותרים כי חרף חובתו של המחזיק למסור הודעה לרשות על העברת החזקה בדירה, הרשות אינה יכולה לנהוג בעצימת עיניים מוחלטת ועליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. בעניין זה נקבע זה מכבר בעניין
דור אנרגיה (בר"ם 867/06
מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ, 17.04.08) כי במסגרת סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות הסיר המחוקק לחלוטין מכתפי העירייה את הנטל לברר את זהות המחזיק בנכס, והיא אינה חייבת לבדוק באופן אקטיבי את מצב הבעלות או ההחזקה בו (דעת הרוב של השופטות א' פרוקצ'יה וע' ארבל, כנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר אשר סבר כי קיימים מקרים בהם קיימות נסיבות שונות שבהצטברותן יש כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה והיא אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב הארנונה). אכן, מקום בו העירייה יודעת בפועל אודות שינוי זהות המחזיק בנכס בפועל, יש לראות בישיבתה בחיבוק ידיים אל מול חובו של המחזיק היוצא ההולך ותופח, תוך שהיא נתלית בדרישת הכתב מכוח סעיף 325 לפקודה, כמי שאינה מקיימת את חובת ההגינות המוטלת עליה (ראו דעתה של השופטת ארבל בעניין
דור אנרגיה). ואולם, במקרה זה אין מחלוקת כי המשיבה לא ידעה כלל על שינוי זהות המחזיק במשק.
בשים לב אפוא, לכל האמור, העתירה נדחית, והעותרים ישאו בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ש"ח.